כשעפרה אור פגשה את מי שלימים הפך להיות בעלה השני, חתונה הייתה הדבר האחרון שעניין אותה. היא כבר הייתה בת 57, גרושה ואם לשתי בנות. אחרי נישואים שנמשכו 17 שנה, לא נראה לה דחוף לעמוד שוב תחת החופה.
גם בן זוגה היה גרוש ואב לילדים, אבל בניגוד לה, דווקא היה מעוניין לשבור שוב כוס. "אחרי ארבע שנות זוגיות הוא הציע לי נישואים פתאום", נזכרת אור. "הייתי המומה. הסתובבתי ימים רבים עם כאבי בטן לפני שהסכמתי".
אבל הסכמת.
"למרות שאני פמיניסטית ודעתנית, גם אני ספגתי את ההבניות החברתיות ושכנעתי את עצמי להיכנס מרצון לכלוב. חגגנו כמו שצריך, עם מסיבה לחברים ובני משפחה, ואפילו נסענו לירח דבש בברצלונה. אני זוכרת שבמהלך הטקס הייתי ממש מאושרת. רואים את זה בכל התמונות מהחתונה, בכל האלבומים שהשארתי אצלו, כי מבחינתי הם כבר לא רלוונטיים.
"כשהתגרשנו בסופו של דבר, שאלתי את עצמי מה בכלל קרה פה. בשביל מה הייתי צריכה את זה? למה היה לי כל כך ברור שאני יכולה להיכנס שוב להסדר שבו מצפים ממני למלא את התפקידים הנשיים
המסורתיים, בין אם אני רוצה אותם או לא? מערכת היחסים שלנו החזיקה מעמד שמונה שנים, והיא הייתה המקרה הקלאסי שבו מרגע שמתחתנים והכל חתום לכאורה, הגבר לוקח את האישה כמובנת מאליה".
היה קשה להתגרש שוב?
"זאת לא החלטה פשוטה. אני היחידה בכל המשפחה שבכלל התגרשה, ועוד פעמיים, אז את יכולה לתאר לעצמך מול איזו ביקורת עמדתי. ובכל זאת, הבנתי שזה מה שנכון בשבילי, שלא הייתי צריכה בכלל להתחתן שוב. בכלל לא היה לי ברור למה גם אני נסחפתי למסד קשר בצורה שלא מתאימה לי בכלל".
לשדרג את הסטטוס
ההתנסות האישית של אור, 65, חוקרת מגדר ומאמנת אישית, השפיעה על הנושא שבחרה לעבודת הדוקטורט שלה: מערכות יחסים של נשים במחצית השנייה של חייהן. המחקר של אור, שנעשה במסגרת החוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, בחן נשים בנות 62-50 שמנהלות מערכת יחסים מאוחרת, זו המכונה "פרק ב'".
"נשים שבוחרות בזוגיות באמצע החיים", היא מסבירה, "הן כאלה שלא נכנעות לדימוי של נשים מבוגרות שאמורות להיות לא נשיות, לא מושכות ולא מיניות. הן מצהירות שהן לא מוותרות, רוצות אושר ולא מתביישות בכך שהן מיניות. חלקן אפילו מדווחות שהמין בזוגיות כזו טוב יותר מבעבר, בזכות העובדה שהן מכירות את עצמן ויודעות מה הן רוצות".
המרואיינות של אור, כולן ממעמד בינוני־גבוה ומצויות בזוגיות שהחלה לאחר גיל 40, בחרו באחד משלושה הסדרים: נישואים מחדש; חיים יחד ללא נישואים; וזוגיות המתנהלת בדירות נפרדות, תופעה שכבר זכתה לכינוי LAT (ראשי תיבות של Living Apart Together, "חיים ביחד־לחוד", בתרגום חופשי). אור ניסתה לגלות מה גורם לנשים לבחור בכל אחד מההסדרים ואיך אלה משפיעים על תפיסת הזוגיות שלהן ועל תפיסתן את עצמן.
המסקנות שלה היו נחרצות: בישראל, בניגוד למדינות מערביות רבות אחרות, נישואים עדיין נחשבים לסוג של פסגה שאליה קשר זוגי אמור לשאוף – גם בפרק ב', שלכאורה אמור להיות משוחרר יותר מתכתיבים חברתיים. גם במחצית השנייה של החיים, אומרת אור, נישואים נחשבים למוסד שמקנה לנשים סטטוס חברתי גבוה יותר, שרבות מוכנות לוותר על עצמאות, פרטיות, חופש ואפילו אינטימיות – כדי לזכות בו.
"נשים רוצות להתחתן שוב, כי בישראל זה נחשב לשדרוג של הסטטוס שלהן", מסבירה אור. "זה לכאורה מעיד על מחויבות מלאה מצד הגבר, והנראוּת החברתית מאוד חשובה להן. כאילו שעד שלא מתחייבים זה לזה פומבית, זאת זוגיות 'זהירה' מדי ולכן נחשבת פחות. זה לא תמיד נאמר בסביבה שלהן, אבל ככה הן חונכו. חשוב להן שהמשפחה שלהן, ואפילו הילדים, יראו שהן בקשר 'רציני', שהגבר שאיתו הן חיות 'מתחייב להן'. יש נשים שמגורים משותפים, שלא מובילים לנישואים, גורמים להן להרגיש מנוצלות. כאילו הן נותנות הכל ולא מקבלות את מה שמגיע להן".
מאותה סיבה בדיוק, אומרת אור, זוגיות תוך מגורים בדירות נפרדות הרבה פחות מקובלת בישראל, ונחשבת שלב ביניים שאמור להוביל ליחסים מחייבים יותר. "במדינות אחרות זוגות יכולים לנהל כך חיים שלמים מתוך מחויבות מלאה", היא מסבירה, "אבל כאן זה נחשב לשלב שבו בני הזוג עדיין לא החליטו להתחייב, והסביבה מצפה מהם שיתקדמו לחיים באותו בית. הרבה נשים שנמצאות בפרק ב' דווקא נהנות מאוד מזוגיות בדירות נפרדות. הן זוכות בעצמאות ובאוטונומיה שלא הכירו קודם וחוות סוג של בשלות. ועדיין, הן רוצות לעבור לגור ביחד ואפילו להתחתן – כי הן מרגישות שזה מה שהסביבה מצפה מהן".
תצא לי מהארנק
תופעה נוספת ומעניינת, שעליה אור מצביעה, היא המהירות שבה נשים בפרק ב' מאמצות לחיקן את משפחתו של בן הזוג. "נשים ישראליות נוטות לפרוש חסות על הילדים, ההורים והקרובים של בן הזוג שלהן, לארח, לבקר, לטפל, להתעניין – גם אם הן חיות בנפרד ממנו. בדרך כלל הן מארחות את בן הזוג בביתן יותר משהוא מארח אותן בביתו".
זה ייחודי לישראל?
"כן. זה לא שבמדינות אחרות אין חשיבות וכבוד למשפחה של בן הזוג, אבל אין אימוץ מושלם כזה. נשים כאן רואות במשפחתיות חלק חשוב בזהות שלהן. אפילו אם לבן הזוג אין ילדים משלו, הן מיד יוצרות קשר עם האחים שלו, עם המשפחה המורחבת שלו, מארגנות מפגשים בחגים, מארגנות את המשפחה שלהן ואת הילדים שלהן כדי לבקר את בן הזוג בביתו הנפרד, ופותחות שם שולחן".
אז גם בפרק ב' כולן נמצאות במירוץ למגורים משותפים, ואחריהם – לחופה?
"לא כולן. היו נשים שסיפרו שדווקא בני הזוג היו אלה שלחצו עליהן לעבור לגור יחד, כי גברים פשוט לא יודעים להסתדר לבד. היו לי גם מרואיינות שהתחתנו, אבל השתדלו להצניע את עניין הנישואים, והקפידו לומר
שהן לא מרגישות שום הבדל בין מגורים ביחד ובין נישואים. חלקן קיבלו הצעות נישואים פומביות, בנוכחות הילדים, והרגישו שזה ממש מביך לסרב, למרות שהן חוו השפלה בגירושים וחוששות מאוד לעבור את זה שוב. מישהי אפילו סיפרה לי שבזמן טקס הנישואים היא התנתקה רגשית, כדי לומר לעצמה שהיא לא באמת מוותרת על העצמאות שלה".
בכלל, אומרת אור, עצמאות היא נושא מרכזי במשא ומתן שנשים מבוגרות יותר מנהלות – בגלוי או בסמוי – בזוגיות המאוחרת שלהן. לאור היו מרואיינות שהודו שהן רצו מאוד להינשא שוב, "אבל חיפשו בני זוג שלא ייכנסו להן יותר מדי לנשמה, כלומר, ייתנו להן מרחב אישי. בכל הסדרי הזוגיות יש מאבק בין זוגיות ואינדיבידואליות, וכל אחת מוצאת לעצמה דרכים שיאפשרו לה לשמור על שטח פרטי. למשל, חדר פרטי או מרחב עבודה פרטי בסלון או בילויים בנפרד עם חברות".
עד כמה ההחלטה לגור יחד או להינשא מושפעת ממניעים כלכליים?
"מצד אחד, נשים מדווחות על צורך בביטחון כלכלי שמוביל אותן למסד יחסים עם בן זוג. מצד שני, יש נשים שבשום אופן לא מוכנות לגור יחד, כי הן חוששות מאובדן עצמאות כלכלית. חלקן חוו את זה בנישואים הראשונים ולא רוצות להיקלע שוב למצב שבו מישהו אחר יכתיב להן על מה להוציא את הכסף. בזוגיות יש לגברים נטייה להתערב ולבקר את ההתנהלות הכלכלית של האישה, גם אם יש לה חשבון נפרד ואפילו כשהיא המפרנסת".
גבר לכייף איתו
אור מגדירה את עצמה "מאוד מרדנית, אבל המרדנות הזו קפצה אל חיי רק בגיל מאוד מאוחר". היא נולדה וגדלה בתל אביב ונישאה לראשונה בגיל 21. "כבר אז נחשבתי לרווקה זקנה, כי אחותי התחתנה בגיל 18. מאז שהייתי בת 16, אמא התחילה להאיץ בי. על כל בחור שאיתו יצאתי היא הייתה שואלת: 'מה רע בו?'"
זמן קצר אחרי שנישאה כבר ילדה את בתה הבכורה. "הבנות שלי לא מבינות איך התחתנתי כל כך מוקדם, לפני שהגשמתי את עצמי בכלל, לפני שידעתי מי אני ומה אני רוצה מבחינה מקצועית. הן שייכות לדור שכבר לא חושב שחתונה היא משאת נפש". היא למדה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עבדה כעובדת סוציאלית ובמשרות מנהל שונות, השלימה תואר שני בתרפיה באמנות ועבדה עם ילדים במחלקה פסיכיאטרית סגורה. במקביל, נדדה ברחבי הארץ בעקבות עבודתו של בעלה הבנקאי.
בגיל 38 התגרשה לראשונה. "הרגשתי צורך לעשות שינוי גדול בחיי ועברתי להתגורר בכרמיאל. על מנת לפתות את עצמי לעבור לצפון, למקום שבו לא הכרתי איש ולא היה לי מושג איך אסתדר בו, שכרתי לי בית גדול במיוחד". תחושת הבדידות דחפה אותה, היא אומרת, להגשים חלום ישן: הנחיית סדנאות העצמה לנשים. אלא שמחלומות קשה להתפרנס
, "והכסף שלי הלך ואזל, כך שנאלצתי לעבור להתגורר במקום צנוע יותר". בתחנה הבאה שלה, קיבוץ פרוד, פגשה את מי שבהמשך הפך לבעלה השני. גם הוא הגיע לקיבוץ אחרי גירושים ומשבר כלכלי ועם ילדים משלו. מערכת היחסים עברה במהירות משלב לשלב: מזוגיות בדירות נפרדות למגורים משותפים, ובסופו של דבר גם לנישואים.
את היית זו שיזמה בכל פעם את עליית המדרגה ביחסים?
"את המעבר למגורים משותפים אני יזמתי, כי כל עוד חיינו בבתים נפרדים הרגשתי שזה קשר רופף מדי ולא מספק לטעמי. רציתי את הקרבה, את חיי היומיום ביחד. חשבתי שזה יהיה הרבה יותר נחמד מלקיים בתים נפרדים. וזה באמת היה נעים מאוד לגור ביחד".
מי הן הנשים שבכל זאת מתעקשות על חיים בדירות נפרדות?
"נשים שמאוד זקוקות לאוויר לנשימה ולתחושה של עוצמה ועצמאות, שמאמינות שככל שמתגעגעים זה לזה יותר, כך יש לרומנטיקה יותר סיכוי להישמר לאורך זמן, נשים שרוצות את מרכיב ה'כיף', שלטענתן נעלם בזוגיות ממוסדת".
ואת, תמצאי את עצמך מחפשת פרק ג'?
"כתבתי דוקטורט שלם כדי להבין איך יכול להיות שלא התמרדתי נגד הסידור הזה של נישואים, שמפלה נשים והופך אותן לקניין, ותאמיני לי, לא ממש הבנתי מה עבר עליי. היום אני יודעת שזאת הפעם האחרונה שבה אכנע להבניות חברתיות. אני מחפשת בן זוג, כי אני מאוד אופטימית מטבעי ולא מתייאשת, אבל הזוגיות הזו תתקיים בבתים נפרדים. בפעם הראשונה בחיי אני לא עסוקה בשאלת בן הזוג – יש לי עוד אלף תוכניות וחלומות אחרים בחיים, ולכן כשאמצא מישהו, זה יהיה גבר שאוכל רק לכייף איתו, לא יותר".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
