אי אפשר היה שלא לחייך למראה עבודת הגמר של רותם בנאי, בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון. היא לא עיצבה עוד גרסה לנושא פופולארי כמו שרפרף או תיק, גם לא פתרון לבעיה. בנאי בחרה לספר סיפור על חפץ נוסטלגי, שהוא כמעט ולא רלוונטי היום – קופת החיסכון, שאותה יצרה ביסודיות מחקרית מחומרים שונים, כך שכל חומר קיבל פרשנות עיצובית-משחקית משלו.
דקה היסטורית: קופת החיסכון העתיקה ביותר שנמצאה עד היום – משלהי המאה הרביעית לפני הספירה – נחשפה בחפירה בבית פרטי בבבל, מספרת ססיליה מאיר, אוצרת ביתן קדמן למטבעות במוזיאון ארץ ישראל, באתר האספנות קולקט. כמו אחיותיה מהעת העתיקה, היא עשויה מחרס. החרס היה חומר זמין, זול ואטום, ואת המיכל בעל החריץ ניתן היה להטמין ולהסתיר בקלות בעת צרה. משהיה צורך בכסף, היו שוברים את המיכל לרסיסים ומכאן, אגב, מגיע הביטוי "לשבור חיסכון".
בימי הביניים, כותבת ססיליה מאיר, הפך עיצוב הקופות לרב השראה. המפוארות שבהן שימשו כחפצי אמנות והוצגו לראווה בבתי אצולה, והן יוצרו מחומרים שונים – מפח פשוט ועד לכסף, ברונזה ונחושת, וגם קרמיקה, חרסינה, עץ או במבוק.
את צורת החזיר קיבלו הקופות במאה ה-18, כתרגום ויזואלי, ספק בטעות ספק כהלצה, לשמם של כלי היומיום הביתיים, שבהם נשמר הכסף להוצאות המחיה. אלו יוצרו, כרוב כלי הבית, מאדמת טיט כתומה בשם PYGG. עם הזמן הפך שמם של ה-PYGG JARS ל-PIG JARS, ובהמשך היה לשמן הגנרי של כל קופות החיסכון למיניהן.
היום, כשיש סניף בנק בכל פינה, קופת החיסכון היא בעיקר חפץ נוסטלגי. ודווקא הידיעה הזו, שהיא בוחנת "חפץ שהוא במובנים רבים כבר לא רלוונטי", אפשרה לה חופש יצירתי רב, מסבירה בנאי את הטריגר לפרויקט הגמר, שנעשה בהנחיית נעמה שטיינבוק. "ידעתי שאני לא מחויבת לפרקטיקה ולשיקולים מסחריים. מדובר בחפץ שמעורר רגש בזכות הסיפור שלו, החיוך שהוא מצליח להעלות, או העצב שיש ברגע שצריך להיפרד ממנו. זהו אחד העדים המרכזיים לשינויים העצומים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה במערכת היחסים שלנו עם הכסף".
כך נולדה סדרת קופות לא שגרתיות. בנאי דמיינה, למשל, איך החריץ מתחיל לטייל על פני הקופה. היא תהתה מה יקרה אם החריץ יתרבה עד כדי שינוי מאזן הכוחות בינו לבין המיכל. השתלטות החריץ על הקופה הפך אותה למעין כלוב למטבעות. "הדימוי של הכסף הכלוא בתוך הכלוב מצא חן בעיניי- גם כסף הוא כמו חיה שברגע שמשחררים אותה מהכלוב היא משולחת רסן. דמיינתי את האדם שרואה את המטבעות שלו נצברים בתוך הכלוב וממלאים אותו, מדמיין מה הוא הולך לעשות עם הכסף כשהוא ישחרר אותו לחופשי".
ואם כבר חריץ – אולי הוא מספיק לבדו? "במקום לקנות קופה נקנה חריץ, והוא כבר יהפוך כל שקית פשוטה לקופת חיסכון", אומרת בנאי.
בקופת הבלון היא ביקשה לתת ייצוג ויזואלי להתמלאותה במטבעות. גם בקופת החרוט משקל המטבעות משחק תפקיד – הפעם כגורם מייצב. קופת המסגרת מציגה את הכסף לראווה, והופכת את הרכב המטבעות לשחקן הראשי.
הקופה התכולה, שהודפסה במדפסת תלת-ממד, לא מצליחה לצבור את המטבעות, כי הם נופלים כמעט מיד מהפתח שמול החריץ. קופת הקרמיקה, לעומתה, מזמינה אותנו "להכניס אליה מטבעות מכל חריציה, כיף להחזיק אותה, ובכל פעם שמניחים אותה היא נראית קצת אחרת. היא הופכת את החיסכון לכיפי וחווייתי".
חווית השימוש באה לידי ביטוי גם בקופת הגליל – קופת דיסקיות עץ הנראית קודרת ורצינית, אך במתיחתה מתגלה סודה, והמטבעות מתפזרים דרך הפרוסות המרכיבות אותה.
רגע השבירה של הקופה העסיק גם הוא את בנאי. היא ביקשה לבחון כיצד פעולות שונות של הריסת הקופה עשויות להשפיע על הפרידה ממנה. היא השתמשה בחומרים ובטכנולוגיות מגוונים כדי לייצר אופני החרבה שונים, והם חלק מהעיצוב.
כך, כאשר קליפת הביצה משמשת כקופה, היא נותנת משמעות חדשה לזהירות המיוחסת לה בלאו הכי. בשונה מריסוק הביצה המהיר, פרימת התפר בקופת הלבד היא תהליך איטי ששבו אנחנו רואים את הקופה הולכת ונחרבת לנגד עינינו.
קופת המתכת נפתחת במכת פטיש, וסימני הרגע האלים ייחרטו בה. קופת הנר לעומתה נחשפת במעין טקס פרידה כמעט חגיגי, שבמהלכו נמסה שעוות החלק העליון של הנר הבוער עד שמתגלה הפתח הנסתר בתוכו.
בבסיסה, מסיימת בנאי, הקופה היא מיכל בעל חריץ. אם כך, מהו גורלה של קופה שאין לה מיכל וגם לא חריץ? החזיר הירוק שעשוי ספוג מזמין אותנו לנעוץ בו מטבעות, כשכל מטבע חוצב לו חריץ משלו, עד שהקופה מתמלאת עד אפס מקום. ואיך היינו חשים לו רגע השבירה לא היה חד פעמי? שאלה בנאי, ויצרה קופה המאפשרת הריסה בשלבים.
"ברור לי שגם לפרויקט הזה אין באמת נקודת סיום. אני יכולה להמשיך ליצור עוד ועוד קופות כל עוד אמשיך לשאול את הקופה שאלות ולחפש תשובות. הקופה הייתה לי שותפה טובה לפרויקט הזה, ויחד איתה אימנתי את היכולת שלי לבחון את העולם בדרך ייחודית למי שעוסקים בעיצוב", היא מסכמת.
