"נולדתי בברלין ב-1932 בשם היינץ ליכטוויץ, למשפחה יהודית בורגנית. אבא, מקס, היה עורך דין מצליח, ולמשפחתו היה בית דפוס גדול. הוריי הרגישו עצמם גרמנים לכל דבר. כשהיטלר עלה לשלטון, התברר להם שטעו.
"אמי, אילזה, נפטרה כשהייתי בן ארבע. לאחר שנים גיליתי שהיא התאבדה, כמו יהודים רבים באותה תקופה. בגיל שש, אחרי ליל הבדולח, אבא הודיע לי שאסע לבריטניה, לבדי, למשפחה שלא הכרנו. לא שאלתי למה. הבנתי בחושים. זמן מה קודם לכן הלכתי איתו ברחוב, כשפתאום עבר אוטו גדול ובו עמד היטלר. אבא רמז לי להצדיע במועל יד, וגם הוא עשה זאת. הרגשתי את הפחד שלו.
"בפברואר 1939 יצאתי לדרך, במבצע שזכה לשם 'קינדרטרנספורט' (משלוח הילדים), שבמהלכו הועברו אלפי ילדים יהודים, בעיקר מגרמניה ומאוסטריה, לחוף מבטחים בבריטניה. הפרידה מאבא נמחקה לי מהזיכרון. את הנסיעה ברכבת אני זוכר. הגענו להולנד, משם הועברנו במעבורת לבריטניה, ומשם ברכבת לוויילס. לתחנת הרכבת באו אנשים וחיפשו את הילדים ששייכים להם על פי התגים שהוצמדו לבגד. אני יועדתי לזוג וויניפרד ומוריס פונר, כבני 50, חשוכי ילדים, מעיר הנמל סוואנזי.
"כחודש אחרי שהגעתי, הפכתי להנרי פונר. בהתחלה התקשיתי לתקשר עם הוריי המאמצים. דיברתי רק גרמנית, והם דיברו אנגלית ויידיש. אבל ארבעה חודשים אחרי שהגעתי, כשאבא שלי התקשר מברלין, לא הבנתי אותו. כבר לא זכרתי גרמנית.
"גדלתי כבן יחיד. גרנו בבית עם גינה והרבה חיות. מוריס היה שען, ו-וויני עבדה איתו בחנות התכשיטים. לא קראתי להם אבא ואמא, אלא דוד ודודה. הם היו אנשים טובים והתנהגו כלפיי כפי שהיו נוהגים בילד שלהם. לא יכולתי לבקש יותר. עם זאת, בתת-המודע הייתה לי תמיד תחושת חוסר ביטחון. עד היום נשאר בי חוסר ביטחון בסיסי. אם יש לי אפשרות בחירה בין הרפתקה או הליכה על בטוח, תמיד אבחר בבטוח. אני מייחס את זה ישירות לכך שחוויתי עד כמה החיים שבירים.
"אבא שלח לי גלויות מדי יום עד ל־31 באוגוסט 1939, יום לפני פרוץ המלחמה. עשרות גלויות מצוירות הגיעו ממנו. בהתחלה הוא כתב בגרמנית, באותיות דפוס, ואחר כך באנגלית. בהתחלה קרא לי הייני, שם החיבה שלי בבית, ואחר כך - הנרי, שמי החדש. דודה וויני שמרה את הגלויות באלבום. היא העניקה לי אותו כשהתחתנתי, יחד עם עוד פריטים אישיים שאבא שלח והיא שמרה למעני.
"זמן קצר אחרי המלחמה קיבלתי מסבתא שלי, ששרדה, מכתב שבו התבשרתי שאבי נרצח. הייתי בסך הכל בן 11. מה מבין ילד בגיל הזה? בגיל 19 ביקשתי פרטים, וסבתא כתבה לי שבנובמבר 1942 נכלא אבי על ידי הגסטפו, וב־9 בדצמבר נשלח לאושוויץ עם אשתו השנייה ובתה. שבוע לאחר מכן נרצח שם. אז כבר הבנתי את גודל הטרגדיה שקרתה לי.
"כשהייתי בן 16, וויני ומוריס שאלו אם אני מעוניין שיאמצו אותי באופן רשמי. עניתי בביטחון: 'הרי אתם רואים בי ילד שלכם, ואני רואה בכם את הוריי לכל דבר. לי אין צורך במסמך'. ואכן, אני רואה בהם את ההורים שלי, ומשפחתם המורחבת היא המשפחה שלי עד היום.
"אחרי סיום בית הספר שירתתי בצבא הבריטי ולמדתי כימיה באוניברסיטת לידס. ב־1958 הגעתי לארץ. כאן פגשתי את ג'ודי, שהפכה לאשתי. חיינו שמונה שנים בבריטניה, ואז קבענו את ביתנו בירושלים. כ־30 שנה עבדתי במכון הגיאולוגי, ואחרי הפרישה המשכתי להתנדב שם עד גיל 80.
"לפני שלוש שנים החליטו ביד ושם להוציא את האלבום עם הגלויות מאבא כספר, בשם 'גלויות לילדי הקטן'. הספר יצא בשלוש שפות - אנגלית, גרמנית ושילוב של עברית ואנגלית. הפרויקט מהווה הנצחה לאבא שלי, ובאותה מידה - גם לזוג שהציל אותי.
"לפני כשנה ביקר ביד ושם דייוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה דאז, והוזמנתי להעניק לו את הספר. הוא עלעל בו ואמר: 'אקרא אותו לילדיי כדי לעזור להם להבין את השואה'. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל".
שורה תחתונה:
"צריך לזכור את העבר, אבל לא להסתכל לאחור כל הזמן, אלא לנסות לבנות את העתיד בצורה הכי טובה שאפשר".
______________________________________________________
השתיקה הרועמת של אמה גרמה לה לחקור מה עבר על שני מיליון נשים. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
