במי רצה לנקום טאהא מוחמד עלי, ולמה הוא לבסוף ויתר על כך

ב-1948 נאלץ המשורר להיפרד מביתו שבגליל, ובתחילת שירו "נקמה" הוא כותב שלעיתים מתחשק לו להתעמת עם מי שאחראי לכך. ההמשך מהווה שיר הלל לאנושיות

עופרה עופר אורןפורסם: 31.07.16 02:07
טאהא מוחמד עלי. "אמנות צריכה לשמח אנשים. אני מקווה שיום יגיע, והמשוררים, הציירים והמוזיקאים ינהלו את המדינה" (צילום: יעל לרר )
טאהא מוחמד עלי. "אמנות צריכה לשמח אנשים. אני מקווה שיום יגיע, והמשוררים, הציירים והמוזיקאים ינהלו את המדינה" (צילום: יעל לרר )

רוכל בשוק בנצרת יושב בחנותו הקטנה, שבה הוא מוכר זה 20 שנה מזכרות לצליינים. הוא בן 40. כשהתיירים פוקדים את החנות, הוא מתפנה אליהם ומשרת אותם. כשהחנות ריקה ממבקרים, הוא רכון מעל ניירות, כותב שירים. בבית הספר למד אמנם רק ארבע שנים, אבל הוא משלים את השכלתו בכוחות עצמו. מרבה לקרוא. בתוך 20 שנה יפרסם את שיריו, שיתורגמו לתשע שפות - בהן סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית ואיטלקית - ויפרסם אותם בעשרות כתבי עת בעולם.

 

ב-2005, בגיל 74, יזכה בפרס בפסטיבל השירה במטולה. הוא יעלה לאיטו אל הבמה, ירכיב את משקפיו ויקרא משיריו. "לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי,/ כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת,/ וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים", יאמר, ויוסיף ויסביר שלדעתו "אמנות צריכה לשמח אנשים". על הסכסוך היהודי-ערבי יאמר: "אני מקווה שהשלום יגיע ונוכל לשמוע יותר ויותר שירים של שני העמים. אני מקווה, ואני יודע שזה חלום, שיום יגיע, והמשוררים, הציירים והמוזיקאים ינהלו את המדינה. נתן זך ומחמוד דרוויש יהיו השליטים; הם בוודאי יתווכחו ביניהם, אבל זה בטח יהיה על ענייני דקדוק".

 

טאהא מוחמד עלי נולד ב-1931 בכפר ספוּ‏רִיֶ‏ה שבגליל. במלחמת העצמאות - הוא היה אז בן 17 - ברח עם משפחתו ללבנון. את האדמות החקלאיות של הכפר קיבלו קיבוץ הסוללים ומושב ציפורי. עלי ובני משפחתו חזרו כעבור שנה, אבל נאלצו להשתקע בנצרת, במרחק של כשישה קילומטרים מהמקום שבו שכנו בתיהם בעבר. כיבוש ספוּ‏רִיֶ‏ה לא היה קל: כוחות צה"ל נתקלו בהתנגדות עזה, עד שמטוס של חיל האוויר הישראלי הפציץ את הכפר, ורק אז, בעקבות הבהלה, נמלטו מרבית תושביו. מאוחר יותר גורשו ממנו כ-100 זקנים שנשארו בבתיהם.

 

במקום שבו גרו עד 1948 כ-5,000 תושבים בכ-1,200 מבנים, משתרע כיום גן לאומי, מיוער בחלקו. יש בו מבנים עתיקים מהתקופה הביזנטית והרומאית, כולל בית כנסת עתיק מהמאה החמישית, ובו רצפת פסיפס יפהפייה, וכן שרידי יישוב יהודי מימי בית שני ומצודה רומית ששימשה כבית ספר של ילדי ספוּ‏רִיֶ‏ה. כיום מוצגים במצודה ממצאי החפירות הארכיאולוגיות באזור. לא הרחק משם מצויים גם שרידי בית הקברות המוסלמי של היישוב.

 

שלוש שנים אחרי שפרצה מלחמת העצמאות, ביקשו תושבי הכפר לשוב לבתיהם. מושל הגליל הוציא צו שלפיו מדובר בשטח סגור. בקשתם נדחתה גם בבית המשפט העליון.

 

צפו בגיל רגב קורא את אחד משיריו של עלי:

 

 

המילה "נקמה", כותרתו של השיר שכתב עלי, מבהילה. גם השורות הראשונות של השיר מאיימות. אבל חייבים לקרוא אותו עד סופו כדי להבינו (מערבית: אנטון שמאס):

 

לִפְעָמִים

מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב

אֶת הָאִישׁ

שֶׁרָצַח אֶת אָבִי

וְהָרַס אֶת בֵּיתִי

וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה

לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם

הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.

שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי

וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה

וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ

מָצָאתִי נְקָמָה.

 

אֲבָל…

אִם יִתְגַּלֶּה לִי

בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב

שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי

אִמָּא

שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ

אוֹ אַבָּא

שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ

עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ

בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר

אֲפִלּוּ רֶבַע שָׁעָה

מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ –

אוֹ אָז

לֹא אֲהַרְגֵהוּ

אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.

 

זֹאת וְעוֹד…

לֹא אֲחַסְּלֵהוּ

אִם יִתְבָּרֵר לִי

שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת

שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה

וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;

אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ

אִשָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ

וִילָדִים

שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר

וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ

אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ

יְדִידִים וּקְרוֹבִים

שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים

חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר

שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים

רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים –

שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו

וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.

 

אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי

כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה

שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא

לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת

לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים

בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים

בְּלִי מַכָּרִים

בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית, בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה…

לֹא אוֹסִיף

לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ

לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה

וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.

רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:

אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ

כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב

וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי

שֶׁהִתְעַלְּמוּת,

בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא

סוּג שֶׁל נְקָמָה.

 

צפו ביפתח ספקטור קורא שיר אחר של עלי:

 

 

פיוס ואהבת אדם

 

המשך הקריאה מבהיר עד כמה לא אלים הוא, הדובר, ושהוא אינו מסוגל להתענג אפילו ממחשבות על נקמה. הוא אינו יודע לעשות דה-הומניזציה של אויבו, להתעלם מההקשר המשפחתי, החברי, של אותו אויב. איך יזמין לדו-קרב ויסכן את חייו של מי שמותו עלול להסב כל כך הרבה צער לאוהביו, לאחיו, לאשתו, לשכניו?

 

הדובר אינו מסוגל להעלות על דעתו שיכאיב אפילו למכרים רחוקים שיש לאויבו, אלה שרק מתעניינים בו מרחוק, אלה שרק נוהגים בו בנימוס, מברכים אותו לשלום כשהם נפגשים. אם כך, אולי יוכל לאויב ערירי, שאין לו ילדים? אבל מה יהא על הוריו? ואם אין איש בחייו, לא ידידים, לא ילדים, לא בת זוג, לא הורים, לא אחים, אם אין איש שיתאבל על מותו? גם באדם כזה לא יוכל הדובר לפגוע. כי איך יוכל להוסיף צער לאדם כה סובל?

 

השיר שלפנינו הוא ההפך הגמור מהציווי "הבא להורגך – השכם להורגו". כל כולו פיוס ואהבת אדם. כל כולו יכולת לחוש את כאביו של הזולת, גם אם הוא אויב, ולהסתייג לגמרי מפני האפשרות שיגרום להם, או יוסיף עליהם. לא, אומר עלי. אין ביכולתי לנקום, אפילו במי שרצח את אבי והרס את ביתי. לכל היותר אהיה מסוגל להתעלם ממנו, אך לא אוכל בשום פנים ואופן להשיב לו כגמולו.

 

שירו של עלי זוהר באור יקרות באזור שבו שכיחים כל כך מושגים כמו "נקמת דם" ו"פעולות תגמול" למיניהן. המשורר עצמו לא חזר מעולם לכפר הולדתו, אלא חי בנצרת עם אשתו וילדיו עד יום מותו ב-2011.

 

______________________________________________________

 

בארי חזק מקיבוץ אפיקים הוא אחד הקורבנות הרבים של הסכסוך הישראלי-ערבי. הקליקו על התמונה:

 

"אתה יכול סופית למות", כתב חזק בשירו "ריבונו של עולם". הקליקו על התמונה (צילום: Avivhazak, cc)
"אתה יכול סופית למות", כתב חזק בשירו "ריבונו של עולם". הקליקו על התמונה (צילום: Avivhazak, cc)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים