אשה, בעל, בית: וילת הזכוכית והבטון בברזיל שתגרום לבני הזוג להיפרד

על פניו, מגרש של 6.6 דונם שעליו מוקמת וילה בת 680 מטרים רבועים הוא הזדמנות למפגן ראווה רהבתני. האדריכל הברזילאי המוערך מרסיו קוגן (Marcio Kogan) בחר לנהוג קצת אחרת. בתנאים החלומיים האלה, הוא העדיף להציג גרסה משלו למינימליזם צורני ולחומריות סטרילית. פרויקט Redux Casa שלו באיטאטיבה, עיר קטנה מצפון לסאו פאולו - מקום פופולרי בקרב עשירי ברזיל להקמת בתי הנופש שלהם - הוא לא רק "בית הצמצום" (בתרגום חופשי), אלא גם הזמנה לדיון בשאלה: האם פחות הוא יותר, או שהוא סתם משעמם? (ובאנגלית זה נשמע יותר טוב: Less is more או Less is a bore).

עוד בסדרה הברזילאית לקראת ריו 2016:

חשיפת האדריכלות של האולימפיאדה בברזיל | עולם הקמעות של האולימפיאדות

הכניסה. קופסאות עץ מרצפה עד תקרה(צילום: fernando guerra)

קוגן הניח וילה חד-קומתית בקצה העליון של מדרון מתון, שנמצא בדופן המגרש העצום, כדי להפיק את המרב משקיעות השמש ומהיער שמקיף את האתר. הבית מורכב מחמישה נפחים, הכלואים בין שני לוחות בטון חופפים בגודלם ובמיקומם, ויוצרים מראה מהודק ונקי. לוח הבטון התחתון מוגבה מהקרקע בכחצי מטר - ריחוף שיוצר קו צל, המקיף את הבית בקונטור שחור עדין. כמדרגת כניסה אל הבית משמשת אדנית בטון, המונחת על המדשאה הגדולה.

לעץ מצטרפים בטון וזכוכית(צילום: fernando guerra)

חלוקה לחמישה שימושים

חמשת הנפחים הפנימיים מחולקים לפי השימושים השונים של הדיירים: נפח זכוכית מכיל את השימושים הציבוריים - סלון ופינת אוכל; נפח מלבני, מחופה מסכי עץ, מכיל את ארבעת חדרי השינה, המסודרים כסדרה של חדרי מלון (חדר רחצה מול ארון, ובעומק החדר מיטה מול הנוף); נפח שלישי מכיל את יחידת המאסטר (חדר השינה המרכזי, הכולל חדר רחצה וחדר ארונות); נפח עורפי משמש כאזור שירות, ובו מטבח, חדר כביסה וחדר לעוזר/ת הבית; והנפח החמישי, היחידי שבולט מחוץ לקונטור הגג, משמש כמוסך. בין הנפחים מצטלבים מסדרונות פנימיים. לוח הבטון העליון, שמקרה את הבית, מחורר בפתחים שמחדירים אור טבעי לחללים הפנימיים.

פתחים קטנים בגג הבטון מחדירים אור טבעי מלמעלה(צילום: fernando guerra)

הנפחים השונים מחופים מרצפה עד תקרה באחידות נוקשה, כך שפתחי החדרים מוחבאים ויוצרים לחזיתות הבית מראה אחיד. חזיתות הזכוכית יושבות של מסילות, כך שמתאפשרת פתיחה כמעט מוחלטת שלהן ושל פנים הבית אל החוץ. שני הנפחים של חדרי השינה מחופים בצלוני עץ שמתקפלים כאקורדיון, ויוצרים גם הם קשר ישיר בין פנים לחוץ. בשעות היום חודר לחדרים אור שמש מבוקר דרך רפפות העץ, ובלילה מוקרן מהם אור החוצה.

תריסי אקורדיון ענקיים בחדרי השינה(צילום: fernando guerra)

מצטט בלי להתבייש. מרסיו קוגן ב-Casa Redux(צילום: fernando guerra)

חומריות מאופקת, צבעוניות עצורה(צילום: fernando guerra)

בנפח בטון גדול, מחוץ למשטחי הבית, מוקמה בריכת שחייה. "מדף הבטון" שלה מתחקה אחר המדרון ומסתיים בהתרוממות נמוכה מעל הקרקע, והבריכה מקושרת אל הבית בדק עץ, שאינו פוגם בגינון הספרטני.  עמודי בטון עגולים תומכים בקירוי הגג, בצדו החשוף של הבית. בדומה לבתים מודרניסטיים אחרים, העמודים מוסטים פנימה מדופן המבנה ומשאירים את החזית חופשית ונקייה. חלק מהעמודים נטמעים בריהוט הקבוע, ומשאירים את החלל המשכי ופנוי מהפרעות, כך ששלושת העמודים בסלון מתיישרים עם קו ספריית העץ הגדולה.

העמודים מוסטים פנימה ומשאירים חזית חופשית ונקייה(צילום: fernando guerra)

צבע המרצפות זהה כמעט לחלוטין לגוון לוחות הבטון, וצבע העץ הכהה זהה בכל המקומות שבהם נעשה שימוש בחומר הרך. המסגרות המטאליות בחזיתות הזכוכית תואמות לאיפוק הצבעוני, וכך מקבל הבית מראה כמעט מונוכרומטי על רקע המדשאה הירוקה שעליה הוא מונח.

מקורות ההשראה אינם נסתרים

את מקור החומריות המאופקת, הצבעוניות העצורה והניקיון הצורני ניתן לזהות בקלות בשני בניינים ידועים: בית פארנסוורת' של מיס ואן דר רוהה (1951), ובית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון (1949). אמנם אחד לבן והשני שחור, אך שניהם עוררו עם הקמתם הערכה רבה לצד ביקורת. בשנה שעברה הוצגה במסעדת "ארבע העונות" הנודעת בניו יורק (שעיצבו ון דר רוהה וג'ונסון) תערוכת צילום, שהציגה זה לצד זה את שני הבתים, כמקרי מבחן בדיון הרלוונטי עד היום על המינימליזם. המסעדה, אגב, נסגרה החודש ותועתק ממקומה ההיסטורי במגדל סיגראם במנהטן למיקום אחר בשדרת פארק. לעיצובה החדש נבחר, בתחרות פרטית, האדריכל הברזילאי איסיי וויינפלד.

בית פארנסוורת', מיס ואן דר רוהה(צילום: JON MILLER, HEDRICH BLESSING)

בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון (צילום: JON MILLER, HEDRICH BLESSING)

Casa Redux של קוגן(צילום: fernando guerra)

אם כן, קוגן לא מתכחש להשפעתם של האדריכלים המודרניסטים עליו. להיפך: באתר האינטרנט של הסטודיו שלו, MK27, מוצג סרטון של ואן דר רוהה המצית סיגר שוב ושוב. קטע אחר בדף, מהסרט "פליי טיים" (1967) של הקולנוען ז'אק טאטי, רומז על רפרנס חזותי נוסף לפרויקט: טאטי הקים סט עצום של עיר (Tati Ville), שנבנתה באסתטיקה מונוכרומטית ומחומרים תעשייתיים ושקופים, המעוררים את אותה מציצנות במרחב המגורים החשוף.

מרחב מגורים שמזמין מציצנות(צילום: fernando guerra)

רוברט ונטורי, האדריכל ומבקר האדריכלות האמריקאי, זוכה פרס פריצקר, מנהל בספרו "מורכבות וסתירה באדריכלות" (Complexity and Contradiction in Architecture) דיון בשאלה אם המושג less is more , שטבע מיס ואן דר רוהה, הוא בגידה בערכים האסתטיים של האדריכלות המודרניסטית השימושית. הוא טבע ונטורי את המושג האירוני less is bore, שמאחוריו עומדת הטענה כי אדריכלות מינימליסטית כזאת היא פשטנית ומשעממת.

בנו של קוגן, האדריכל גבריאל קוגן, כל כך מודע לביקורת, שהפיק ל"בית רדוקס" סרטון משעשע, "This was not my dream". כאן הוא מגחיך את הטיעונים נגד סוג האדריכלות הנתפשת כנערצת, אך משעבדת את בעלי הבית לתחזוקה מתישה. בדומה לסרט שנעשה על "מכונת המגורים" (2013) של האדריכל רם קולהאס, המציג יום בחיי עוזרת בית המתקשה להתמודד עם תפעול המחיצות הנעות והפרטים המסורבלים, סרטו של קוגן מציג את הבית כגורם לפרידתם של בני הזוג, לאחר שהווילה הפכה למושא תשוקתה של האישה. בתוך כך הוא מציג את הבית המינימליסטי על כל פרטיו:

Casa Redux_studiomk27 from studio mk27 on Vimeo.

הבית שהפך ללהיט ויראלי

"בית הג'ונגל", פרויקט חדש יותר של קוגן שהפך ללהיט פוטוגני באינטרנט, הוא וילה שטובלת-טובעת בסבך הצמחייה של יער גשם, וממנה אפשר להשקיף מבעד לעצים אל האוקיינוס. הקומה העליונה מקורה באופן חלקי, ובמפתיע הוגדרה כחלל הציבורי, תוך ניצול מרבי של הנוף והשמש לטובת החללים הגדולים - סלון, פינת אוכל גדולה ומטבח. בחלק הלא מקורה של הקומה, שנראית כמו לשונית עץ, יש בריכה גדולה ליד דק-עץ ופינות ישיבה נוספות.

בית שטובע בירק. ''בית הג'ונגל'' של קוגן(צילום: fernando guerra)

הנפח המרכזי של הבית נמצא בקומה האמצעית, שבה נמצאים שישה חדרי השינה. כל חדר הוא יחידה נפרדת, עם חדר רחצה ומרפסת אל הנוף. בין החדרים, חלל משותף עם פינת משפחה וחדר משחקים. קומת הכניסה התחתונה היא למעשה קומה מפולשת, שבה רק עמוד אחד - בחירה עיצובית והנדסית שמשווה תחושת ריחוף לנפחים העליונים. דופן אחת של הקומה סגורה בנפח שמכיל חדר שינה לאורחים, חדר אומנת ופינות ישיבה נוספות. העלייה אל הקומות העליונות מתבצעת מתוך גרם מדרגות, שנדמה כי נבלע בבטן ההר.

הקומה העליונה היא הציבורית דווקא(צילום: fernando guerra)

רצפת קורות העץ הדקות יוצרת דיאלוג עם הבטון החשוף, שעליו סימני תבניות קורות העץ מזמן היציקה, כדי להשלים פוזיטיב-נגטיב בטקסטורות הבית. חומרי הבית ועיצובו הנקי מאפיינים, כפי שאפשר לראות בבית רדוקס, את עבודותיו של מרסיו קוגן באופן כללי.

אדריכלות: סטודיו mk27 עם sanabta Cafardo. פנים: סטודיו mk27, Diana Radomysler