השעה הייתה שש ורבע בערב, והקצינה בדרגת מפקח חלי לוי, שהתחילה משמרת בתחנת המשטרה באשדוד בשש וחצי בבוקר, הייתה אמורה לצאת הביתה בשבע. בדיוק אז הגיע דיווח על קשיש חולה אלצהיימר שהלך לאיבוד. הוא יצר קשר עם בתו באמצעות הטלפון, אבל לא ידע להגיד איפה הוא נמצא, רק ציין שהוא רואה קברים סביבו. "בתחנה קישרו בינינו ודיברתי איתו שעה וחצי", נזכרת לוי. "המשמרת כבר נגמרה, הייתי אמורה לנסוע הביתה, להעביר את האירוע הלאה, אבל התחיל להחשיך ודאגתי. הוא היה בלי אוכל ובלי מים יום שלם, חסר אונים לחלוטין, והסוללה שלו עמדה להיגמר. שלחתי ניידות לבית העלמין באשדוד וכשביקשתי שיקריא לי דברים כתובים סביבו, הבנתי שהוא בכלל נמצא בבית העלמין בקבוצת יבנה. שלחתי ניידת, ביקשתי שיפעילו סירנה ורק כששמעתי את הסירנה נרגעתי. דאגנו לו לאוכל ומים והחזירו אותו בריא ושלם הביתה".
אבל זה לא סוף הסיפור: שלושה שבועות אחר כך, אותו קשיש איבד את דרכו בראשון לציון. "הוא אמר לנו בטלפון שהוא רואה את סינמה סיטי. מי שמכיר את המקום יודע שיש שם כביש בינעירוני סואן", מספרת לוי. "ביקשתי שיחצה בזהירות את הכביש, כשאני איתו על הקו, שיקריא לי את שם הרחוב, והוא הקריא לי את שם המשפחה בבית שהוא ראה. איתרנו את מספר הטלפון של אותה משפחה, הסברתי להם במה מדובר, ביקשתי שיכניסו אותו הביתה עד שנגיע ושוב החזרתי את הקשיש הביתה בריא ושלם. בתו אמרה לי, 'מה הסיכוי שתהיי בשני אירועים עם אבא שלי? אין לי איך להודות לך'".
מעניין מה חשבה לעצמה בתו של אותו קשיש, כשפתחה את ערוץ 10 וראתה שוב את אותה השוטרת, הפעם ככוכבת הדוקו־אקשן "גיבורים", שמנהלת מול המצלמה מרדפים ומעצרים בקור רוח, ולפי הסדרה יום עבודה שלה נראה כמו פרק מ-CSI.
לוי (42), תושבת אשקלון, נשואה לאלירן (42), מכונאי רכב, ואם לשלושה (עומרי בן 18; עדן, בת 12 וספיר, בת שבע וחצי), היא אחת המשתתפות המסקרנות בתוכנית המתעדת את חייהם האישיים והמקצועיים של כוחות הביטחון וההצלה – משטרה, מכבי אש ומחלקת טראומה בבית חולים. היא גדלה בקריית גת, בת בכורה במשפחה של ארבעה ילדים, וכבר 15 שנה היא במשטרה. בהתחלה, היא מספרת, בכלל לא רצתה להיחשף בטלוויזיה. "חששתי להפוך לשוטרת הכי שנואה במדינה", היא אומרת, "והפכתי לשוטרת הכי אהודה. היום אנשים יודעים מה המשטרה עושה וזה ממלא אותי גאווה".
העקשנות השתלמה
מפתיע לגלות שהשוטרת האהודה נתקלה בתשובה שלילית, כשביקשה לצאת לקצונה. "במשטרה מותר לצאת לקצונה עד גיל 35 ואני הייתי בת 40", היא משחזרת. "התשובה הראשונית שקיבלתי הייתה 'אין סיכוי'. בסוף הבקשה הוגשה כחריגה ולשמחתי קיבלתי תשובה חיובית. למדתי שאין סיבה שלא תגיעי למטרה שהצבת לעצמך".
איך עשית את זה?
"נלחמתי ולא הסכמתי לקבל 'לא' כתשובה. הגשתי שוב בקשה, ביקשתי עוד שיחה ועוד שיחה, והעקשנות השתלמה. זה לא בא מתוך דחף חולף של 'בא לי להיות קצינה', אלא מתוך הצורך להיות בקרב מקבלי ההחלטות ולהוביל תהליכים".
ההתעקשות על תפקידים אינה חדשה מבחינתה.
אביה כלל לא רצה שתתגייס לצבא, אך היא לא ויתרה והלכה לקורס מ"כיות. "בשבת הראשונה כשיצאתי הביתה ישבתי בחצר הבית ופרקתי את הנשק כדי לנקות אותו", היא נזכרת. "כשאבא ראה אותי הוא חיבק אותי בדמעות ואמר, 'לא רק שהבת שלי חיילת, היא אכבר חיילת'".
גם אחרי השחרור עבדה בתחום הביטחון, כקצינת ביטחון ברשת קו אופ ובאבטחת מוסדות חינוך, ואז הגישה מועמדות למשטרה ולשב"ס ("רציתי עבודה עם אדרנלין"), התקבלה לשניהם ובחרה במשטרה. בהתחלה שובצה בתחנת המשטרה באשקלון כמפעילת בסיס מתנדבים ובהמשך עברה ליחידת הסיור באשדוד.
את בטח מודעת לדימוי הבעייתי של המשטרה בארץ.
"הסטיגמה היא שמי שרוצים להתגייס למשטרה הם אנשים שלא סיימו 12 שנות לימוד, ילדי כאפות לצורך העניין; שאם לא מצאת את עצמך – לך תהיה שוטר. אני רוצה לנפץ את המיתוס הזה. זה לא היה נכון פעם ובטח לא נכון היום".
אז מה נכון?
"היום בשביל תפקידים מבצעיים חייבים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות וצריך לעבור מבחני התאמה לא פשוטים בכלל: גיבוש, הערכה פסיכולוגית. שלא לדבר על כך שתוך כדי שירות אתה כל הזמן נמדד ומוערך, אז הבדיחה על שוטר אחד שיודע לקרוא ואחד שיודע לכתוב כבר מזמן לא קיימת, וגם הקריקטורה של השוטר עם הכרס שאוכל פלאפל והטחינה מרוחה לו על הפרצוף – זה כבר לא ככה".
התדמית הזאת מכעיסה אותך?
"זה לא עניין של כעס, אני אגיד משפט שנשמע קלישאתי: בסלסילת תפוחים טובים תמיד יהיה אחד רקוב. אם תוציא אותו בזמן, שאר התפוחים יישארו טובים, ואם לא – כל התפוחים יירקבו. בגלל תפוח רקוב אחד לא תזרקי את כולם לפח. ואני שואלת, למה להכליל ארגון שלם המונה 30 אלף שוטרים ו־8,000 לוחמי מג"ב שעושים את עבודתם נאמנה 24/7 ומסכנים את חייהם, בגלל התנהגות לא ראויה של מישהו?".
8 חודשים בתנאי פנימייה
קורס הקצינים שאליו התקבלה בסופו של דבר נמשך שמונה חודשים בתנאי פנימייה, עם יציאות הביתה בסופי שבוע בלבד, ואי־אפשר שלא לתהות איך עושים את זה כשאת אמא לשלושה ילדים קטנים. "עם הרבה תמיכה מהבעל", היא מסבירה. "כשהתחלתי את הקורס, הקטנה בדיוק עלתה לכיתה א' והיה קשה לא ללוות את הילדה שלך בשנה הראשונה ללימודים. זה קרע אותי. כשאמא לא בבית מרגישים את החוסר, זה בלתי אפשרי להעמיס הכל על הבעל. אי־אפשר להגיד, 'אני בקורס ואתה תיקח לחוגים, לבית הספר, תקלח, תעשה קניות'. אמא יכולה לעשות הכל, להתמודד לבד, אבל כשזה הפוך זה קשה ולא פשוט. הייתי חוזרת בסופי שבוע מותשת ומוצאת את עצמי מנקה ומבריקה את הבית כי יש לי שריטת ניקיון, עוברת על השיעורים של הילדים, בודקת שהכל בסדר, משתדלת ליהנות איתם ולהכיל אותם, וביום ראשון עוזבת בית נקי ומצוחצח".
נקיפות מצפון?
"כן, בטח, במיוחד כשלאחד הילדים קורה משהו, את רוצה לחבק
ולא יכולה כי את במרחק שלוש שעות נסיעה. אז כן, היו הרבה רגעים של דמעות. פעם אלירן עשה תאונה עם הבת הקטנה, והבת האמצעית חיכתה בקניון שיבוא לאסוף אותה. אלירן התקשר, התחיל את השיחה ואמר, 'אל תדאגי' וכבר התחלתי לדאוג. מצד אחד דאגתי לבת שהייתה איתו, ומצד שני – מי יאסוף את אחותה הגדולה?".
מה עשית?
"התקשרתי לחברים, כי אין לנו משפחה באשקלון, ובעיקר יצאתי מדעתי. בפעם אחרת, באחת־עשרה וחצי בלילה, אלירן שלח לי הודעה שהבת האמצעית בבית חולים בגלל כאבי בטן חזקים. היא בכתה, 'אמא, כואב לי, בואי לחבק אותי'. ישבתי במיטה ובכיתי, התקשרתי למ"מ בקורס והוא אמר, 'סעי מהר'. חצות, אני אחרי יום ארוך, קרועה מעייפות וחוששת להירדם על ההגה. מצד שני, הילדה והבכי שלה מול העיניים. כשהייתי בדרך לאוטו הילדה התקשרה ואמרה לי, 'אמא, אל תיסעי עכשיו, זה מסוכן לך', נשארתי, וברור שלא ישנתי כל הלילה. למחרת יצאתי הביתה".
ההתמודדות הזאת מאפיינת בעיקר נשים, לדעתך?
"בפירוש לא, זו התמודדות הורית. גם גבר יכול להיות במצב הזה, אין לזה הגדרה מגדרית. גם אבא דואג כמו אמא".
כמה נשים היו בקורס?
"16 מתוך יותר מ־100. נכון, זה כלום, אבל זה נחשב הרבה ויש שינוי מגמה. נשים שירצו להתקדם במערכת יוכלו לעשות את זה. עכשיו כשאנחנו מדברות, אישה קיבלה דרגת תת־ניצב בתפקיד מבצעי בכיר. אני קצינת סיור והחלום הוא להיות מפקדת תחנה. להעביר את האני מאמין שלי ל־150 שוטרים".
ואם מחר בבוקר יעבירו אותך לאזור אחר, מה תעשי?
"אקבל הכל בברכה. זה קשה ועדיין אפשרי. לגבר זה לא קשה?".
הדרגות של בעלי
אבל גם מי שרגילה למצוא את עצמה בזירות רצח, מתועדת בסדרה כמי שהתקשתה להתמודד עם החרם שבתה האמצעית סבלה ממנו. "היא הייתה אז בכיתה ד'", משחזרת לוי. "הלכתי לנוח לפני משמרת לילה והיא הלכה לשחק עם האחים שלה בגן השעשועים. פתאום שמעתי צרחות היסטריות, קמתי בבהלה והבנתי ממנה שהיא ביקשה להתנדנד ואמא של ילד שמציק לה בבית הספר העיפה אותה משם, קראה לה בשמות גנאי והשפילה אותה, ואף אחד בגינה העמוסה לא פצה פה. עומרי, הבן שלי, אישר את הפרטים ואני אמרתי: יש גבול לכל תעלול. ירדתי למטה ועוד לפני שהגעתי האמא של הילד צעקה לי מרחוק: הנה השוטרת הגיעה".
מה עשית?
"האינסטינקט שלי היה להיכנס בה ולהגיד: מי את חושבת את עצמך שקראת לבת שלי שמנה, מכוערת ומוזנחת, ואמרת לה לעיני כל שהראש שלה מלא בכינים? מי את שהשפלת אותה ונתת לגיטימציה לבן שלך להכות אותה? התקרבתי אליה והבהרתי לה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שתיקח את עצמה ותצא משדה הראייה שלי, לפני שהכל יחמיר ואגיע לנקודת הקצה שאליה לא רציתי להגיע. לא היה עם מי לדבר ובסופו של דבר הגשתי תלונה במשטרה.
"רק אז הבנתי שבמשך שנתיים בכל פעם שהילדה סיפרה
שהילד הזה מציק לה, לא הבנתי עד כמה ההצקות האלה משמעותיות. כלובשת מדים, הנחתי שלמטבע יש שני צדדים, ואם מישהו הציק אז מן הסתם אולי גם היא עשתה לו משהו. רק לאחר שיחות מעמיקות איתה הבנתי שהיא סבלה לא רק מהילד הזה, אלא מכל הכיתה, במשך שנתיים; ברמה של לנעול אותה בתא השירותים, לקרוע לה את הספרים והמחברות, לנעול את דלת הכיתה ולא לאפשר לה לצאת, לזרוק לה את התיק על העץ הכי גבוה, לדפוק לה את הראש בידיות של האוטובוס כשהיא עולה להסעה, ולהגיע לרמה כזו של נידוי, שאם היא מבקשת עיפרון תופסים את העיפרון בממחטה כדי לא לגעת בה. היא לא הוזמנה למסיבות כיתה ובשלב מסוים אמרה, 'אמא, אולי עדיף שאני לא אחיה כי לא אוהבים אותי'".
איך לא ידעת מזה במשך שנתיים?
"בשורה התחתונה לא הייתי שם בשבילה ואני לא יכולה לתאר את רגשות האשם. הלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, זה אוכל אותי מבפנים. מאז, כמובן, עברנו בית ספר. היום, כל פיפס הכי קטן – אני שם ואף אחד לא מעז להתקרב אליה. היא חברותית ומקובלת".
למה בחרת לחשוף את ההתמודדות הקשה הזאת בסדרה?
"מהמקום הכואב שלי אני חייבת להעביר מסר: תהיו עם אצבע על הדופק. אל תהיו שאננים. אם מישהו יודע על חרם שילד עובר, יש פייסבוק משטרתי. דווחו ונטפל בזה מיד. חשוב לי שהורים יראו את מה שאני פספסתי, דווקא אני, שחיה את זה. הרי האירוע הזה היה יכול להיגמר אחרת, שלא נדע, ולהגיע אליי לתחנה כתלונה. עקבו אחרי הילדים שלכם, היכנסו לנייד ולאינסטגרם, שבו איתם מול הרשת החברתית ונפו אנשים שלא מוצאים חן בעיניכם. תהיו שם בשבילם, לא משנה איפה אתם עובדים. סדר העדיפויות שלי היום הוא שהמשפחה והילדים במקום הראשון ורק אז העבודה. מה שנשאר לי בסוף זו המשפחה הקטנה שלי".
איפה בעלך אלירן בכל הסיפור?
"לא קל לו, למרות שהוא יודע עם מי הוא התחתן. מישהי כתבה בפייסבוק: 'אני לא מבינה מה בעלה של חלי רוצה ממנה, היא קרייריסטית אמיצה, למה הוא כל הזמן רוצה להוריד לה את הכל, כדי שתחתוך מהמשטרה?'" .
מה ענית לה?
"בעלי מפרגן ותומך, וברור לי שכשעורכים קטע בסדרה זה נראה אחרת ממה שזה באמת. כשסיימתי את קורס הקצינים העליתי פוסט ובו כתבתי שהדרגות שיש לי על הכתף הן ללא ספק גם שלו".
יש קטע אחד בסדרה, שהוא אומר לך באחד הערבים: "מישהו משלם מחיר".
"יש רגעים קשים. כשהוא נכנס הביתה ואני יוצאת, או להפך. לפעמים אנחנו לא מתראים במשך כמה ימים רצוף. אבל אלירן מקבל את זה".
עד כמה העבודה משפיעה עלייך? את אמא חרדתית יותר?
"לצערי כן, כי אני יודעת מה הולך בחוץ. כשהבן שלי אמר בסוף י"ב, 'אנחנו הולכים אחרי הטקס הגדול לאפטר פארטי', פיקחתי מרחוק. דיברתי עם הקצין התורן שיעבור שם, הסברתי שזה חבר'ה טובים - סיום י"ב, מסיבה סגורה, שיראה שלא נדחפים אנשים לא ראויים, והכל עבר בשלום".
אני חייבת לשאול אותך על הקוקו המתוח שלך. איך זה שאף שערה לא זזה מהמקום?
"לא רק את שואלת, אני מקבלת פניות מהרבה נשים ששואלות (צוחקת). חשובה לי ההופעה החיצונית, אנחנו הפנים של המשטרה בעיני האזרח וזה חשוב – מקוקו מתוח ועד חולצה מגוהצת".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
