זה סיפור על בחירה. 22 שנים שירתה איה תמרי במשרד הביטחון, ארגון גברי מובהק, שבו חוותה קונפליקט מתמיד בין רצון לעשייה משמעותית למען ביטחון ישראל לבין יכולת לקיים משפחה והורות כפי שהיא מבינה אותן. בשלב מסוים החליטה: "עכשיו אני" - ופנתה לדרך חדשה. איה תמרי - זהו הסיפור שלה.
מי את?
"איה, תכף 50, אמא לשלוש בנות, גרושה, פנסיונרית צעירה, יועצת לכלכלת המשפחה, אופטימית לנצח, פעם מכורה לכושר גופני - היום (לצערי) כבר לא".
ומה את עושה?
"הפעילות המקצועית שלי מתנהלת כיום בכמה מישורים. אני בעלת חברת 'איה תמרי - ייעוץ ואימון לכלכלת המשפחה', שבמסגרתה אני מלווה זוגות ויחידים בהתנהלות הכלכלית שלהם. אני גם מאמנת ל'תודעת אושר' - תהליך המקנה למאומנים יכולת לבחון מהם הדברים הגורמים להם אושר בחייהם. בנוסף, אני מרצה ומעבירה סדנאות בתחום כלכלת המשפחה וכותבת בלוג העוסק בתחומים השונים של ההתנהלות הכלכלית היומיומית של כולנו".
שורשים, זיכרונות ילדות: איפה צמחת?
"נולדתי וגדלתי ברמת השרון, בת שלישית במשפחה של חמישה ילדים. הייתה לי ילדות צנועה ופשוטה. רמת השרון של ילדותי הייתה מושבה קטנה של חולות ופרדסים; כולם הכירו את כולם, והכל היה קרוב ונגיש. בבוקר הייתי לוקחת את אחי הקטן לגן ואחר כך הולכת לבד לבית הספר. בילינו המון שעות בחוץ בחברת ילדי השכנים. אני זוכרת בבירור את תחושת הביטחון: לא היה שום חשש ללכת לבד ברחוב, גם לא בחושך. 'ביתי הוא מבצרי' - כך בדיוק הרגשתי.
"הוריי, ברוריה ז"ל ומיכאל (מיקי), ניצולי שואה, עלו לארץ מרומניה. אמי עבדה כמנהלת חשבונות עד ללידת אחי השני, אז הפכה לאם במשרה מלאה וניהלה את ביתנו ביד רמה. אמא, אוטודידקטית אמיתית, ידעה שפות ונהגה לקרוא 'כל דבר שזז', כולל קלאסיקות בצרפתית. היא גם הייתה מופקדת על תיק התרבות בבית: מגיל צעיר למדנו לנגן בכלי נגינה (אני בפסנתר), ואני גם שרתי במקהלה. אבי, בוגר לימודי הנדסה בטכניון, היה המנכ"ל של חברת אורדן ליציקות פלדה והשתייך לצוות התכנון של טנק המרכבה. ב-1973 הוענק לו פרס התעשייה הראשון של ישראל. אבא היה קרייריסט, אהב מאוד את עבודתו והיה מסור לה. אני הייתי קשורה לו מאוד, והוא היה עבורי מקור להשראה, מישהו שנשאתי אליו עיניים".
לדבריה, מגיל צעיר היא התוותה לעצמה דרך משלה. "בתיכון למדתי במגמת אלקטרוניקה, מגמה 'של בנים'. זו הייתה בחירה לא שגרתית, שנועדה להראות לעצמי ולסביבה שאני יכולה. בצבא שירתתי כקצינת תותחנים, ולאחר השחרור עליתי לירושלים, שם למדתי לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. בסיום הלימודים התגייסתי לשירות במשרד הביטחון.
"בינתיים נישאתי ליאיר, ונולדו שירה, נועה ואלונה. חייתי בקונפליקט מתמיד. מצד אחד, ידעתי שאני חלק ממערך השמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה, והייתי גאה בכך. יחד עם זאת, עבדתי בארגון גברי שצרכיו התנגשו עם השאיפה שלי להיות נוכחת בחיי משפחתי. חייתי בכוננות מתמדת. לא פעם הוקפצתי בשעות לא שגרתיות, גם בסופי שבוע. בחרתי לעבור תפקיד לכזה שיאפשר לי להיות נוכחת, ושילמתי מחיר כבד ברמת העניין שלי בעבודה.
"ב-2007 אמא שלי חלתה. לקחתי חל"ת של חצי שנה כדי לטפל בה, עד שנפטרה. בדיעבד, זה היה קו פרשת המים שלי. ככל שהתקרב הזמן לשוב לעבודה, הרגשתי חוסר רצון לעשות זאת. הבנתי שדי, שאני רוצה לעשות משהו אחר, אבל לא ידעתי מה. חזרתי לשנה וחצי, ואז פרשתי לפנסיה מוקדמת. כמעט שנה ישבתי בבית, מבחירה. הייתי עם הבנות וטיגנתי שניצלים. באותה תקופה התגרשתי. הצורך ללמוד להתנהל כלכלית הביא אותי ללימודי אימון בתחום כלכלת המשפחה, ועולם חדש נפתח בפניי. הבנתי שזה מה שחיפשתי. לאט-לאט התחלתי לפלס את דרכי ולמדתי מה אני אוהבת ורוצה לעשות, ומה לא".
מה הבאת מ"בסיס האם" אל איה של היום?
"קודם כל, את העניין המשפחתי. המשפחה היא עבורי ערך עליון. אחיי ואני קשורים מאוד זה לזה. שניים מהאחים שלי לא חיים בארץ, ועדיין הקשר הוא יומיומי. אני יודעת תמיד שיש לי גב. שאני לא לבד. לא בכדי בחרתי לגור ברמת השרון, בשכונה שבה גדלתי. גם היום אני מרגישה בה בטוחה. אבא שלי גר קרוב אלינו, והבנות אוכלות אצלו כל יום ארוחת צהריים.
"כשהבנתי שאני עומדת להתגרש, היה ברור לי שאני לא הולכת לריב על כלום. בנותיי נקלעו לסיטואציה שלא הן בחרו בה. רציתי שייגרם להן מינימום נזק, שהשריטה תהיה כמה שפחות עמוקה, וכך היה. יאיר ואני סיכמנו בינינו את עיקרי הדברים, וגם כיום אנחנו פועלים מול הבנות בשיתוף פעולה מוחלט. את הערך הזה אני לוקחת גם לחיי המקצועיים. אני מלווה זוגות גם בתהליכי גירושים, והמסר שלי אליהם הוא ברור: גירושים הם עסק כלכלי גרוע, אבל הם לא חייבים להיות עסק משפחתי גרוע. אם נשכיל להעמיד את הילדים בראש מעיינינו, נוכל לעשות ויתורים שמהם כולם יוצאים נשכרים. תמיד אמליץ להעדיף את החיים, את הילדים ואת הקשר עימם על פני תועלת כלכלית.
"היום אני כבר יודעת שהאושר לא תלוי בכסף. כסף עוזר, יכול להביא לנוחות, אך הוא לא תנאי לאושר. אני מרגישה שיש לי שליחות: ללמד אנשים לנהל את חייהם לפי יכולתם, ובה בעת שירגישו עשירים ובעיקר מאושרים בכל קונסטלציה כלכלית. אני תמיד אומרת לאנשים: השקיעו כסף בצבירת חוויות ולא ברכוש מיותר. יש לי ממי ללמוד. הוריי התחילו את חייהם המשותפים בצניעות יתרה, ומעולם לא חיו מעבר לאמצעים שלהם, ובכל זאת שררו בביתנו תמיד אושר, אהבה וחום, וזאת מפני שהאנשים, המשפחה והתוכן היו חשובים לא פחות מהחומר.
"גדלתי בבית נפלא להורים נהדרים, אך חרדתיים. לא אחת השפיעו החרדות שלהם גם עליי וגרמו לי חוסר ביטחון בעצמי וביכולות שלי. תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח מה אני שווה. במהלך השנים למדתי מה אני שווה, לטוב ולרע. למדתי שאושר המגיע ממקור חיצוני יהיה קצר מועד, שביטחון ואושר אישי חייבים לבוא מבפנים, מתוכי. ההבנה הזו תרמה ליכולת שלי להיות שלמה עם עצמי, לקבל את חיי כפי שהם, וליהנות מהם תוך כדי ולא בדיעבד.
"כילדה, לקחתי לעצמי את תפקיד הילדה הטובה, שדאגה תמיד לרצות את הסביבה למען שלום בית. היום אני עדיין תופסת את עצמי לעיתים מנסה לרצות את בנותיי, אבל זה כבר לא מה שמניע אותי. הבנות שלי הן עבורי במקום הראשון, אבל - וזה אבל גדול - מרגע שאמרתי: 'עכשיו אני', שמתי גם את עצמי במרכז. היום אני כבר לא שואלת מה יגידו, אלא בודקת מה אני רוצה, ודואגת לעצמי לא פחות משאני דואגת להן".
השילוש הקדוש?
"הבנות שלי, העבודה שלי, המשפחה המורחבת".
______________________________________________________
הפרק הקודם בבלוג: "הייתי ילדה לא שגרתית, עם בחירות אחרות, ואי אפשר היה לאלף אותי". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
