חנה מנקס היא המעצבת שעומדת מאחורי בגדי הים הכי צבעוניים ומיוחדים שראיתם על חוף הים בישראל (וגם מחוצה לה) ב-30 השנים האחרונות, אך לאחרונה היא הניעה את הכישרון שלה הכי רחוק שאפשר מהים – אל תוך בית הכנסת. יש שירימו גבה, אבל מנקס בת ה-53, שברזומה שלה עבודה רבת שנים במוסדות בגדי ים ותיקים ונחשבים כמו גוטקס ודיווה, מגלה כי עבורה המעבר מחול לקודש הוא רק טבעי. "אני אדם של ניגודים, של קצוות. נולדתי וגדלתי בתל אביב למשפחה דתית עם חמישה ילדים, ואבי התחרד כשהייתי בת 13. גדלתי בפתיחות התל אביבית, אבל המסורת וההיכרות העמוקה עם הדת השתרשו בי". בשנת 1984 החלה מנקס ללמוד בשנקר. "לא הייתי חרדית, אלא דתייה, משהו בסגנון נערת בני עקיבא עם חצאית וסנדלים – אז זה עוד לא היה אופנתי".
לא הרגשת נטע זר במקום כמו שנקר?
"בתחילת הלימודים לא ממש הרגשתי שונה מכולם, אך מאוחר יותר התברר לי שאחרי שנרשמתי אבא שלי התקשר לבית הספר והוציא אותי משיעורי רישום עירום. גיליתי את זה רק בדיעבד, ולא הבנתי מדוע היה לי פטור מהקורס הזה. באופן כללי, תמיד היתה לי תחושה שכולם שם יודעים דברים שאני לא יודעת, כי אומנם גדלתי בבית עם המון פתיחות ועם אמא מכוונת ותומכת – והראיה לכך היא שלא הייתי צריכה להירשם ללימודים בהסתר - אבל גם לא גדלתי בבית של תרבות, מוזיאונים וצבירת ידע מהתחומים האלו. הרגשתי שיש לי חסך ולקח לי זמן לגלות שהיו עוד אנשים כאלו. לא הכרתי את מיכאלאנג'לו, למשל, והשקעתי זמן בהשלמת הפערים כדי לנסות להיות כמו כולם".
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
למנקס לא היה כסף לממן את פרויקט הסיום שלה. אביה, שהיה גבאי של בית הכנסת, כינס אסיפת חברים וביקש גמ"ח (גמילות חסדים) מבית הכנסת, לטובת סיום קולקציית הגמר של בתו. "הם אישרו לו בהצבעה מאוד מיוחדת ללוות 25,000 שקל", היא נזכרת בהתרגשות, למרות שלקולקציה לא היה קשר לעולם הדתי, והיא היתה מאוד צבעונית, עם טקסטורות ובדים ייחודיים בהשראת אקפולקו.
"תצוגת הגמר התקיימה בסינרמה, כי בית הספר היה בשיפוצים. חברת גוטקס היתה בזמנו ביד אליהו, וכך יצא שלאה גוטליב (המייסדת והבעלים דאז, ה"י) קפצה לתצוגה, ראתה את הקולקציה שלי, ויום אחרי התצוגה כבר הציעה לי עבודה בחברה, ומיד התחלתי לעבוד. כשסיפרתי ללאה שהכסף הגיע מבית כנסת, תוך יומיים היא כבר החלה לשלם לי על העבודה, כך שהצלחתי להחזיר את הכסף עוד באותו השבוע".
"ב-30 ס"מ בד רציתי להפוך אישה למיוחדת"
מנקס עבדה שמונה שנים בגוטקס, 1996-1988, ובתקופתה בחברה שימשה כמעצבת שעבדה תחת המעצבת הראשית ומייסדת המותג, לאה גוטליב. משם עברה לעבוד כמעצבת במפעל בגדי הים סקובידו, מאוחר יותר במותג אינטימה, ולבסוף בחברת דיווה - שם נשארה 18 שנה. אחד הקווים המוכרים ביותר של דיווה - החברה שנוסדה בשנת 1942 והפכה לסיפור הצלחה עולמי בתחום בגדי הים - היה זה שהציע בגדי הים עם גב חשוף, שעיצבה מנקס יחד עם המעצבת נטע פפו, נכדתה של מייסדת המותג. "גם בגוטקס וגם בדיווה חיפשתי תמיד את האופנה בבגד הים, מה שהופך אותו לזוהר, מלא גלאם. ב-30 ס"מ בד רציתי להפוך אישה, לא משנה באיזו מידה, להכי מהממת ומיוחדת שהיא יכולה להיות".
לפני שנה הועברה פעילות המותג דיווה לחו"ל, ומנקס נאלצה לעזוב את החברה. "יום אחד בשנה שעברה פשוט נזרקתי לעולם", היא מספרת. "הבן שלי בדיוק חגג בר מצווה, ואז עלה לי הרעיון – ראיתי את המחסור בטליתות מיוחדות, ופשוט התחלתי להכין. זה היה לי נוח, בגלל ההיכרות המוקדמת שלי עם עולם הדת, והבקיאות שלי בקהל היעד ובזרמים השונים. במקביל התחלתי לייצר גם גלביות ומצעים למיניהם, אבל התמקדתי בעיקר בטליתות ובכיסויים לטליתות, וזה העיסוק העיקרי שלי כיום".
אופנה בבית הכנסת היא ממש לא מילה טמאה, וכידוע גברים ונשים המגיעים להתפלל בשבת נוהגים להקפיד מאוד בלבושם. גם הטלית נכללת במראה הכולל, כמובן, כך שמנקס בהחלט זיהתה את הפוטנציאל. "הלקוחות מגיעות אליי מפה לאוזן", היא אומרת, "בדרך כלל נשים שקונות לבעל או לילד שלהן את הטלית כהפתעה, ורוקמות איזה משפט או מילה בתוך כיסוי הטלית, או משבצות אבנים מיוחדות שעוברות במשפחה. יש כאלו שרוצים להיות אלגנטיים ושונים בבית הכנסת, ואצלי העניין הזה זורם בדם, זה באופי שלי - אני מנסה לגרום לגבר להיות מאוד אופנתי. אם בעבר רציתי להביא את שמלות הערב לעולם בגדי הים, בטליתות אני מחפשת בדיוק את אותו עניין. מצד אחד, אני מכניסה את המסורת, דרך פסוקים שונים הרקומים על הטלית, ומצד שני אני מכניסה שילובי טקסטורות, רקמות מיוחדות, בדים בהדפסים שונים, ואפילו צבעוניות עזה של טורקיז או סגול – בהתאמה אישית, תוך שמירה על צביון גברי מסוים. זה מאוד נועז – אבל כמובן שנועז הוא עניין יחסי".
טליתות קוטור במחירי שמלות ערב
גם מבחינת המחיר ניתן בהחלט להשוות בין שמלות ערב לטליתות של מנקס. מחיר סט של טלית וכיסוי לטלית יכול לנוע בין 1,950 שקל ולטפס עד לסכום של 5,000 שקל. "יצירת טלית בעיצוב אישי היא תהליך ארוך, המתחיל בישיבת אפיון ותיאום ציפיות, תוך בחירת חומרים. אני לוקחת מידות – שהרי כל טלית מתאימה למידותיו של המתפלל. לאחר מכן אני מעבירה סקיצות במייל, ואז העבודה עצמה מתחילה: בניית רקמה, איסוף חומרים, יציקת אבנים, תפירה. מבחינת בדים, אלו צריכים להיות בדים עמידים, פרקטיים – בדרך כלל צמר, שניתן להכניס לניקוי יבש. הבד מתבלה מהר יחסית, ומה שנשאר שנים במשפחה הוא גם עיקר העבודה – העטרה (הפס המעוטר בשפה העליונה בטלית, שנשמר לדורות קדימה, ה"י). עבודת היד של הרוקמת העובדת על העטרה, או על כיסוי הטלית, עשויה להימשך לעתים 12 שעות. זו ממש מלאכת מחשבת".
קרה לך שמישהי שמעה שעיצבת בגדי ים ולכן סירבה לקנות ממך טלית?
"עוד לא קרה שלמישהי זה הפריע. אני עושה הכול 'לפי הספר'. אני לא אתן לאישה לגעת באזורים השמורים, אלא רק לגבר מוסמך – למשל, קשירת הציציות בצדי הטלית. אני מייצרת את הטלית במתפרה, אבל את כל מה שקשור בענייני הדת אני לוקחת במלוא הרצינות, ולעולם לא אפגע במוצר מבחינה הלכתית. יכול להיות שאנשים מסוימים לא יזמינו אצלי טלית כי הקומפלט שלי לא מספיק חרדי עבורם, אבל אין לזה קשר לעברי כמעצבת. זה לא מעניין אנשים".
את מרגישה שמבחינה מסוימת חזרת לעולם הדתי שהיה עולמך בילדות?
"אני שם מאז ומתמיד. אני לא חרדית כמו אחיי האחרים - היינו חמישה אחים, היום אנחנו ארבעה, כולם חרדים חוץ מאחד – ואני תמיד אומרת שלא מוותרים על משפחה בגלל דת. יש לי משפחה בירושלים ובבני ברק, ואני בחיים שלי בתל אביב. מי שבא מהעולם הדתי יודע שהוא צריך לרצות, אז אני עושה הכול כדי לרצות את בני משפחתי - הכול כשר. הילדים שלי, בני 14, 18 ו-21, למדו בחינוך ממלכתי-דתי. אנחנו עושים שבת מהממת בתל אביב בלי להדליק טלוויזיה, עם פלטות – הכול כמו שצריך. חינכתי את הילדים שלי שיכירו ויספגו הכול, ואז יחליטו לאיזה כיוון הם רוצים ללכת. מבחינתי חילוני או דתי - כל המסכות הללו לא משנות כלום בסופו של יום. אני מסתכלת על כולם בגובה העיניים - כנראה בגלל שגדלתי בבית חרדי בתל אביב. אדם יכול ללבוש תחתונים או חליפה שחורה, זה לא משנה מבחינתי, וזה לא מרתיע אותי. מתחת לכל תחפושת של בנאדם יש נשמה ולב, הצורה החיצונית של בנאדם לא משנה. תחפושות אצלי זה רק בפורים".
ואיך מרגישה רינה מור, מיס יוניברס הראשונה, בגיל 60?
