לא מזמן הוזמנה מעצבת האופנה נילי לוטן להרצות לסטודנטים על חברת האופנה שלה, הפועלת מניו יורק. היא בחרה לפתוח בתמונה ישנה שלה: ילדה בת ארבע עומדת במרפסת ברחוב הגליל בנתניה, ומביטה לרחוב. "לא יכולתי שלא להתחיל מהתמונה ההיא, כי בגיל ארבע קפצתי מהמרפסת הזאת", היא מגלה, "זו הייתה קומה ראשונה, אבל לילדה בגיל ארבע לקפוץ מגובה כזה, זה כמו לקפוץ מהגג לאדם מבוגר, ואני קפצתי, לא ברור לי למה. אני משתמשת בתמונה כדי להמחיש את הביצים שהיו לי. כשאני מסתכלת על הדרך שעברתי, תמיד נכנסתי למצבים לא ברורים שלא ידעתי איך הם ייגמרו, אבל היה לי ביטחון עצמי מלא שיהיה בסדר".
רגע, איך נגמרה בזמנו הקפיצה מהמרפסת?
"במזל לא קרה כלום, אולי קיבלתי מכה ברגליים. עליתי במדרגות, נכנסתי הביתה ואמא שלי לא שמה לב! היא שאלה אותי משהו, עניתי והמשכתי. זו דוגמה קלאסית, כי הייתה לי אמא אוהבת, אבל מאוד ארטיסטית. הרבה פעמים היא לא שמה לב, לכן הייתי עצמאית ולמדתי להסתדר".
עיניה של לוטן נוצצות כשהיא נזכרת בהוריה שנפטרו זה מכבר, "ותמיד הרגשתי את היד שלהם על הגב שלי, גם כשכבר לא היו בחיים", היא מחייכת.
אנחנו יושבות בחנות שלה בשכונת טרייבקה, חלל יפהפה ומרחיב לב שמעוצב כגלריה מינימליסטית עם עבודות אמנות, לא רחוק מהפצע המגליד של אמריקה - המקום שבו התרחש אסון התאומים. כאן, לפני עשור, פתחה את החנות הראשונה שלה. כיום, לוטן (58) היא אחת ממעצבות האופנה הישראליות המצליחות בארצות הברית, עם רשימת לקוחות כמו דוגמנית העל ג'יג'י חדיד, ביונסה, ליידי גאגא, מריל סטריפ, מרתה סטיוארט, דמי מור, הלן האנט, כריסטי טרלינגטון, ג'וליאן מור, גווינת' פאלטרו וגם אירמלין אינדנבירקן, אמו של ליאונרדו דיקפריו. רשימה לגמרי חלקית.
את בעלה, המוזיקאי דויד ברוזה (61), הכירה לוטן כבר כשהגיע לארצות הברית בשנת 1984, לאחר ההצלחה הגדולה של האלבום "האשה שאיתי". הוא הגיע אז לניו ג'רזי עם אשתו לשעבר רותי גביזון (היום בעלת חברה לארגון וסידור בתים) ושלושת ילדיהם, נשאר באמריקה 17 שנה וחזר לתל אביב. הנישואים שלו נגמרו אחרי 30 שנה, ולפני חמש שנים הוא ולוטן נישאו. היום השניים חיים על קו תל אביב־ניו יורק, ומנסים למצוא איזון בין אהבה לעבודה. כשנחה עליו הרוח, מנגן ברוזה לעובדי הסטודיו של לוטן שירים בספרדית.
כלוב של זהב
ההצלחה של לוטן לא הייתה מיידית, אלא נבנתה שלב אחר שלב. היא אחת משתי בנותיהם של משה שפירא, בעל חברת בנייה שבנתה לאורך רצועת החוף של נתניה, ושל עקרת בית בוגרת לימודי טקסטיל בהונגריה, שהתמסרה לניהול הבית. את בעלה הראשון, טייס לשעבר בחיל האוויר, הכירה במהלך שירותה הצבאי כקצינת ח"ן בבסיס בסיני. ב־1980, לאחר שסיימה מגמת עיצוב אופנה בשנקר, נסעו השניים לארצות הברית והוא למד באוניברסיטה מקומית. במרוצת השנים נולדו אלי (בת 31, שלומדת תרפיה באמנות וחיה בסן פרנסיסקו), יונתן (בן 29, שחקן וסטנדאפיסט שחי בניו יורק) ומיה (בת 19, סטודנטית לתולדות האמנות).
"כשרק נחתנו בניו יורק צלצלתי לאבא שלי", היא נזכרת, "אמרתי לו שאני רוצה לפתוח את העסק שלי. זה רצון שהיה בי מגיל צעיר. אבי ענה, 'את צריכה להתבשל קצת'. לא היה קל בהתחלה, לא הייתה לי אפילו ויזה".
במשך 23 שנה עבדה במשרות נחשקות בתעשיית האופנה האמריקאית: התחילה בחברה שחיברה בין מעצבי על למפעלים במזרח הרחוק, המשיכה אצל מעצבת הסריגים האיטלקייה אדריאן ויטאדיני ולאחר מכן, בחברת ליז קלייבורן. בתפקידה האחרון שם, כששווייה של החברה עמד על 2.3 מיליארד דולר, שימשה כסמנכ"לית. אחר כך עבדה אצל ראלף לורן ומשם עברה לנאוטיקה. אחרי שבע שנים שם התפטרה, התגרשה והקימה עסק משלה – הכל באותה שנה, 2003. "הרגשתי שמיציתי את המקום שהייתי בו ושאני צריכה להוציא מעצמי משהו אחר", היא אומרת, "הייתי בכלוב של זהב, אצל ליז קלייבורן הרווחתי משכורת שנתית של שש ספרות. ואת יודעת, באתי משנקר".
בדרך היה לה "משבר אמצע החיים", כדבריה, שכמעט החזיר אותה לארץ בגיל 35, כשסיימה את דרכה בליז קלייבורן. "בזמנו טסתי הרבה לסן טרופה בענייני עבודה", היא משחזרת, "האקלים הזכיר לי את הארץ וחטפתי געגועים. הרגשתי בדידות, גם בגלל הזוגיות שלי. כולנו קצת עם עצמנו, אבל היום, כשאני בזוגיות מופלאה, לא אגיד את זה. היה לי אז יומן והייתי כותבת בו על הגעגוע לארץ. הילדים היו קטנים, והרגשתי שאם לא נחזור עכשיו אפספס את הישראליות שלהם".
כשפגשה במקרה את התעשיין דב לאוטמן שביקר בניו יורק, ניהלה איתו מגעים על קבלת משרה בארץ. "בסוף השיחה לאוטמן אמר לי, 'תישארי באמריקה ותחזרי לארץ עם מקל זהב'. במילים אחרות, המגרש הישראלי קטן עלייך".
היית אמא צעירה לילדים קטנים ונשארת בארצות הברית, מדינה שמקדשת את הרעיון הקפיטליסטי על פני ערכי משפחה.
"היום, אגב, זה משתנה. בזמנו זה באמת היה כך והיה לי מאוד קשה. באתי עם מודל לחיקוי של אמא שחיה בשביל הילדים, ונקרעתי בין הרצון לתת לילדים שלי חוויה של מערכת יחסים בין אם לילד כמו שאני קיבלתי, ובין הרצון לממש את עצמי. אבא דחף אותי להיות באמריקה ואמא רצתה שאממש את עצמי ואמרה, 'את תהיי זו שתפצח את הנוסחה לאימהות טובה ומימוש עצמי'. אני חושבת שכל דור מתקן את הדור הקודם. האמהות שלנו היו מתוסכלות ושירתו את הבעל והילדים. אמא שלי הייתה לא פחות מוכשרת ממני. באתי ממודל של נשים שאפילו לא ידעו שהן רוצות לממש את עצמן".
איזה מחיר שילמת בגלל המשרות הנחשקות שהחזקת?
"יש תמונה שאני סוחבת עד היום, זה המחיר. קרה לי המקרה הכי בנאלי: לקחתי את הילד שלי לגן והוא לא רצה שאלך. קורה לכל אישה, גם כזאת שהולכת הביתה לבשל ארוחת ערב לבעלה, אבל בגלל שאני הלכתי לעבודה, אני לא שוכחת את זה. זה היה גן מונטסורי עם חזון דפוק, והם אמרו לי, 'תלכי, תלכי, תלכי'. והלכתי, בניגוד טוטאלי לאינסטינקטים האימהיים שלי. ראיתי את הילד שלי נתלה על החלון וצורח, 'מאמי'. אני שומעת את הקול שלו עד היום".
הצלחת להכניס בילדים שלך קצת ישראליות?
"האהבה שלי לישראל עברה אליהם עם חלב האם, אבל עברית הם לא מדברים. חבל לי, זה פספוס. אני מדברת איתם עברית, הם עונים לי באנגלית, כי יותר קל להם. אבל כולם הלכו לתנועת השומר הצעיר, וזה חיבר אותם לערכים שגדלתי עליהם".
שיחה גורלית באוטו
מאז ימיה כאם צעירה שנלחמת כדי לשרוד במירוץ להצלחה, עברו הרבה מים בנהר ההדסון שעליו צופה היום דירתה. היא אמנם כיוונה גבוה, ועדיין – כשההצלחה דפקה בעוצמה על דלת המותג שלה, NILI LOTAN שהוקם בסוף שנת 2003, לקח לה זמן לעכל. האימפריה הקטנה שלה יושבת היום במנהטן. המשרדים בסוהו, חנות אחת בטרייבקה וחנות אחרת באיסט המפטון. בסטודיו המחובר לחנות בטרייבקה שבקומתו הראשונה אנשי השיווק והאינטרנט, ובקומה התחתונה יושבים תופרות וגזרנים - 40 עובדים בסך הכל - מייצרים דגמים שנתפרים בלוס אנג'לס ובניו יורק, ונשלחים ל־250 חנויות בוטיק יוקרתיות ברחבי העולם.
היא מוכרת גם בקומת מעצבי היוקרה של בית הכלבו "בארניס" בניו יורק, בגדים בסגנון קז'ואל אורבני שעולים 350–1,500 דולר. "כולם מדברים היום על ההצלחה שלי", היא גונבת איתי רגע במהלך הכנות לצילומים בסטודיו. "אבל לוקח המון שנים להגיע להצלחה בן לילה". בתוכניות לעתיד: בישום לבית ולגוף, פתיחת חנויות נוספות וקולקציות קפסולה מיוחדות.
אולי כי גדלת בבית אמיד וידעת שיש לך גב כלכלי?
"בהחלט כן, למרות שכשאתה איש עסקים, יש ימים כאלה ויש כאלה. ועדיין, אבא שלי תמיד נתן לי הרגשה של 'אין סיבה לדאגה', הייתה תחושה של רווחה כלכלית בבית. אבא היה מסיע אותי במרצדס לבית הספר בכל בוקר, ואני מדברת איתך על שנות ה־70. זו הייתה המרצדס היחידה בכל נתניה. הוא תמיד היה כל כך קלאסי, תמיד בחליפה. כשנולדו הנכדים שלו, הילדים של אחותי, הם אמרו, 'אל תבוא איתנו לבית הספר, חושבים שאתה ראש העיר'".
הוא עודד את חיבתך לאופנה?
"כשהיינו בכיתה ח' חבר מהכיתה אמר, 'נילי תהיה מעצבת של ג'ינסים'. כולנו לבשנו ג'ינסים, אבל אני סחבתי את אבא שלי לנמל חיפה לקנות מאיזה מלח ליווי'ס עם תווית אדומה. פעם קניתי שם ז'קט ג'ינס הכי גזעי בעולם. אסור היה לי לבוא איתו לבית הספר, רק בתלבושת אחידה, ושמו אותי בפינה כל שני וחמישי בגלל הז'קט, אבל התעקשתי".
מי הלקוחות שלך?
"לפעמים אני מסתכלת על הרכישות באתר שלנו, זה מעניין אותי. יום אחד פתאום ראיתי שבר רפאלי קנתה שמלה. אחר כך ראיתי שג'וליאן מור קנתה בגד. חשבתי לכתוב להן מכתב תודה. זה מרגש אותי. זה מרגיש אישי. אגב, היה לי קטע עם ג'וליאן מור. פעם נפגשנו וכשהיא הבינה שזו אני, היא קפצה עליי כמו על אחותה. גם ליאונרדו דיקפריו הגיע עם אמא שלו כמה פעמים לחנות. לא הייתי פה. סיפרו לי שהוא עומד פה בדלת עם אוזניות בזמן שאמא שלו קונה. הוא גר פה בשכונה".
איזו עצה תיתני למעצבת צעירה?
"קחי חופש עם הילדים, לא יקרה כלום. ואם את יכולה, תהיי עצמאית. זה הדבר הכי טוב שיכול להיות לאמא. כך יש לך אפשרות לנתב זמן עם הילדים לעומת העבודה, ולהשלים פערים בערב. צריך גם לדעת את המחירים של קריירה רצינית. יהיו ימים שלא תחזרי הביתה בארבע, אבל עצמאות כלכלית היא חופש לחיות את החיים שאת רוצה".
לוטן תופסת את עצמה כפרפקציוניסטית שלא עושה לעצמה הנחות, וגם העובדים שלה מרגישים לפעמים את התכונה הזאת. "כבוסית יש לי שני צדדים, מצד אחד אני מכירה את הילדים והמשפחות של כל העובדים, ומצד שני אני מאוד אינטנסיבית ותובענית ורוצה שאנשים יתפקדו באופן הכי טוב שלהם. זה לא קל, כי לאנשים יש נטייה להיסחף לבינוניות, ואני מוציאה מהם את הטוב ביותר שלהם.
"השבוע, למשל, היו הכנות לצילומים עד השעה אחת־עשרה בלילה. בכל הקריירה שלי זה קרה אולי פעמיים, שהשארתי אנשים לעבוד מחוסר ברירה, אבל הם עושים את זה בחדווה".
הטבעת של סבתא של דויד
דויד ברוזה אמנם לא שותף בעסק שלה, אבל הוא תומך נלהב. גם בשעת הבוקר המוקדמת שבה התקיים הריאיון הוא נכח בחנות והתעקש להביא לנו קפה ונשנושים. "הוא התומך הכי גדול שלי", היא מאשרת. "שנינו עצמאיים ומפוקסים ומצליחים במה שאנחנו עושים. הוא מופיע ברחבי העולם. אתמול הוא היה בניו המפשייר, שלשום בטורקיה ומחר הוא נוסע לטקסס, ואז יומיים בישראל ומשם לפריז. החיים המשותפים שלנו מחזקים את ההצלחות שלנו. אני לא המצאתי אותו והוא לא המציא אותי, זה היופי בזוגיות שנייה. אני לא רוצה להגיד לאף אחת לעזוב את הבעל הנוכחי... (צוחקת) אבל בזוגיות שנייה את מכירה את עצמך, מגיעה בשלה, ראויה, שלמה, וזה יפהפה".
הם הכירו כשהתגוררו בשכנות בניו ג'רזי. ברוזה התגורר עם אשתו לשעבר רותי וילדיהם. "ברור שידעתי מי הוא", היא מתפלאת, "איך אפשר לא לדעת? האלבום ההוא יצא בשנת 1983, אני הייתי כבר בניו יורק, ולא שמעתי את השירים כל חמש דקות ברדיו כמו מי שגר בארץ, אבל היה לי האלבום בבית".
אחרי קשר של לא מעט שנים, לפני חמש שנים נישאו בטקס אזרחי בדירתם בניו יורק עם 20 בני משפחה, והמשיכו לשלוש מסיבות נוספות: קוקטייל במסעדת לוקנדה הטרנדית (דויד ניגן והיא נאמה), אפטר פארטי במסיבה ארגנטינאית ("דויד הביא להקת פלמנקו, אני הלכתי הביתה להחליף את השמלה בג'ינס וכפכפים ורקדנו עד הבוקר") ולקינוח, חגיגה במסעדת פורטונה במרינה בתל אביב, המקום החביב על לוטן.
מתי היה הרגע שבו הבנת שהוא האיש שלך?
(מציגה טבעת שהיא עונדת) "זו טבעת ששייכת לאמא של דויד, הזמרת שרונה אהרון, והיא ענדה אותה 50 שנה עד שנפטרה. היא קיבלה אותה ממישהו שאירח אותה להופעה באפריקה. היא נקראת "פרנדשיפ רינג", טבעת חברות. כשאמא שלו נפטרה, הוא תלה את הטבעת על שרשרת שיש לו בכיס עם עוד כל מיני דברים, והיא הייתה שם כמה שנים. לפני חמש שנים הוא הגיע לכאן בטיסה מישראל. ישבתי וחיכיתי לו, והוא נכנס, הסתכל עליי, לקח את השרשרת, הוריד את הטבעת וענד אותה על היד שלי. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, הבנאדם הזה לא הולך לשום מקום'. יותר מאוחר הוא גם הציע לי נישואים, ואז אמרתי, 'בטח, אני כבר שלך'".
איך מרגיש פרק ב' שלכם?
"אף פעם לא חשבתי שאנשא שוב. כמו כל דבר בחיים שלי, החתונה קרתה ממקום כל כך אינטואיטיבי ואורגני, כל כך יפה ועמוק ובעל משמעות, שזה היה הרגע שבו הרגשתי שאנחנו הולכים להיות יחד לנצח".
לוטן לא שוללת חזרה ארצה בתקופת הפנסיה, כרגע הם חיים על הקו. "אני פחות חיה על הקו מאשר דויד, הוא ממש נוסע הלוך וחזור. כששואלים אותו איפה הוא גר, הוא עונה: אני חי איפה שנילי. כיוון שהרעיון היה שנבלה את החיים ביחד, החלטתי לבוא כל חודש לארץ לשבוע. עם הקצב המטורף של כל אחד מאיתנו, יכולנו למצוא את עצמנו במצב שהוא על מטוסים ואני בסטודיו, וזו לא הייתה הכוונה. כשהוא לא איתי אני יכולה לעבוד עד אחת בלילה, ואחר כך לנסוע.
"יש לנו קשר טוטאלי וכשאנחנו ביחד אנחנו ביחד, אבל לכל אחד מאיתנו יש את העולם שלו לבד, וזה בסדר. אני רואה שגם הילדים שלי והילדים של דויד מפתחים את העצמאות הזו. בנישואים הראשונים שלי פיתחתי את העולם שלי בלי לדעת שזה נכון ובלי שידריכו אותי, ולכן יכולתי לקום וללכת. כמו שלוקח המון שנים להגיע להצלחה בן לילה, לוקח לך 27 שנות נישואים כדי ללכת. זה לא קרה ביום אחד. אם יש לי מסר לנשים, זה שכל כך חשוב שיהיה לך עולם משלך".
אולי הסוד לזוגיות מוצלחת הוא המרחק שמייצר געגוע? דויד ואת נראים מאוהבים כמו בני 16.
"הרבה אנשים אומרים לנו את זה. האהבה והקשר שיש בינינו הם באמת של ילדים בני 16. אנשים אומרים שאנחנו נותנים להם תקווה שזה קיים, גם אם הם לא חוו את זה בפעם הראשונה. זה יכול לקרות לכל אחד - אתה אף פעם לא יודע איזו דלת עומדת להיפתח בפניך".
