למעצבים תעשייתיים יש ראש מיוחד, ידי זהב ועיני רנטגן. כשאנחנו רואים כיסא, הם רואים איך הוא בנוי. ולא רק כיסא. בתערוכה שתיפתח מחרתיים (רביעי) בגלריה "ויטרינה" במכון הטכנולוגי (HIT) בחולון, יציגו למעלה משבעים מעצבים סוגים שונים של מחברים, גרסאות אישיות שלהם לעולמות התוכן ולתפיסותיו המקצועיות של המעצב עמי דרך ז"ל, שהתערוכה היא מחווה לזכרו.
שמה של התערוכה - "תורת המחברים" - הוא מונח שטבע פרופ' דרך, שהיה אחד המרצים הבולטים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. "בהנחיית סטודנטים או במעמד של הגשת פרויקטים, כאשר הפתרון שהציע סטודנט היה חלש לטעמו", מספר בקטלוג התערוכה המרתק המעצב עזרי טרזי, "עמי היה מצביע על נקודה כלשהי במוצר ואומר: '...ואני ממליץ לך לפתוח את התנ״ך של המחברים ולבדוק כיצד ניתן לשפר את המפגש בין החלקים'; ואילו כאשר עמד נפעם לנוכח פתרון חדש ויצירתי, הוא היה אומר: 'מה שמופיע כאן צריך להיכנס לספר של תורת המחברים'".
למעצבים תעשייתיים יש חומרים לבנות מהם מחברים שמוצגים בתערוכה, לעיתונאים יש רק מלים כדי לנסות להרכיב שרשרת של חיבורים.
חוליה 1: כוח משיכה
אם נדרשת מטאפורה, אני בוחרת מגנט. יש אנשים ממגנטים. עמי דרך היה כזה. בקטלוג מספרים עמיתיו המעצבים, דב גנשרוא, עדו ברונו ועזרי טרזי, על רגעים ממגנטים; שלושתם זוכרים היטב את הקליק הראשון, שהוליד קשר אישי ומקצועי עמוק ורב שנים עם דרך. איך אפשר לא להימשך לאדם שמה שעניין אותו, עוד לפני שהפך למעצב, זה איך יודעים מאיזה כיוון לפתוח קופסת גפרורים, ומה המשמעות של כיוון הפרסומת שנמצאת על גבה? (כפי שדרך מספר בשיחה אתו שמתפרסמת בקטלוג).
חוליה 2: מפגש
הפעם הראשונה שפגשתי את דרך היתה מתישהו ב-2005, בסטודיו שלו ושל שותפו גנשרוא, עוד כשהיה בנוה צדק. חדרון קטן ועמוס, שופע יצירתיות. נפגשנו כדי לבדוק איזה חומרים כתובים תוכל לתרום המחלקה לעיצוב תעשייתי, שדרך עמד בראשה, לכתב-עת שחשבו להקים בבצלאל. במהלך השיחה המרתקת דרך הראה לי צילומים שנהג להציג למועמדים ללימודים בבחינות הקבלה. מה מצולם כאן? הוא שאל, והציג צילום אחרי צילום. לא זיהיתי דבר. אחד מהצילומים, שאותו אני לא יכולה לשכוח, היה צילום תקריב של החור העגול בראשו של מפתח ייל. אפילו אותו לא זיהיתי. למרות הכישלון, יצאתי נפעמת. מעט פעמים בחיים פוגשים אדם כריזמטי כל כך. חכם, לבבי, נטול פוזה. חי.
חוליה 3: גורל
הפעם האחרונה שפגשתי את דרך היתה ב-2006. הוא וגנשרוא עצבו את החלל ואמצעי התצוגה בתערוכה "דודו גבע: פשר החיים", שאצרה טלי תמיר, במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. תמיר ואני ערכנו את ספר התערוכה, והסתובבתי להם בין הרגליים. זה היה שנה ומשהו אחרי שגבע נפטר פתאום, חודש לפני שחגג יום הולדת 55.
שוב נוכחתי בכריזמטיות הסוחפת של דרך, במאור הפנים שלו ובחיבור הזורם בינו ובין גנשרוא. אני זוכרת שאמרתי, לא רק לעצמי, שעמי דרך הוא "דודו גבע של המעצבים התעשייתיים". היה ביניהם משהו דומה. ולא רק בהומור המדבק.
כעבור שש שנים, ב-2012, דרך נפטר פתאום, קצת לפני שחגג יום הולדת 49. אצלו, כמו אצל גבע, זה היה הלב שנדם מוקדם מדי. ושניהם הותירו אחריהם לא רק בני משפחה כואבים, אלא גם חברים טובים שלא יכולים לשכוח. בהקשר למה שהותירו, לא צריך להתבייש גם מהמילה מורשת.
בשנה שעברה נערכה בגלריה שבמכון הטכנולוגי מחווה לגבע במלאת עשור למותו. "עדיין אופטימיים" קראו לתערוכה, שאצר צחי פרבר, והציגה יותר ממאה אמנים שציירו "דודו גבע". ועכשיו זו "תורת המחברים", לקראת יום השנה הרביעי למותו של דרך.
חוליה 4: קשר אישי
את התערוכה אוצרים פרופ' דנה אריאלי ופרופ' עזרי טרזי. אריאלי, דיקנית הפקולטה לעיצוב בחולון, היתה ראש המחלקה להסטוריה ותיאוריה בבצלאל. טרזי, מבכירי המעצבים התעשייתיים בישראל, היה ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, לפני דרך, ומרצה במחלקה ובתוכנית שלה לתואר שני.
מכל המקומות בעולם, טרזי ודרך נפגשו והתחברו דווקא על ספינת חיל הים. דרך היה קצין מכונה בשירות פעיל, טרזי מילואימניק. מחברת הסקיצות של טרזי, שכבר היה אז סטודנט בבצלאל, הדליקה את דרך, שבאותם ימים, קצת לפני שחרורו מהצבא, חשב בכלל להיות פיזיוטרפיסט, או אולי ללמוד מה שייסיע לו להשתלב בעסק של אביו לייצור פרוטזות. מהספינה ההיא יצאו השניים לשיט משותף, אישי ומקצועי, שנמשך כמעט שלושים שנה. "וביום השנה למותו", מספר טרזי, "קבעתי שלט לזכרו בלב ים".
אריאלי פגשה את דרך בבצלאל. הם היו קולגות, ראשי מחלקות במוסד הירושלמי רווי האינטריגות, אבל היה ביניהם גם מחבר אישי: כרטיס שנה טובה שדרך הניח בערב חג אחד על שולחנה, בימים שכבר היה קשה למצוא כרטיסים מודפסים כאלה שהיא מאוד אוהבת. "בפעם הראשונה שעמי הביא לי שנה טובה", היא מספרת בקטלוג, "זינקתי מהכיסא בשמחה גדולה ושאלתי אותו איך זה שעוד יש לו כאלו. ואז הוא התיישב לרגע, הצית סיגריית כאמל וסיפר סיפור איך מצא אותן זרוקות בפתח בית דפוס שנסגר...".
חוליה 5: זיכרון צורב
לקראת התערוכה ערכה אריאלי שיחות עם חבריו של דרך ועם אביו, אדולף. בין השאר מספר לה האב סיפור קורע לב: עמי הנער מאוד רצה נעלי אדידס רום. מכיוון שהיו יקרות, האב הביא לשכן, שהיה תופר, תמונה של הנעליים הנחשקות, "והוא תפר לי בדיוק את הנעל הזאת", מספר האב, "הבאתי אותה לעמיקו. אבל הוא אמר שזה מזויף".
עדו ברונו: "עמי התייסר מאוד על זה שזרק את הנעליים. בדיעבד הוא תיאר לי את ההתנהגות שלו כטרגדיה של ילד שלא הבין כמה אבא שלו טרח כדי שיהיו לו נעליים".
חוליה 6: חברות
חשבון נפש אישי כזה שומע רק חבר קרוב, אבל ברונו מהסס מלהגדיר כך את יחסיהם. "אני נזהר מאוד להגיד שהיה לי קשר מיוחד עם עמי", הוא אומר לאריאלי, "כי אין אדם שלא הרגיש שהיה לו קשר מיוחד עם עמי. כולם הרגישו ככה... אבל בכל זאת... משהו בחיבור בינינו היה ענק. יש מעט חברים כאלו".
חוליה 7: ניגודים משלימים
דב גנשרוא ועמי דרך היו שותפים שנים רבות בסטודיו "עמידב", שזכה להצלחה רבה, אולי גם בזכות העובדה שהשניים ידעו לגשר על הניגודים ביניהם. גנשרוא (בקטלוג): "...עמי נולד בארץ, הוא אהב כדורגל, שירת בצבא שנים רבות, עישן כאמל עם החבר׳ה, היה סחב׳ק, אהב ים. שונה מאוד ממני. לא נולדתי בארץ. לא הייתי בצבא. התקבלתי לבצלאל בגיל 18... היה בינינו פער תרבותי אדיר. הוא שמע מעט מוזיקה, ואם כבר שמע משהו זה היה יכול להיות שירים של חיל הים... אני שומע הרבה מוזיקה, וכל הזמן האזנתי לדברים אקספרימנטליים כמו פאנק או מוזיקה תעשייתית או 'נויז' יפני. כך התהוותה בינינו ההסכמה, שכאשר שנינו יחד בסטודיו, הוא לא מעשן, ואני לא שומע מוזיקה. היה לנו סייג להסכם, שאם יש בסטודיו אורח שמעשן, הם יכולים לעשן יחד. רק בדיעבד הבנתי שעמי היה עומד בפינת הרחוב וכל הזמן מזמין אנשים לסטודיו - 'אחי, בוא תראה משהו' - כי כך הוא היה יכול לעשן".
חוליה 8: מכבי חיפה
לדרך היה מנהג - בכל פעם שקיווה להצלחה, כתב: "מכבי חיפה אלופה". גנשרוא: "אני כמעט בטוח שזה התחיל כאשר עבדנו על השולחן היפני שלנו, בשנת 1996... השולחן הזה היה עשוי משני לוחות עץ מודבקים, ובין הלוחות עמי כתב: 'מכבי חיפה אלופה', לפני ההדבקה... להבטיח שיהיה לנו מזל, כמו קמע, על מנת שהדברים יצליחו". והם הצליחו. השולחן הראשון שעשו יחד נכנס לרשימה הסופית של המוצגים שזכו בציון לשבח בתערוכה ביפן.
ברונו: "כאשר עמי מת, נדרתי נדר, שבכל תערוכה שאני עושה אני כותב במקום נסתר אך חשוב 'מכבי חיפה אלופה', וכך עשיתי. בתערוכת הורדוס במוזאון ישראל עשיתי גרפיטי גדול על הקיר האחורי של תצוגת מצדה, במקום שהקהל לא יכול לראות. בספרייה הלאומית... מאחורי החוברת של "חוק הספרייה הלאומית" כתוב: 'מכבי חיפה אלופה'. אני חושב שזה עדיין שם...".
מכבי חיפה, אגב, לא נשארה אדישה לאהבה הזאת: קטלוג התערוכה יוצא בתמיכת מועדון הכדורגל ונשיאו יעקב שחר, וצבעו בהתאם - ירוק-ירוק.
חוליה 9: המקצוע
לא הייתי זוכרת באיזה שנה חשבתי שפעם אולי אהיה מעצבת, אלמלא מהדורת החדשות בישרה שג'ון לנון נרצח, בדיוק בשעה שהטלטלתי באוטובוס, בין תל אביב לחולון, אוחזת בידי פרויקט לא ארוז מספיק טוב ומאיים להתפרק, בדרך לעוד הגשה חשובה. רק שב-1980 למקצוע קראו "עיצוב המוצר" ולא "עיצוב תעשייתי", ולמכון הטכנולוגי עוד לא קראו HIT.
בבחינות הקבלה שאלו אותנו, בין השאר, לאן פונים הגלגלים כשדוחפים או מושכים עגלת סופרמרקט. התקבלתי. אבל בסמסטר השני, כשהתבקשנו לעבד קוביית עץ כך שתראה כאילו היא עשויה מחומר אחר, הבנתי שלא נסעתי בכיוון הנכון. פרשתי. מאז יש לי חולשה למעצבים (או שאולי אלה געגועים לנעורים).
עיצוב תעשייתי הוא מקצוע מורכב, רב-תחומי, הדורש חשיבה אנליטית ויצירתיות, ראש וידיים, שכל וטעם טוב. אלה שהצליחו לדבוק במקצוע ולהצטיין בו, יציגו בתערוכה "תורת המחברים", שעיצבה אירה רוז'בסקי, רעיונות מאתגרים ומוצרים מלוטשים. אבל לא צריך עיני רנטגן כדי לזהות שמאחורי העיצוב החד והמוקפד שלהם גואה גל של רגשות עזים; גל של צער על מותו של דרך, צער שהצליח למוסס השתייכויות ויריבויות אקדמיות בין משתתפי התערוכה; וגל של געגועים והערכה למעצב מחונן שאהב חיבורים וידע להיות חבר.
חוליה 10: הומור
אם אחרי כל זה נדרש גילוי נאות, אז גם אני משתתפת בתערוכה. אבל רק כאתנחתא הומוריסטית, עם צילומים של מחברים מהרחוב. כשהצעתי את הצילומים לאוצרי התערוכה, אריאלי אמרה לי: "עמי היה מתגלגל מצחוק". אז אולי בכל זאת הצלחתי לזהות משהו.
לחצו על התמונה להצצה לתהליך העבודה בסטודיו של עמי דרך ודב גנשרוא:
