בוקר אחד, במהלך ההכנות הקדחתניות לפתיחה המחודשת של "פלאזה ניו יורק", הודיעה לגל נאור מזכירתה, שדונלד טראמפ ישמח מאוד לערוך איתה סיור במלון. טראמפ, הבעלים הקודם של המלון היוקרתי, היה סקרן לראות מה נעשה במהלך שלוש שנות השיפוצים במבנה הענקי.
"המשרד שלו נמצא בלוק אחד מהמלון וקבענו להיפגש לסיור קצר במקום", נזכרת נאור, שהופקדה על תכנון הפנים של הדירות והמלון. "הוא הגיע עם שני ילדיו, איוונקה ודון, ואחרי היכרות קצרה בלובי התחלנו את הסיור. אני זוכרת שאמרתי למזכירתי לשריין לסיור חצי שעה, כי הנחתי שזה יהיה בעיקר ביקור נימוסים לפרוטוקול. אבל טראמפ לא ויתר כל כך מהר".
הסיור נמשך כשעתיים וחצי. עברנו כמעט בכל מסדרון ובכל אולם, הוא שאל שאלות והתעניין בפרטים העיצוביים ובבחירת החומרים, בעבודות השימור והשחזור - היה יסודי מאוד. למען האמת, נראה שהשאלות באו ממקום אמיתי של עניין וסקרנות. ואז, רגע לפני שנפרדנו, ליד הדלת המסתובבת המפורסמת של הפלאזה, הוא אמר לי בסגנון הטראמפי המוכר שלו: It kills me to say that but you did a hell of a job here. Much better than we did!'
היית בת 32 כשקיבלת לעצב את פלאזה. לא רעד לך הפופיק לקבל כזה פרויקט בגיל כל כך צעיר?
"התחלתי לעבוד על הפלאזה כאשר ברזומה שלי רפרטואר פרויקטים מכובד ביותר, הן בתחום מגורים ייחודיים בעיר ניו יורק והן בתחום השימור. כמו כן, חשוב לי להבהיר: מדובר בשטח של 100,000 מ"ר שעבדה עליו שרשרת של אדריכלים, אני הייתי אחת מהם.
"אז, כן. תמיד יש חששות וכאב בטן של התרגשות, ובמיוחד אחריות, לבצע את המשימה בדרך הנכונה והמוצלחת ביותר. האחריות היא בראש ובראשונה כלפי המורשת של העיר, כי מדובר במבנה שהוא אייקון עבור הניו יורקים".
בינינו, את חושבת שהיית מקבלת את העבודה אלמלא היית בתו של הבעלים?
"נשאלתי את השאלה הזו לא פעם, והתשובה היא שגם אבא שלי - אפילו שהוא אבא אוהב - לא היה מסכן נכס כל כך משמעותי ויקר, אלמלא ידע שיקבל את העבודה הכי טובה, יעילה ומקצועית ממני כאדריכלית. אחרי הכל, המלון נרכש ב־675 מיליון דולר והשיפוץ עלה כ־400 מיליון דולר נוספים. לא מסכנים דבר כזה כדי לתת סוכרייה לבת. והראיה: הוא נמכר לקבוצה הודית ברווח גדול".
חמש בבוקר, יום יפה
אנחנו נפגשות במתחם "פארק בבלי", שמוקם בימים אלה בגדה הדרומית של שכונת בבלי בתל אביב. 107 דונם שיהוו זרוע ירוקה של פארק הירקון, ובהם יצמחו לגובה שישה מגדלי מגורים שיאוכלסו בסיום הבנייה על ידי אלפי דיירים.
"זה אחד הפרויקטים הראשונים שבו אני גם יזמית וגם אדריכלית ומובילה אותו באופן עצמאי", אומרת נאור בגאווה, כשאנחנו צועדות בשבילים הזרועים יצירות אמנות של אמנים ישראלים. במתחם ניצבים שלושה מבני זכוכית, המשמשים גם משרד מכירות וגם אולמות לאירועי אמנות ותרבות. "יש פה עיסוק מולטי־דיסציפלינרי: עיצוב, אדריכלות, עסקים, שיווק, תקשורת, ביצוע - כל אלה מייצרים מארג פורה מאוד לחשיבה מחוץ לקופסה. מדובר בפרויקט מורכב מאוד מבחינה עסקית, מבחינת המחויבויות וההסכמים עם הרשויות, שלא לדבר על התכנון שמקפיד על כל פרט. צריך לקחת בחשבון המוני פרטים, גדולים וקטנים. לא סתם אני מתחילה את יום העבודה שלי בחמש בבוקר", היא מחייכת.
מה דחוף לך לקום בחמש בבוקר?
"אלה השעות הכי איכותיות. הרבה פעמים זה הזמן שבו אני יושבת ומתכננת. בדרך כלל, אני לגמרי לבד בשעות הללו, לפני שהבית מתעורר, בעצם לפני שהמדינה מתעוררת".
ואחר כך?
"אני מכינה לילדים אוכל, שולחת אותם לבית הספר ומגיעה בשמונה וחצי למשרד באזור התעשייה בנתניה. הביתה אני חוזרת בדרך כלל בשש או שבע, למעט יום אחד בשבוע שבו אני אוספת את הקטנה בשתיים ליום של כיף משותף".
אחרי שהוכחת את עצמך בפרויקט שאפתני כמו הפלאזה, יכולת בשקט להוריד הילוך.
"לשבת רגל על רגל מעולם לא היה אופציה עבורי. מה אעשה עם כל האנרגיות והאדרנלין שלי? חוץ מזה, החינוך שלנו מהבית אמון על רצון חזק ליצור, על תשוקה לעשייה והתמודדות עם אתגרים".
וכשהיא אומרת בית היא מתכוונת לאבא, יצחק תשובה, שאיתו היא מדברת לפחות פעם ביום, "בצמתים של החלטות בנושאים הקשורים באסטרטגיה, בראייה קדימה, אני מבקשת את עצתו ותמיד יש לו עצות נפלאות", וגם לאמא, חיה. לאמה אמנם אין רקע עסקי, אבל אומרים שהיא אשת סודו של בעלה ושהוא לא זז בלעדיה. "אמא מלווה את אבא, והיא איתו לכל אורך הדרך. הם הרבה יחד, גם בעבודה. היא בהחלט עונה על המושג 'האישה שאיתו'!"
זה גם מודל הזוגיות שלך ושל בעלך?
"בעלי מלווה, תומך ומעורב. אני מגייסת אותו ורותמת אותו ככל שאני יכולה וככל שהוא יכול להתפנות. הוא עוסק בנדל"ן, בנכסים מניבים, בעיקר בקנדה, מה שאומר שהוא נמצא הרבה בחו"ל".
החברות הכי טובות
היא בת 42, אמא לשלושה, נשואה כבר 23 שנים לרמי נאור. דיבורה שקט ונינוח, היא לבושה בפשטות אלגנטית, נטולת תכשיטים או איפור, נלהבת, אסרטיבית ויודעת לומר "לא" נחרץ אבל לא בוטה.
אביה (68) יליד טריפולי, אמה (66) היא בת לניצולי שואה מפולין. "גדלנו בנתניה, בבית חם, שלא היה חסר בו כלום. אנחנו חמישה ילדים, אני מספר שתיים. עטפו אותנו באהבה וגידלו אותנו על ערכים ברורים מאוד: חריצות, כבוד לזולת, כיבוד אב ואם, חשיבות הלימודים, הברכה שבעשייה, חשיבות המשפחה, פרפקציוניזם ובעיקר - הצורך שקודם לכל - להיות בני אדם!
"המשפט 'כסף לא גדל על העצים' היה חלק מאיתנו. כולנו עבדנו מגיל צעיר. מכיתה ז' נתתי שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה. אחותי הגדולה לימדה פסנתר מכיתה ט'".
ואיך היה המעבר לחיים עם הכסף הגדול כשאביך הפך לטייקון?
"אני ממש לא אוהבת את המושג טייקון. אולי זה נשמע קלישאה, אבל 'איזהו עשיר? השמח בחלקו!' אף אחד מאיתנו לא קם כל בוקר בשביל הכסף. אנחנו עובדים על תדרים ואנרגיות שונים לחלוטין. ובתשובה לשאלתך, זה לא שפתאום הייתה קפיצה לחיי רווחה. כאמור, מעולם לא חסר לנו דבר וגם לא היה שינוי בהתנהגות ובאורח החיים שלנו".
למה בחרת להיות אדריכלית?
"האמת היא שכילדה רקדתי וחשבתי שאהיה רקדנית. אבל בגיל 15 עברנו לשנתיים לניו יורק, כי אבא התחיל לפתח פעילות בארצות הברית, ומרגע שכף רגלי דרכה שם, חיי השתנו. נחשפתי לאמנות, לגלריות ולמוזיאונים, למזון מסוג אחר לנשמה ולרוח. ניו יורק שבתה את לבי ומאז אנחנו החברות הכי טובות. חזרתי ארצה לכיתה י"ב כדי לסיים בגרויות, התגייסתי ואחרי שנישאתי חזרתי לניו יורק, ללימודי אדריכלות".
איפה הכרת את בעלך?
"נפגשנו במסיבת יום הולדתי ה־17, כשהגיע עם חבורה מפתח תקווה. מאז אנחנו יחד. הוא מבוגר ממני בחמש שנים. התחתנו בתום שירותי הצבאי, כשהייתי בת 20. כשלמדתי ב־Pratt Institute, רמי עבד בקבוצת הנדל"ן של המשפחה ובהמשך למד מינהל עסקים ומשפטים.
במהלך שש השנים שהיינו בניו יורק, נולדו שניים מילדינו: הבכורה, כיום חיילת (19 וחצי), והבן (17), תלמיד כיתה י"א. השלישית (11) נולדה גם היא בניו יורק, כשחזרנו לשם לעבוד על מלון פלאזה. אני זוכרת שהלכתי על הפיגומים עם בטן הריונית ושבועיים אחרי שהיא נולדה כבר חזרתי לעבודה, אך המשכתי להיניק אותה. הינקתי כל אחד מילדיי תקופות ארוכות ממש".
ומי טיפל בהם כשחזרת להתרוצץ בין פיגומים?
"מאחר שגם רמי היה בנסיעות, תמיד דאגנו לא לנסוע יחד. הייתה מישהי שגרה איתנו וגם המשפחה עזרה. אני רוצה לתת לילדיי קרדיט גדול. הם הגיבורים האמיתיים שלי. אני מנסה להתבונן בהם מנקודת מבטם: האמא העובדת שלהם עוברת תקופות לחוצות מאוד. אף שאני משתדלת לא להביא לחץ הביתה, לא תמיד זה מצליח - והם מקבלים את זה בשלוות נפש וגם גאים בי. הם לא יודעים עד כמה הרוגע שלהם נותן לי כוח להמשיך לעשות את כל מה שאני עושה".
איזו אמא את?
"כמו בכל דבר אחר שאני עושה, גם באימהות אני טוטאלית. אנחנו משקיעים בהם המון, מכל היבט. יש אצלנו הקפדה מבחינה חינוכית־לימודית, לצד המון חום ואהבה. הילדים מרגישים נוח להתקשר כשהם חשים צורך ואני זמינה להם בכל מצב. אנחנו דואגים להרבה זמן משפחתי־גרעיני ומטפחים מאוד את היחד".
הם מקבלים דמי כיס?
"הם מקבלים מה שהם צריכים ומתי שהם צריכים. לא הנהגנו דמי כיס, אבל חשוב לנו מאוד שהם יידעו להתנהל במסגרת תקציב. לגדולה יש תקציב שהיא אחראית לעמוד בו. אבל היא חיילת שמשרתת בשטח ולא נמצאת בבית שבועות שלמים, ומובן שעוזרים לה. לבן יש חוש עצמאות יוצא מהכלל. הוא מנסה להסתדר במה שהוא מרוויח כמדריך גלישה, אבל מובן שהוא מקבל עוד כשצריך. הצעירה היא הבנקאית של הבית: שומרת על הכספים שהיא מקבלת ומלווה לאחרים לפי הצורך".
איך אתם שומרים על הקשר המשפחתי עם האחים שלך?
"בכל ערב שבת יש ארוחה אצל ההורים וכולם משתתפים בה, מלבד אורלי אחותי, שגרה בחו"ל. אחת לשנה, אנחנו מקפידים לצאת לחופשה משפחתית מורחבת: ההורים שלנו, כל האחים וילדיהם. זה כיף גדול, אלה רגעים שצריך לשמור ולהוקיר".
ארבעה מחמשת הילדים לבית תשובה מעורבים בעסקי המשפחה, אבל אלעד, הצעיר, מוגדר יורש העצר.
"אלעד הוא אכן היורש הבלתי מעורער. הוא בן שנולד אחרי ארבע בנות. הנסיך שלנו! אבל מעבר לזה, הוא אדם מיוחד במינו, חכם ברמות ויש לו יכולות מדהימות. אין עוררין על התואר".
ומי החברה הכי טובה שלך?
"אמא שלי ואחיותיי הן החברות הכי קרובות שלי. אחיות הן מתנה".
בין מתווה הגז לענבל אור
נאור מקפידה לשדר כל הזמן שכסף הוא לא באמת העניין, אבל לא מוכנה לגלות כמה היא משתכרת: "אנחנו חברה פרטית שאינה חייבת בדיווח, אז נשאיר את זה חסוי"; ובאיזה רכב היא נוהגת: "מה זה חשוב? סמלי סטטוס לא מדברים אליי".
לבסוף היא מסגירה: "ג'יפ ב.מ.וו". בשנים האחרונות הייתה הרבה על הקו תל אביב־ברלין, שם עבדה על פרויקט שימור גדול, והיא מחזיקה משרד גם בניו יורק, אף שצמצמה אותו מאוד, עקב הפעילות הענפה כאן.
את מעורבת גם בנושאים אחרים של אביך, בעסקי הגז, לדוגמה?
"ממש לא!"
אבל בטח יש לך עמדה בנושא.
"הדיון הציבורי שהתנהל סביב מתווה הגז נבע בבסיסו משיקולים פוליטיים. ניסו אמנם לעטוף את זה בסיסמאות של צדק חברתי או מאבק על חלוקת משאבים, אבל בסוף היום מה שעמד מאחורי השיח היה מאבק פוליטי.
"עקרונית, אני בעד דיון ציבורי ענייני, בוודאי בנושאים המשפיעים על החיים של כל אחת ואחד מאיתנו במדינה, אבל זאת, במסגרת הכללים המקובלים והמוכרים של חופש הביטוי.
"יש כאן הזדמנות אמיתית להביא בשורה אדירה למשק הישראלי, משהו שהוא בבחינת WIN־WIN לכל הצדדים. פשוט גורמים מסוימים - כדי לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם - הפכו את השיח לדיכוטומי, חלוקתי, של בעד הציבור ונגד הציבור, כשהמציאות במקרה הספציפי שונה בתכלית".
ואי אפשר בלי כמה מילים על פרשת ענבל אור.
"אני ממש לא רוצה לדבר עליה. הדבר היחיד שנכון לי להגיד הוא שיש כל מיני שיטות יזמות בשוק ולאנשים יש יכולת בחירה. הדרך שלנו היא לתת ללקוחות חוויית קניה שונה לחלוטין, בלי סיכון כלשהו ובלי להתרוצץ אחרי הקבלן והחומרים. כל דירה נמסרת בצורה מושלמת".
מה המחירים שאת משלמת על קריירה תובענית כמו שלך?
"אני מוצאת את עצמי מוותרת על אירועי חברה כאלה ואחרים בשעות הערב, פשוט בגלל העייפות והאינטנסיביות של החיים".
כישלונות? אכזבות?
"ברור שיש, זה אופי העשייה. בין אם זו עסקה מיוחדת מאוד שהשתבשה בדקה ה־90, לאחר עבודה מאומצת של חודשים רבים, ובין אם זה פרויקט שבוטל עקב משבר כלכלי. אבל אכזבה היא עניין יחסי מאוד. השאלה היא איך מקבלים את הדברים ומאיזו פרספקטיבה בוחרים להסתכל עליהם. אני בוחרת לראות מצבים קשים, מאתגרים ואפילו מאכזבים כהזדמנות ללמידה, להתפתחות וגדילה. זה לא תמיד קל. זה דורש איסוף וראייה מחודשת של הדברים".
האם יש משהו שהיית עושה אחרת?
"לא הייתי עושה שום דבר אחרת".
