אלופת העולם מקדישה את הניצחון לאחיותיה שנהרגו בתאונה מחרידה

לפני שהתחיל הקרב, היו לי פרפרים בבטן. הרגשתי שאם כבר הגעתי לגמר, שבו הכי רציתי לנצח, אני חייבת לזכות. אבל איך שהוא התחיל עברו לי כל הלחצים. הייתי דרוכה והתחלתי לעשות את מה שאני יודעת: משכתי את המתחרה שלי, הפכתי אותה, צברתי נקודות ואחרי שלוש דקות וחצי הובלתי עליה 0:17. בדקה וחצי האחרונות היא הפכה אותי וממש חנקה אותי. כמעט נכנעתי, כי הרגשתי שאין לי אוויר, אבל אחרי כמה שניות אמרתי לעצמי שאין מצב שאני נכנעת עכשיו. בעשר השניות האחרונות כל חברי המשלחת הישראלית ספרו לי את הזמן לאחור, וכשנגמרו חמש הדקות של הקרב קלטתי מהלוח האלקטרוני שאני מובילה 7:17. ניצחתי!".

משי רוזנפלד (16), אלופת העולם בג'יו ג'יטסו ברזילאי לנערות עד גיל 21, במשקל עד 70 קילו, יושבת בסלון ביתה במושב בארותיים שבעמק חפר ומשחזרת את מה שהתרחש בתחרות במדריד לפני כשלושה חודשים; מהחרדות ועד לרגע שבו השופט הרים את ידה כמנצחת בקרב הגמר והמעמד שבו עמדה על הפודיום כשברקע מושמעת "התקווה".

משי רוזנפלד זוכה באליפות העולם(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

אמה של משי, אורנית (48), מקשיבה בשקט לתיאור. "כששמעתי את משי מתארת את הסיטואציה שבה לא היה לה אוויר והיא אמרה לעצמה שתעבור את זה ותנצח, זה ממש הרגיש לי כמטאפורה לאופן שבו אני זוכרת אותה מתמודדת עם אובדן שתי אחיותיה", היא אומרת לבסוף. "גם אם נראה שנגמר האוויר והכל שחור, היא כאילו אמרה לעצמה 'כן, יש אוויר ויש חיים ואני יכולה לעשות את זה'. זה מסמל את החיים שלה ובאיזשהו אופן את החיים שלנו. נגמר האוויר, את רוצה להיכנע, אבל פתאום יש ניצוץ שאומר: 'אני יכולה. אני אמשיך הלאה ואנצח'".

לפני 12 שנים, ב־30 ביוני 2004, אירעה תאונת דרכים קשה בצומת כפר יונה. זה היה היום האחרון ללימודים, רגע לפני החופש הגדול. אוטובוס הסעות עמוס בתלמידים צוהלים עם תעודות, נסע מבית הספר היסודי בבית יצחק, למושבים עולש ובארותיים שבעמק חפר, והתהפך בעקבות התנגשות. שלושה מהתלמידים - אביב כץ (12) והאחיות לטם (10) ודקל (6 וחצי) רוזנפלד – נהרגו בתאונה.

בחדרן המשותף של שלוש האחיות לבית רוזנפלד נשארו שתי מיטות ריקות, והאחות הקטנה, משי, אז בת ארבע והיום - אלופת עולם.

הוריהן של האחיות, אורנית ואריק רוזנפלד, דוקטור לאקולוגיה, הגיעו לבארותיים כשש שנים קודם לכן, עם שתי בנותיהם, לטם ודקל. הם בנו במושב בית דו־קומתי מרווח ושם נולדה בתם השלישית, משי. שתי הגדולות העדיפו להישאר בחדר אחד עם אחותן הפעוטה, וההורים עודדו את הקשר המיוחד בין השלוש.

אורנית ואריק הכירו במהלך לימודי ביולוגיה באוניברסיטת חיפה. לאחר הולדת לטם, עבדה אורנית זמן מה כמורה לביולוגיה, אבל משנוספו למשפחה שתי ילדות, החליטה להישאר איתן בבית, כאמא במשרה מלאה. "היה לי כיף איתן", היא אומרת.

באותו יום נורא היו שתי בנותיה הגדולות אמורות לחזור בהסעה כרגיל. לטם סיימה כיתה ד', דקל סיימה כיתה א'. "ציפיתי להן מאוד, כולנו שמחנו שמגיע החופש. היו לנו המון תוכניות משותפות. לטם מילאה בכל החודש האחרון לחייה טבלה שבה סימנה את הימים שעוברים. ה־30 ביוני היה מסומן שם בעיגול ובצבעים שמחים".

התאונה בכפר יונה(צילום: מאיר פרטוש)

כשהודיעו להם שהייתה תאונה, מיהר אריק לצומת כפר יונה. "אני נשארתי עם משי והתקשרתי לבתי החולים בסביבה. כשאמרו שהן לא הגיעו לשם, התחלתי לצרוח. משי שכבה לא רחוק ממני והיה משהו במבט שבו הסתכלה עליי ואני עליה - שתינו הבנו שמשהו רע קרה. עדיין לא קלטתי, איך יכול להיות ששתיהן אינן בשום מקום? ואז התחילו לבוא לפה אנשים ונדמה לי שמישהו לקח את משי.

"כשאריק היה במקום התאונה, ניידת עצרה אותו והוא אמר שהוא אבא של לטם ודקל והוא לא מוצא אותן. אמרו לו לנסוע לאבו־כביר. נסענו לשם יחד כדי לזהות, אבל לא נתנו לנו לראות אותן, רק לקחו מאיתנו דם. בלילה שתי עובדות סוציאליות חזרו אלינו עם התשובות, ואמרו שזה הן".

אורנית הייתה אז בת 36. "אחרי שהן נהרגו, הרגשתי שאני לא רוצה לחיות יותר. לא ידעתי איך אצליח לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. הכל נראה לי שחור, לא הצלחתי לחשוב על משהו שירים אותי למעלה".

פחות משנה אחר כך ילדה בן בשם מיתר. "זה לא היה כל כך מתוך מחשבה, כי באותו זמן לא הייתי במקום של חשיבה הגיונית. יצר ההישרדות לא בא מהראש, אלא מהבטן. פשוט הרגשתי שיש בי משהו שרוצה להמשיך לחיות, במקביל לחלקים שלא רצו להמשיך לחיות. זו הייתה תקופה קשה מאוד. לאט לאט עברתי תהליך של איסוף השברים. טיפלתי בעצמי בעזרת אנשי מקצוע. ידעתי שקודם כל אני צריכה לטפל בעצמי, כי יש לי שני ילדים קטנים שאני חייבת לדאוג להם".

משי, מה את זוכרת מילדותך עם לטם ודקל?

"לא יותר מדי, אבל אני זוכרת שהייתה לי איתן תקופה מלאה אהבה. הן שמרו עליי, לקחו אותי מהגן ושיתפו אותי במשחקים עם חברים שלהן. הן בעיקר נורא אהבו אותי ופינקו אותי".

"היתה לי איתן תקופה מלאת אהבה". משי בין אחיותיה דקל ולטם ז"ל(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

מה הבנת כשפתאום הן נעלמו?

"אני לא זוכרת איך אמרו לי את זה. ההורים שמו אותי אצל חברים שלי במושב ולמחרת חזרתי הביתה. היו המון אנשים ולטם ודקל לא היו... גדלתי בחדר של שלושתנו, עם שתי מיטות ריקות. אני חושבת שזה דווקא עשה לי טוב. הן היו שם כל הזמן מול העיניים שלי, וגם הצעצועים והמשחקים. זה כאילו מילא את החדר בנוכחות שלהן. "אני זוכרת שלאמא היה נורא קשה. הייתי הרבה עם בייביסיטר או עם חברים של לטם ודקל. אמא לא תמיד הייתה פנויה אליי כשרציתי אותה. כל הזמן ניסיתי לשמח אותה, חלק מהזמן גם הצלחתי. נראה לי שתמיד אנסה לשמור על ההורים, לא אראה להם עצב, כי גם ככה זה קשה".

כשנולד מיתר, אחרי שלטם ודקל נהרגו, זה מילא לך את המקום שלהן?

משי: "לא. זה מיתר. הוא לא לטם ודקל. הן היו האחיות הגדולות שלי ופתאום אני האחות הגדולה. זה מבלבל".

אורנית: "לא פעם היא שאלה: 'אני האחות הגדולה או הקטנה במשפחה?' זה מעסיק אותה. מבחינתי, תמיד לטם היא הבכורה, אפילו שהיא נשארה בת עשר ומשי כבר בת 16. בשבילי זה: לטם, דקל, משי ומיתר. אבל אני יכולה להבין אותה, שזה מבלבל. רוב חייה היא האחות הגדולה של מיתר, והוא בעצם לא הכיר את לטם ודקל. כשהיה קטן הוא היה קורא להן 'האחיות של משי'".

התהום שבחוץ, האור שבפנים

האב, אריק רוזנפלד, שנמצא בבית במהלך פגישתנו הארוכה, מגיח לרגע רק כשהוא יוצא להחזיר את מיתר הביתה. "הוא סרבן ראיונות", אומרת אורנית, והוא מאשר ונעלם. "לאריק קשה מאוד לדבר על כאב", אומרת אורנית. "הוא מאוד סגור. אני חושבת שהוא בחר להתמודד בדרך של עשייה. הוא היה פעיל במאבק לחייב חגירת חגורות באוטובוסים של הסעות תלמידים ועמד בראש העמותה שהביאה להקמת בית ספר 'קדם' במושב. אחרי התאונה, בשנה שבה היה במושב בית ספר פרטי, לפני הקמת בית הספר של המועצה, הוא ניהל אותו. היום הוא יועץ אקולוגי. אני הרגשתי יותר צורך לדבר, לשתף, לעבור סוגי טיפול ותהליכים רגשיים מגוונים".

איך השפיע האסון על הזוגיות שלכם?

"אחרי אסון בעוצמות כאלו, כל אחד צריך למצוא את דרכו להתמודדות. קשה לצפות שנוכל במצב כזה לעזור אחד לשני להתרומם מהתהום. כמו ברעידת אדמה, כל אחד חייב למצוא משהו להיאחז בו. אבל היה ברור לשנינו שעלינו להחזיק חזק את מה שיש לנו ומתוך ההריסות לבנות שוב בית".

איך התגברת, אם בכלל?

"בשנה הראשונה הייתי הולכת כל הזמן לבית הקברות ובוכה. השחור הקיף אותי מכל עבר. הרגשתי שאני טובעת בו ולא רואה חבל הצלה. אני מאמינה שגם אם יש לך ילדים חיים, זה לא מספיק כדי לרצות לחיות. את צריכה לרצות לחיות בשביל עצמך. כשאת קמה בבוקר כי את רוצה לקום, בשביל עצמך, גם הילדים החיים משתחררים מהתחושה ש'אמא חיה בשבילי', וזה מוריד מהם עול כבד.

"היה ברור לי שאני חייבת למצוא את האוויר והאור בפנים, בתוכי; לא בבעלי, לא בילדים, לא באף אחד שסובב אותי, ורק אז ארגיש שאני ממשיכה לחיות כי אני רוצה. זה לא קרה לי ברגע. זה היה תהליך ארוך ועל כל צעד קדימה היו המון נפילות חזרה לתהום שסגרה עליי. עם הזמן הבנתי שהנפילות האלו הן חלק מהחיים, אבל שאני גם מסוגלת לצאת משם".

את חושבת בינך לבינך מה היה קורה אילולא התאונה?

"לטם בטח הייתה בטיול אחרי צבא, דקל הייתה עכשיו חיילת. אין ספק שזו הייתה משפחה אחרת לגמרי".

כשאת נשאלת כמה ילדים יש לך, מה תשובתך?

"בדרך כלל אני אומרת ארבעה, אבל כששואלים על גילאים, אני אומרת ששתיים מהם מתות. הרבה פעמים יש תגובות של הלם וזה הופך להיות נושא. אם אין לי כוח לשיחה שמגיעה בהמשך, אני אומרת שיש לי שני ילדים".

אתם מרבים לדבר על הבנות, או שזה כואב מדי?

"אנחנו לא נמנעים מלדבר עליהן, אבל עברו כבר הרבה שנים ואנחנו מתעסקים יותר במשי ובמיתר וחיים את היומיום, ולטם ודקל אינן חלק מזה. אני מרגישה כמובן את הכאב. הוא כל הזמן נמצא. אבל עכשיו הוא לא שובר אותי, ואין לי פחד, שאם אכנס לזה אתפרק. ישנה הידיעה שיחד עם הכאב יש הרבה חיים והרגשה שאם אני נופלת – וזה קורה – אני יכולה גם לקום".

בשלב מסוים לקחת את הניסיון והתובנות שלך והתחלת לתמוך באנשים אחרים.

"עברתי כמה שנות טיפול, ואחר כך לקחתי קורסים בהנחיית קבוצות ובביבליותרפיה, והבנתי שזה הכלי שבו אני רוצה להשתמש כדי להנחות קבוצות. לפני כשלוש שנים התחלתי להנחות בבית קבוצות העוסקות בהתמודדות עם משבר ואובדן – לאו דווקא שכול, אף שחלק מהמשתתפים היו הורים שכולים. אני תמיד אומרת שכולנו, באיזשהו אופן, מתמודדים עם אובדן וכאב, ומרגישה שבכך אני יכולה להביא את עצמי לפתוח בגלוי את הכאב שלי. זה מאפשר לאנשים לדבר על אובדנים שלהם, וברגע שיכולים לשתף בקבוצה, אפשר להגיע למקומות עמוקים מאוד".

נשארתם באותו בית. לא קשה לכם?

"אנחנו מרגישים מאוד מחוברים למושב, גם דרך הילדים וגם דרך החברים והאנשים שליוו אותנו בכל מה שעברנו. בגלל שהאירוע היה מאוד משמעותי בחיי המושב, אנחנו מרגישים פה בבית. זה מקום עוטף. עוגן".

משי בפעולה. אלופת ג'יו ג'יטסו(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

העובדה שמשי גדלה בחדר עם שתי המיטות הריקות לא נראית מוזרה בעינייך כיום?

"כמעט שש שנים לא פיניתי את החדר. היה לי קשה לפנות את כל הדברים שלהן, את המיטות, הבגדים, הצעצועים – את כל מה שהיה שלהן. זה היה חלק מההרגשה הקשה שהייתה לי בהתחלה – לחזור ולהיות אמא של ילדים חיים, כשאת מרגישה שחלק ממך מת עם הילדות שמתו. בסוף, כשפיניתי את הדברים, לא הפסקתי לבכות. אבל אמרתי לעצמי שלא אשאיר את החדר כחדר זיכרון, כי אנחנו משפחה שחיה, וידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. היום זה חדר העבודה שלי. משי עברה לחדר אחר, בקומה למעלה".

איזו אישיות פיתחה משי, בנסיבות חיים כל כך לא פשוטות?

"היא ילדה מדויקת מאוד עם המון חוש הומור. היא מצחיקה אותי המון. אני חושבת שיש משהו חשוב בחוש הומור. יש בזה גם סוג של התמודדות עם קושי. יש לה יכולת אינטליגנטית להסתכל על החיים בכלל – לאו דווקא על המקומות הכואבים – בדרך של חיוך. זה תמיד עזר לה להתמודד. "בנוסף, היא ילדה שאפשר לסמוך עליה, שתדע להסתדר. ברור שיש לי חרדות, אבל בגלל שזו משי, קצת יותר קל לי ואני משחררת. משי היא 'Free spirit', נשמה חופשית. מאז שהייתה ילדה קטנה, היא נמשכה לספורט אקסטרים, לכל דבר בדרגת סיכון הכי גבוהה שאפשר לנסות. אין בה פחד. אני מפחדת לפעמים, אבל חשוב לי שהיא תחיה כרגיל. שלא תרגיש שבגלל שאיבדנו שתי בנות, החיים שלה מוגבלים. אני רואה את ההתנהלות שלה בעולם ורואה שהיא עם רגליים על הקרקע ויודעת לשמור על עצמה. אני סומכת עליה מאוד ושמחה בשבילה שהיא אוהבת להתנסות, שיש לה רעב לחיים ורצון לקחת מהם מה שיותר".

משי, על מה חשבת כשעמדת על פודיום המנצחים והוכרזת כאלופת העולם?

"זה רגע שלא שוכחים בחיים. בעיקר חשבתי על הבית, על המשפחה. גם בגלל שהם כל כך עזרו לי לאורך כל הדרך, בעיקר בהמון תמיכה ואהבה. יש להם מקום משמעותי בזכייה שלי".

חשבת גם על אחיותייך?

"ברור, בעיקר נורא רציתי שהן יהיו גאות בי. אני חושבת עליהן תמיד ברגעים חשובים, ועד עכשיו לא היו לי כל כך הרבה רגעים חשובים כאלה".

איך הגעת לספורט הזה, שאינו ענף מוכר כל כך?

"מאז ומתמיד אני אוהבת ספורט. לפני כן הייתי שלוש שנים מתעמלת בקרקס שפועל באזור התעשייה עמק חפר. הופענו בפני קהל בארץ ובחו"ל. אחר כך התחלתי בחוג ג'יו ג'יטסו ברזילאי במתנ"ס כפר יונה, וממש התאהבתי בזה. אחרי כחצי שנה עברתי למועדון לאמנויות לחימה ISRAEL MMA בנתניה, של אמיר בוארון ורונן אדלשטיין. שם מדובר כבר בקבוצה תחרותית שדוחפת קדימה. זה אומר אימונים אינטנסיביים (שני אימונים ביום לפני תחרויות גדולות), הקפדה על אוכל בריא, משמעת, אבל גם אווירה טובה מאוד ותמיכה לכל אורך הדרך".

"ג'יו ג'יטסו ברזילאי היא שיטת לחימה שבה יריב קטן יכול לנצח יריב גדול", אומר אמיר בוארון, מאמנה הצמוד של משי. "כשמשי הגיעה אלינו, לפני כשלוש שנים, עם ניסיון של מתעמלת בקרקס, ראיתי שהיא פייטרית, שיש לה גמישות, קואורדינציה ויכולות מנטליות ופיזיות. מיד קלטתי את זה ובניתי לה תוכנית אימונים מיוחדת. אבל לא די בתכונות האלו כדי להיות אלוף. יש הרבה מאוד מוכשרים, שברגע שהם מגיעים לזירה, פשוט קופאים. משי פורחת בזירה. היא מרגישה שם בבית ולא מתרגשת. היא נלחמת בקור רוח ובטכניקה נפלאה. בשנה שעברה היא זכתה באליפות הארץ במשקל שלה (עד 62 קילו) לנערות עד גיל 21. כשיצאנו לאליפות העולם במדריד, הייתי בטוח שמשי תביא מדליה. אבל זהב? היא הפתיעה אותי ואת כולם במשלחת שלנו. אני חושב שגם את עצמה".

"האמת היא שאני שוקלת רק 58 קילו והייתי אמורה להיות בקטגוריה אחרת", מחייכת משי, "אבל לא היה בה מקום ושובצתי עם מתחרות חזקות וכבדות ממני ב־12 קילו. זה משמעותי מאוד, כי במהלך הקרב כל המשקל של המתחרה שלך – עליך".

לתחרות יצאה משי מלווה בחבר הצמוד תומר אלרואי (23), שגם הוא מתחרה בג'יו ג'יטסו ברזילאי, אחיו אמיר (18, שזכה בתחרות במקום שני בעולם לבנים עד גיל 21) ואביהם ארז, שגם הוא מתאמן באותו ספורט. במדריד חיכו להם בוארון וחברי הנבחרת הישראלית, שתשעה מהם זכו במדליות בהמשך.

התחרות נמשכה ארבעה ימים, ובקטגוריה של משי רוזנפלד היו 13 מתחרות. בדרכה לגמר, היא ניצחה בשלושה קרבות. "ראיתי את המתחרה שלי בקרבות קודמים. היא הייתה טובה מאוד וגם ניצחה את אחת החברות שלי מהנבחרת שלנו, אבל האמת היא שלא פחדתי בכלל. ידעתי שאני מספיק טובה כדי לנצח אותה".

ומה הייתה התחושה כשניצחת?

"לא קלטתי, זה משהו נורא גדול. לא מדובר רק באליפות העולם. זה מכיל הכל – את כל הזמן שהתאמנתי וקרעתי את עצמי, את המשמעת העצמית שזה מחייב, את ההשכמה לאימונים מדי בוקר לפני הלימודים, את ההקפדה על אוכל בריא שמשמעותית לי מאוד, כולל הוויתור על שוקולד שאני כל כך אוהבת... להגיע להישג עצום כזה – זה פשוט מרגש כל כך". אחרי התחרות, היא מספרת בחיוך, קנה לה מאמנה טבלת שוקולד, והיא אכלה אותה, קובייה קובייה, בלי רגשות אשמה.

אחרי מדליית זהב ותואר אלופת עולם, למה כבר יש לצפות?

אמיר בוארון: "אנחנו מתכננים שבעוד שנתיים היא תתחרה באליפות העולם לבוגרות ובעוד ארבע שנים – במשחקי עולם, שזו האולימפיאדה של הספורט הלא־אולימפי. יש לה עוד הרבה מה להשיג".

משי, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

"ברור שאלופת העולם בבוגרות. אבל יש עוד דברים שאני נמשכת אליהם ואני מקווה שיתגשמו: להיות טייסת בצה"ל וסוכנת שב"כ".