עופרה שטראוס: "עד 2020 מחצית ממשרות הניהול יאוישו בידי נשים"

    הסבתא שהקימה את המפעל המשפחתי, האב שהאמין בכישוריה והאמונה בכך שנשים חייבות להשתלב במוקדי הכוח. יו"ר קבוצת שטראוס כותבת על המסע האישי שלה

    עופרה שטראוס. "גדלנו להאמין בשוויון הזדמנויות אבל גם בשוויון בנטל. אמי ואבי נטעו בי תחושה עמוקה שהכל אפשרי, שאני רק צריכה לרצות" (צילום: יונתן בלום)
    עופרה שטראוס. "גדלנו להאמין בשוויון הזדמנויות אבל גם בשוויון בנטל. אמי ואבי נטעו בי תחושה עמוקה שהכל אפשרי, שאני רק צריכה לרצות" (צילום: יונתן בלום)

    כשמוניתי ליו"ר קבוצת שטראוס אבי עשה רק דבר אחד מעל הבמה: הוא נתן לי פרח. הפרח הזה היה עוד אחד מאותם סימנים שפוזרו לאורך הדרך ואשר בעזרתם הוא שב ואמר לי: "את יכולה. יהיה לא פשוט, יהיו רגעים לא קלים, אבל אני והמשפחה יודעים שאת יכולה. השאלה אם את רוצה".

     

    אם יש אדם שמהווה חלק משמעותי בעיצוב האדם שאני היום, הוא מי שהינו המורה שלי, המנטור שלי - אבי. להיות מנטור זה אחד התפקידים הכי כפויי טובה לכל הורה בעסק משפחתי, ואולי בכלל לכל הורה. אבל זאת הייתה בחירה הדדית.

     

    גדלתי במשפחה של יקים, שבה העבודה נחשבה תמיד לערך חשוב מאין כמוהו. גדלנו להאמין בשוויון הזדמנויות אבל גם בשוויון בנטל. אמי ואבי נטעו בי תחושה עמוקה שהכל אפשרי, שאני רק צריכה לרצות. כשאני נשאלת חדשות לבקרים, איך הצליחו להעמיק בי את התחושה הזו, אני יכולה לומר בפה מלא: זה לא היה אירוע מכונן אחד, זה מכלול של רגעים, חוויות, אנשים, אמירות - שהופכים אותך למי שאתה.

     

    גדלתי במחיצת נשים שתמיד עבדו והשפיעו, כל אחת בדרכה, על סביבתן. סבתי, זלטה, אמה של אמי הייתה אחות בצלב האדום במלחמת העולם השנייה. זה המקצוע שהציל אותה ואת אמי בת החמש, כשאיבדו את כל עולמן ונמלטו. אמי, אלה, בחרה ללכת בעקבותיה ולמדה אף היא להיות אחות. היא תמיד האמינה שכדי שאישה תצליח לשרוד ולהיות עצמאית בכל מקום בעולם בכל רגע נתון, היא חייבת שיהיה לה מקצוע, והיא לא הפסיקה לומר לי את זה. היא גם הצליחה להעביר אליי את אהבתה הגדולה לתחום הרפואה.

     

    כל מי שמכיר אותי, מכיר גם את המשיכה הגדולה שיש לי לנושא ואת החלום, שכנראה כבר לא יתגשם, להיות רופאה. כשאני רואה היום את גיסתי הרופאה ציפי, את אהבתה לרפואה ואת המקצוענות שלה בתחום, אני מרגישה שזה נשאר במשפחה.

     

    גם דודתי, רעיה - שניהלה עם אבי את חברת שטראוס ומובילה היום את עולם הפילנתרופיה בישראל במקצועיות שאין שנייה לה - מהווה בעיני דוגמה לאישה עצמאית עם דרך ואמירה משלה.

     

    וכמובן, סבתי השנייה, הִילדה שהקימה יחד עם סבי את חברת שטראוס. עד היום היא ממשיכה להוות עבורי מקור השראה גם להחלטות הניהוליות היומיומיות ובוודאי לראיית העולם שלי בכל הקשור לשוויון לכל אדם ולנשים בפרט.

     

    סבתי השכילה להפוך את כישרון הבישול שלה לעסק. למרות היותם עולים חדשים שלא דיברו את שפת המקום, הם ידעו לאסוף סביבם קבוצת אנשים שהגיעו ממקומות ומתרבויות שונות, שדברו שפות שונות. הם היו עבור אנשים אלה לא רק מקום עבודה, אלא משפחה.

     

    אני סבורה שהאמונה הבסיסית של סבי וסבתי בשוויון אמיתי, היא אחד הגורמים להצלחתם. הם ניהלו את העסק יחד, תוך הקשבה הדדית וקבלת החלטות משותפת.

    גם החלטתם להעביר את ניהול העסק לשני ילדיהם - רעיה ומיכאל, אבי, הייתה עבורי שיעור חשוב. הם ראו לנגד עיניהם לא רק את העסק המשפחתי, אלא את היחסים במשפחה. הם חשבו במושגים של שיתוף ושל אמון בסיסי, הם ידעו לראות את האדם שמולם ולא ייחסו חשיבות לשאלה אם מדובר בגבר או באישה, בעולה חדש או יליד הארץ, בערבי או יהודי. האמונה הזו היא נר לרגליי עד היום וערך מרכזי מוביל בחברת שטראוס.

     

    מצב לא הגיוני

    עם סיום לימודי בחרתי לעבוד בחברת אסתי לאודר בארה"ב. החברה, שנושאת את שם האישה שייסדה אותה - גם היא פליטה יהודייה ממזרח אירופה שהגיעה לארה"ב. בזכות כישרון המכירות שלה והיכולת להבין מה נשים רוצות, הקימה חברה שמהווה עד היום מופת לאיכות ולניהול משותף של נשים וגברים. חברה שכאשר אתה עובד בה, אתה מרגיש חלק ממשפחה.

     

    בחמש שנות עבודתי בניו יורק, זכיתי לחונכות ומנהלות שהאמינו שאני יכולה. ליאונרד לאודר, שכיהן כמנכ"ל החברה בתקופה בה עבדתי שם, ממשיך עד היום לפגוש אותי ולתת לי את עצותיו, לחלוק עמי את הידע שלו ולהיות חבר קרוב.

     

    כיום, כשאני פוגשת אלפי נשים בארץ ובעולם, כחלק מקבוצת שטראוס ובמסגרת פעילותי בארגונים שאותם בחרתי להוביל - אני מבינה שמה שהיה תמיד מובן מאליו עבורי, אינו מובן מאליו עבור הרבה נשים.

    היום, כשאני מכירה את העוּבדות והמספרים אני רואה בבירור: לנשים אין ייצוג הולם בממשלה, בכנסת, בראשות האוניברסיטאות ובהנהגה. הן מהוות 50 אחוז מהאוכלוסייה, 47% אחוז מכוח העבודה ויותר מ-50 אחוז מכוח הקנייה, אבל רק שישה אחוז ממספר המנכ"לים במדינה; ככל שהדרג עולה, יורדת בהתאמה נוכחות נשית. בישראל שנחשבת ל"אומת הסטארט אפ", רק מיעוט מהיזמויות והעסקים הם בבעלות נשים.

     

    בעיני, זה פשוט לא הגיוני שמחצית מהחברה הישראלית לא באה לידי ביטוי בהחלטות גורליות שמעצבות את חיינו. אם אנחנו רוצים יציבות וצמיחה כלכלית, אנחנו צריכים ליצור חברה שהולמת את המגוון הרחב של הפרטים שמרכיבים אותה, שמשכילה לנצל את טווח הכישורים והיכולות שיש לנו במדינה הקטנה מאוד שלנו.

     

    יש לנו בארץ פסיפס ייחודי של תרבויות, תפיסות, זוויות מבט וכישורים. אם נשכיל לשלב בין כולן נוכל להיבנות מהתרומה הסגולית של כל מגזר ומהשילוב של כולם יחד. אני מאמינה שדווקא ריבוי הקולות הוא המפתח לשגשוג.

     

    זו לא המשימה של הדור הבא. זו המשימה שלנו. לא ייתכן שנמשיך בהדרה של אוכלוסיות שלמות ממוקדי ההכרעה.אני מאמינה שאנחנו, במגזר העסקי, אפילו יותר ממגזרים אחרים, באמת יכולים לחולל את השינוי המתבקש.

     

    מאסתי לאודר עד הילרי קלינטון

    אני שמחה לכתוב מילים אלה בימים שבהם, לראשונה בהיסטוריה, זוכה אישה, הילרי קלינטון, להתמודד על מנהיגות המעצמה הגדולה בעולם, בעוד שרק לפני פחות ממאה שנים לנשים בארה"ב לא הייתה כלל זכות בחירה. הייתה לי הזכות לעבוד לצידה של הילרי קלינטון בשנים האחרונות, בנושא שקרוב כל כך ללב שתינו - מתן הזדמנות שווה לנשים בעולם כולו.

     

    אנחנו נולדנו לתוך עולם שוויוני יותר, טוב יותר. אנחנו יכולות לבחור.

     

    יש שיגידו שהדרך עדיין רחוקה, אבל אנחנו כבר יודעים מהו היעד: להיות חברת מופת. ועבורי חברת מופת היא חברה שוויונית, דמוקרטית.

     

    זה היעד שגרם לי לצאת למה שאני מכנה "המסע". זה היעד שלשמו נכתבות מילים אלו.

     

    במסע שלי יש שמות שהם אבני דרך: אסתי לאודר, יסמין (מיזם שמקדם יזמות נשית, ומקרב בין יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות), הילרי קלינטון, קטליסט (המיזם לשוויון הזדמנויות ושילוב נשים בעמדות ניהול בכירות), שריל סנדברג (מנהלת התפעול של פייסבוק העולמית ומהמנהלות הפעילות ביותר בעולם למען שוויון נשים שכתבה את הספר "לפרוץ קדימה"), מ.ע.ל.ה ועוד עשרות שותפויות, פעילויות ומאמרים שלימדו אותי דבר חשוב: זה לא קורה ביום אחד. זה מחייב שינוי בכל אחד ואחת מאתנו, ובוודאי שזה מחייב שינויים בחינוך, בחקיקה וברגולציה.

     

    ועוד דבר שלמדתי: אי אפשר לעשות את השינוי לבד!

    בשנים האחרונות מוביל גדי לסין, מנכ"ל שטראוס, את נושא השוויון בין נשים וגברים בקבוצת שטראוס. השותפות שלנו לדרך הבהירה לי את מה שנשמע לכאורה מובן מאליו: כדי לפעול למען חברה דמוקרטית שמעניקה זכויות לבני כל המגדרים, המגזרים, העדות והדתות לא צריך להימנות עם אחד מהמגזרים הללו. צריך פשוט להאמין בערך שנקרא שוויון, בדמוקרטיה ובאהבת האדם. לכן גם קבענו לעצמנו יעד שעד שנת 2020 מחצית ממשרות הניהול בשטראוס יאוישו בידי נשים.

     

    מילה של גבר

    הנה כמה מילים מעוררות השראה ונוסכות תקווה שאמר (דווקא גבר) – שלום חנוך על שירו החדש "המדינה הזאת צריכה אמא": "כשההנהגה הגברית המאופיינת בכוח, בשתלטנות, באגו ובתפיסת מלחמה, תפנה את מקומה לצד הנשי, המכיל, הניהולי, השכלי והאמיץ, כולנו נרוויח מזה... חסרה פה חוכמה של נשים. למה לא משתמשים יותר בתבונה שלהן?״.

     

    העולם מבשיל בהדרגה לקראתנו, לקראת עתיד שוויוני יותר והגיוני יותר. אבל אסור לחכות "שהאווירה תשתנה", "שהארגונים יבינו", "שמקומות העבודה יתפנו".

     

    צריך להיות חלק מהשינוי הזה. על נשים לתפוס את המקום שלהן בעצמן! להשמיע את קולן. עליהן לשאוף ולהעז. לרצות לצאת לעבודה, לרצות להתקדם בעבודה, לרצות להגשים את עצמן בכל דרך בה הן בוחרות ולהילחם על מה שחשוב להן. לשאוף למצוינות. לרצות להשפיע.

     

    אני קוראת לכן ולכם להצטרף למסע. הייתי רוצה להאמין שאם נפעל יחד, נשאיר פה אחרינו עולם שוויוני יותר, הגיוני יותר, טוב יותר.

     

     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עופרה שטראוס: "עד 2020 מחצית ממשרות הניהול יאוישו בידי נשים""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד