רגע, איפה היד עם השעון? האנשים שלא מבחינים בין ימין ושמאל

אם אתם נוטים להתבלבל בין ימין לשמאל, לא בטוחים לאן לפנות בעקבות הוראות שקיבלתם ולא ממש יודעים איך להסביר לאחרים לאיזה צד התכוונתם - אתם בחברה טובה. מדובר בתופעה נפוצה מאוד (כ־10% מהאוכלוסייה הבוגרת) שברוב המקרים אינה גוררת יותר מבלבול קצר ואולי גם מעט מבוכה.

אם אתם לא כירורגים שעלולים לכרות בטעות את הרגל הלא נכונה או לבצע הליך פולשני באיבר הלא נכון - סביר להניח שתמצאו טריקים קטנים שיעזרו לכם לזכור ששמאל היא היד עם השעון ושימין היא הצד שבו מתחילים לכתוב בעברית.

• חבבו את"לאשה" בפייסבוק
• חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
• חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
  

הנטייה לבלבל בין ימין לשמאל היא סוג של ליקוי - בדרך כלל זעיר - בתפישת המרחב. התפישה המרחבית שלנו היא האופן שבו החושים מלמדים אותנו על מיקום, צורה, גודל, מרחק וכיוון, כלומר מאפשרים לנו להתמצא ולדעת איפה אנחנו ביחס לסובב אותנו. זה נשמע פשוט, אבל למעשה אנחנו מפתחים תפישה מרחבית בתהליך למידה מורכב וממושך שכרוך בהתפתחות של מיומנויות רבות.

לדברי ד"ר אילנה מודלינגר, מומחית לליקויי למידה מהאוניברסיטה העברית, התפישה המרחבית מתחילה להתפתח בחודשים הראשונים לחייו של התינוק, כשהוא משלב אט־אט בין חוש הראייה, השמיעה והמגע, לומד לעקוב אחר חפצים ולהניע את הצוואר ואת העיניים בהתאם. זהו תהליך שהולך ומשתכלל ככל שהילד מתפתח וגדל.

אחת היכולות שאנחנו רוכשים כשאנחנו מתחילים להיות מודעים לגוף שלנו ולמקומו במרחב היא המודעות הצדית. ד"ר מודלינגר מגדירה אותה כאופן שבאמצעותו האדם מבחין אוטומטית בין צדו הימני לשמאלי, ובמקום היחסי של אובייקטים סביבו - האם הם מימינו או משמאלו. "מי שנאלץ לזהות את הצד הימני או השמאלי שלו לאחר מחשבה או באמצעות סימני עזר חיצוניים - שעון, נקודת חן או בתנועות גישוש כמו כתיבה - פירוש הדבר שהוא טרם הפנים את המודעות הצדית".

לדבריה, רבים מהמתקשים להבחין באופן אוטומטי בין ימין לשמאל הם כאלה שנולדו כשצד שמאל שלהם חזק ושליט, אבל חוו "היימנה", כלומר, הסבה מלאכותית כפויה לצד ימין. ילדים שבאופן טבעי ציירו או כתבו ביד שמאל והוכרחו לעבור לשימוש ביד ימין - חווים שיבוש, ליקוי בתפישה המרחבית. הם אמורים היו לחוש באופן טבעי איזה צד בגופם חזק יותר, אבל התחושה הזו לא קיימת והם נוטים להתבלבל כל הזמן בין הצדדים.

כשמכריחים אותך לעבור לכתוב בימין

זה בדיוק מה שקרה לאליסה אושמיאן, בת 44, ילידת סן פטרסבורג. "אני זוכרת את עצמי מתבלבלת מילדות. נולדתי שמאלית, אבל ברוסיה של אותם ימים זה היה אסור. חשבו שכולם צריכים לכתוב רק ביד ימין, ולא אפשרו לי לבחור. הכריחו אותי לעבור לכתיבה ביד ימין, וזה בלבל אותי כל כך, שמאז ועד היום אני לא מצליחה להבחין בין הצדדים, ובכל פעם שמישהו שואל אותי או מסביר לי משהו שקשור בימין ושמאל, אני נבוכה נורא ומשתדלת להתחמק מזה".

אושמיאן, מומחית לפוטושופ שעובדת בקבוצת "ידיעות אחרונות", זוכרת את הימים הראשונים של הכתיבה ביד ימין כסוג של טראומה. היא אמנם התרגלה ומאז כך היא כותבת כל השנים, אבל "עדיין, כששואלים אותי לאן לפנות, אני צריכה לעצור, לחשוב, להבין שהיד החזקה שלי היא שמאל למרות שאני בעצם כותבת בימין, ולהתבלבל שוב. אני לא מבחינה בין הצדדים בצורה אינטואיטיבית - אני תמיד אבודה כשאני מנסה למצוא מקום לפי הוראות. גם אם אני צריכה ללכת 100 מטר, אני חייבת לראות את המפה ולדמיין לפני כן לאן לפנות. כשאני יושבת ליד הנהג וצריכה לתת הוראות, אני מסמנת בידיים, ובמסעדות אני כל הזמן עסוקה בהתלבטות באיזו יד להחזיק את המזלג והסכין".

פיתחת טריקים להתמודדות?

"אני מסתכלת על אחרים ומנסה, למשל, להבין איך אני צריכה להחזיק את הסכו"ם. בעבודה קל לי יותר לקום ולבקש שיראו לי מה מבקשים ממני שאעשה ולא לקבל הוראות עם הנחיות של ימין או שמאל, כי אני אף פעם לא בטוחה אם הבנתי נכון. כשהייתי ילדה ענדתי שעון שעל הרצועה שלו הייתה חרוטה המילה 'שמאל'. היום אני שוקלת לעשות קעקוע".

אליסה אושמיאן. שוקלת לעשות קעקוע(צילום: אלבום פרטי)

כשהווייז נותן הנחיות לפי צדדים

לנה גינוק, 64, פנסיונרית שמשלימה בימים אלה את לימודיה האקדמיים, הבינה שיש לה בעיה להבחין בין ימין לשמאל כבר בכיתה א'. "אני זוכרת שהיו אומרים לנו שהבנים יעמדו בצד שמאל והבנות בצד ימין. אף פעם לא ידעתי לאן ללכת, הייתי מסתכלת על הבנות והולכת אחריהן".

אבל זה התחיל באמת להפריע לה כשלא הצליחה להביא לידי ביטוי את הידע שלה במבחנים. "אם המורה הייתה מבקשת לכתוב את השאלות בצד ימין של הדף ואת התשובות בצד שמאל - ישר הייתי נלחצת, למרות שידעתי ראשונה את התשובות. אז פשוט העתקתי".

איזו דרך מצאת כדי לעקוף את הבעיה?

"לימדו אותי שצד שמאל זה הצד של הלב. מאז, בכל פעם שאני צריכה להבדיל בין ימין לשמאל, אני נעמדת, שמה יד על הלב, ואז מצליחה להבדיל".

איך את מנווטת בכבישים?

"עכשיו כשיש ווייז זה פחות בעיה, למרות שגם ההנחיות שלו הם בימין ושמאל, אז אני מסתכלת על המפה. פעם, לפני שהמציאו את תוכנות הניווט, הייתי לומדת את המפה בעל פה. ברוב המקרים זה לא באמת עזר. אני מתברברת סדרתית".

הליקוי של גינוק מתבטא גם בכתיבה: "אני מחסירה אותיות בלי להרגיש, בדרך כלל אותיות אהו"י. אף אחד לא מבין מה אני כותבת, מזל שאני מצליחה להסביר את עצמי בעל פה. לפני 25 שנה עליתי לארץ מרוסיה, ואני עדיין כותבת בשגיאות גם ברוסית וגם בעברית".

לנה גינוק. שמה את היד על הלב(צילום: אלבום פרטי)

כשהמנתח לא מבדיל בין ימין לשמאל

ג'רלד גרומלי מאוניברסיטת קווינס בקנדה פרסם לאחרונה מאמר העוסק באנשי צוות רפואי שאינם מבחינים בין ימין לשמאל. מתברר כי זו תופעה נפוצה (ועוד יותר נפוצה בקרב נשים), משום שכאמור, מדובר בתהליך מורכב שתובע תפקוד גבוה של המוח ושילוב של מגוון יכולות וחושים, ולכן לא מפתיע שלעתים הוא משתבש.

בבדיקה שנערכה במוסדות אקדמיים בקנדה התברר כי 19.5% מהמרצים לרפואה ו־26.2% מהתלמידים מתבלבלים בין ימין לשמאל, ומצבם חמור עוד יותר בסיטואציות מלחיצות כמו בחדרי מיון או במחלקות אחרות. כשיש רעש, המולה, תנועת אנשים בלתי פוסקת וצורך לתפקד למרות אינספור הסחות דעת, הבעיה מחמירה. המסקנה של גרומלי היא שאנשי צוות רפואי חייבים לעבור מבחנים שיאתרו עד כמה הם מתבלבלים בין ימין לשמאל, וילמדו לנקוט אמצעי זהירות כפולים ומכופלים, כדי שלא יפגעו חלילה במטופלים בגלל הליקוי שלהם.

כשהילדים צוחקים על הגננת המבולבלת

לענת נודלברג, בת 51, יש מקצוע פחות מסוכן: היא גננת והיא מלמדת ילדים קטנים להבחין בין ימין לשמאל, למרות שהיא עצמה מתקשה בכך מאוד. נודלברג אובחנה לפני שנים כלוקה בדיסקלקוליה - לקות למידה הבאה לידי ביטוי במתמטיקה. למרות שיש לה מנת משכל גבוהה מאוד, היא שייכת לאותם 6% המתקשים לבצע חישובים בעל פה, מתקשים לפרש סמלים מתמטיים ומתבלבלים בין ימין לשמאל. "לפני שנים חשבתי שזה מביך", היא אומרת, "אבל פיתחתי שיטות להתמודדות, וביניהן לענוד שעון כדי לזכור איפה צד שמאל. כיום אני כבר לא מתביישת לספר על כך ומבקשת שיגלו התחשבות וסבלנות כשנותנים לי הוראות הגעה. כשאני משתמשת בג'י.פי.אס אני לא מסתפקת בלהקשיב להוראות, אני מביטה במפה על הצג ויודעת לאן לפנות".

הילדים בגן לא תופסים אותך מתבלבלת?

"כן, אבל אני מנצלת את ההזדמנות להסביר להם שאנחנו לא מושלמים ושזה לא נורא. לפעמים זה מצחיק אותם שיש להם גננת מבולבלת, אבל אנחנו מדברים לעתים קרובות על כך שלכל אחד יכול להיות קושי משלו בכל מיני תחומים".

כשהבוחן בטסט מבקש שתפני ימינה

איה נח, 43, גרפיקאית ב"לאשה", נכשלה במבחן הנהיגה הראשון שלה: "כשהבוחן ביקש ממני לפנות ימינה, פניתי שמאלה. כל החיים נזקקתי לכמה שניות השהיה ומחשבה כי אני לא מצליחה לזהות בין ימין לשמאל באופן אינטואיטיבי", היא אומרת.

נח לא עברה חינוך צדי כפוי, אבל זוכרת את אביה "מעביר לכולם בהיסטריה את העט מיד שמאל לימין". אביה הוא מאייר ומעצב, ובעידן שלפני המחשב נאלץ להשתמש בכלים שכולם מתאימים לימניים בלבד ולא לאיטרים. "פעם היה לזה חשיבות", היא אומרת, "והוא רצה שלכולנו יהיה קל יותר".

את הטסט השני היא עברה, וגם אחרי שוויתרה על שעון יד לטובת השעון שבסלולרי, למדה להסתדר. "זה פשוט לוקח לי כמה שניות ואני צריכה לחשוב ביני לביני איפה כל כיוון", אומרת נח. "זה יכול להיות מביך. אם מישהו בא מולי ושואל אותי איך מגיעים למקום כלשהו, אני חייבת להסתובב אליו, ורק כשאני עומדת בצד שלו אני מסוגלת להסביר לו בתנועות ידיים".

איה נח. מסבירה בתנועות ידיים(צילום: גל חרמוני)

כשאת מתביישת ללכת עם מפה בשכונת מגורייך

א. ד. (השם המלא שמור במערכת) היא עו"ד בת 30, שבגיל תשע הבינה שיש לה בעיה עם כיוונים והתמצאות במרחב. "אמא שלי מספרת שבבית הספר הטילו עלינו לצייר מפה של השכונה. זו הייתה שכונה קטנה, אבל ממש התקשיתי בביצוע המשימה. לא היה לי מושג איך הדברים מתחברים. ואז אמא אמרה לי: 'את יודעת שיש אנשים שלא מבדילים בין ימין לשמאל'.

"אני גרה בירושלים ובעבר התביישתי ללכת עם מפה כמו תיירת, אז הייתי נכנסת ל־Google Maps, מציירת את המסלול על פתק קטן והולכת בהתאם לרישום. אחד הדברים הכי משמחים בסמארטפון הוא שכיום יש לגיטימציה ללכת עם מפה ביד. זה לא שאני לא מתבלבלת, אבל זה קל יותר. גם לנהוג אני פוחדת - יש לי רישיון אבל אני חוששת לעשות תאונות".