הצמיחה שלה באה בעקבות משבר אישי. זהבה ברכה (57) התגרשה, עזבה את מקום עבודתה, עזבה גם את העיר שבה גרה כל חייה, ומתוך השינויים האלה החליטה להגשים חלום ישן – להחיות את שפת הוריה. היוזמה הזו הצליחה מעל למשוער: היא לא רק מילאה את חייה של ברכה והביאה לה סיפוק רב, אלא גם העניקה לה מעמד מיוחד בקהילה שבה היא חיה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
ברכה עומדת כעת בראש קבוצת פייסבוק ייחודית בשם "משמרים את השפה העיראקית", שבה חברים כ-25 אלף איש, ובהם ח"כים, אנשי מדע ורוח וגם כמה גולשים מפתיעים במיוחד, שהקשר שלהם לישראל אינו מובן מאליו. ברכה גם הוזמנה לאחרונה לאירוע מיוחד שהתקיים בכנסת, והיא עוברת חוויות מרתקות ומרגשות שלא היו מנת חלקה בעבר.
יוסי אלפי ובתו שרי מספרים על קבוצת הפייסבוק של ברכה:
היו לי חיים לא קלים
הוריה של ברכה עלו לישראל מעיראק ב-1951, והיא נולדה באור יהודה שמונה שנים לאחר מכן, בכורה מבין חמישה אחים ושלוש אחיות. "באור יהודה דיברו רק עיראקית והתנהגו כאילו אנחנו עדיין בעיראק", מספרת ברכה. "כשהגעתי לגן ודיברו שם עברית, הייתי מודאגת שלא אצליח להבין כלום. בגיל 15 אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לשמר את השפה העיראקית, והוא הציע שאכתוב מכתבים בנושא לכל מיני אנשים בעלי השפעה. שלחתי מכתבים לשמעון פרס, למי שהיה דובר מפא"י ולעוד גורמים, ואף אחד לא השיב לי".
לאחר שראתה שאין לה שותפים לדרך, החליטה לוותר על חלומה והמשיכה בחייה. היא נישאה, הביאה לעולם חמישה בנים וידעה קשיים רבים, בעיקר מבחינה מקצועית. "היו לי חיים לא קלים", היא אומרת. "עבדתי במשך עשר שנים במקום שהתעלל בנשמה שלי. בסוף, בשיא טיפשותי, קמתי ועזבתי בלי פיצויים, אבל אני שמחה על זה. אחר כך גם התגרשתי. אלה היו שינויים דרמטיים, אבל עשיתי אותם ונשארתי בחיים. כל אדם שמרגיש רע, לא משנה אם זה במקום עבודה או בנישואים, צריך לעשות שינוי ולהשתחרר".
אחרי הגירושים עזבה את אור יהודה לראשונה בחייה ועברה לשכונת צהלה בתל אביב. באותה תקופה גם חזרה לשם נעוריה. "אני לא בן אדם שמתייעץ עם רבנים באופן קבוע, אבל יצא לי אז לדבר עם רב שהציג לי שאלה הגיונית: למה אני ממשיכה לשאת את השם של האדם שנישאתי לו, אם הוא כבר לא בחיי. החלטתי לשנות את שם המשפחה, וביום שעשיתי את זה, כאילו משהו קרה לי. אין לי מושג מה זה היה, אבל החיים שלי השתנו".
במסגרת השינוי החליטה לחזור לחלום הישן של שימור השפה העיראקית, ובנה שחר המליץ לה לנסות להגשים אותו בעזרת הפייסבוק. "הוא פתח לי פרופיל וקבוצה ולימד אותי איך מתפעלים את זה, ומיד התחלתי לכתוב שם ולהעלות חומר". עם הזמן צברה הקבוצה תאוצה, והצטרפו אליה יהודים רבים ממוצא עיראקי החיים בארץ ובחו"ל לצד יהודים בני עדות אחרות וכן כ-2,500 עיראקים מוסלמים שמתגוררים בארצם או שהיגרו למדינות אחרות. "כנראה שהם מגיעים לקבוצה כשהם מחפשים בפייסבוק ישראלים או יהודים ממוצא עיראקי", אומרת ברכה. "היהודים השתלבו בעבר בעיראק וחיו עם המוסלמים בשכנות טובה, אז כנראה שהמוסלמים מתגעגעים אליהם ומחפשים אותם. עיראק היא מדינה מאוד מפולגת ועצובה כיום. האנשים חיים בעוני מרוד, ובכל מקום פוחדים שדאעש יצוץ. העיראקים המוסלמים מזדהים איתנו עכשיו, כי רבים מהם הפכו גם הם למהגרים".
בין חברי הקבוצה היהודים והמוסלמים התפתחו קשרים מעניינים. "יש בקבוצה דיילת בשם אימאן שהגיעה לירדן, וישראלית מהקבוצה נסעה לפגוש אותה שם". ברכה עצמה נמצאת בקשר טלפוני עם מספר מוסלמים, ביניהם עומאר ג'אקי, שעזב את עיר מגוריו בעיראק אחרי שאנשי דאעש הגיעו אליה, ועכשיו הוא גר בכורדיסטן. "לפעמים אנחנו מתייגים אותו, והוא מבקש שנסיר את התיוג כי הוא מפחד שיגיעו אליו, אבל באופן עקרוני הוא לא מסתיר את חברותו בקבוצה. הוא גם משתמש בקבוצה כדי ללמוד עברית. בהתחלה הוא נעזר בגוגל כדי לתרגם פוסטים שכתב, אבל בשלב מסוים התחיל ללמוד עברית בעזרת חברי הקבוצה, ומאז הוא כותב בעברית. יש בקבוצה גם מוסלמי שגר בשבדיה והלך ללמוד עברית באולפן".
כשהקבוצה מנתה 20 אלף חברים, הבינה ברכה שבנתה קהילה בסדר גודל של עיר והחליטה להכריז עליה כעיר וירטואלית, לה קראה "עיר המשמרים". "התקשרתי לסגן ראש עיריית רמת גן והצעתי שנהיה עיר תאומה שלהם. חשבתי שהוא יגיד שאני הזויה, אבל הוא חשב שזה רעיון טוב, והעביר אותו לראש העיר. לפני שלושה חודשים קיימנו טקס, חתמנו על הסכם ברית ערים תאומות, ועכשיו אנחנו העיר הווירטואלית הראשונה בעולם".
אנשים בני 80 התחילו לבכות
קבוצת הפייסבוק הפכה את ברכה לדמות מרכזית בקהילה העיראקית בישראל, ועדות לכך ניתנה בהזמנתה לכנסת, לכנס שנערך שם במלאת 75 שנה לפרהוד - הפרעות שהתרחשו בבגדד בחג השבועות 1941 וכללו ביזה וגילויי אלימות כלפי היהודים.
בנאום שנשאה בכנס סיפרה ברכה שלא ידעה על הפרהוד עד שפתחה את קבוצת הפייסבוק. "הכרתי את המילה הזו מאמא שלי, שכשהיינו משתוללים ביקשה ש'נפסיק לעשות פרהוד', אבל רק שנים אחר כך הבנתי שיש לה משמעות מצמררת", אמרה. "גם רבים אחרים בקבוצה לא היו מודעים לכך שהיה פוגרום ביהודי עיראק, אז הצעתי לאנשים לשאול את ההורים שלהם על כך. ההורים התחילו לספר ולפרוק. אנשים בני 80 התחילו לבכות וסיפרו שכרתו לתינוקות את הרגל כדי לקחת את צמיד הזהב שהיו נוהגים לשים להם. תינוקות מתו כתוצאה מזה. ילדים לא ידעו שהיו להם אחים נוספים, כי ההורים לא סיפרו את זה אף פעם. הם לא רצו להכאיב להם".
______________________________________________________
"היה מוזר ומפחיד להיות בקשר עם האויב, אבל גיליתי שהאנשים בקבוצה מאוד נחמדים". הקליקו על התמונה:
