האולם של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוחשך, השעה היא עשר וחצי בבוקר. על "כיסא מלך" בקדמת הבמה יושב איש יחף בג'ינס רפוי וחולצת טריקו. רק בבואתו נראית מבעד לאפילה. הוא מלטף בעדינות גוף תאורה, כשלפתע נדלקים עשרות גופי תאורה כבויים ברחבי האולם. הוא מכוון שעון-קפיץ לשעה 12 בצהריים.
מריו נאני, בעלים ומעצב ראשי של חברת התאורה האיטלקית ViaBizzuno, מתהלך על הבמה כשחקן בהצגת יחיד. הגבר בן ה-61 מדליק ומכבה לסירוגין גופי תאורה מעוצבים, שעוצבו ב"וויה ביצונו" בשני העשורים לקיומה. מצויד בחגורת כלים, שאותה נשא על מותניו כחשמלאי צעיר, נאני נראה כמו הלוחם בחושך: לעתים משתמש בכל כובד משקלו כדי לנעוץ גופי תאורה דמויי חרבות בבסיסי החשמל, ולעתים ידו מרחפת בכישוף מול חיישני המתגים. במשך שעה וחצי הוא מציג לקהל שלל עבודות תאורה, בשיתופי פעולה עם אמנים ואדריכלים נודעים – בהם פטר צומטור השווייצרי, דיוויד צ'יפרפילד הבריטי וקנגו קומה היפני – עד שהשעון מהמערכה הראשונה מצלצל ומודיע שההרצאה נגמרה.
"אני אוהב להיות יחף", אומר נאני בראיון לערוץ האדריכלות של Xnet אחרי ההרצאה. "אילולא הייתי עושה מה שאני עושה היום, הייתי רוצה להיות כומר רק כדי שאוכל לנעול סנדלים ולא אצטרך לגרוב גרביים. כשאני בתיאטרון אני אוהב לנוע מהר, ואני מרגיש חופשי יותר ללא נעליים".
זה היה ב-2009, כשנאני העיף ציפורים והשיט סירות על החזית של "לה סקאלה", בית האופרה של מילאנו. בעבודת התאורה La Luce Della Musica (האור של המוזיקה) הבניין הופך לבמה, העיר לקהל, והחזית לווילון אדום. כאשר מוסט הווילון ההצגה מתחילה: סיפור התעלות המלאכותיות שתכנן ליאונרדו דה וינצ'י בשולי העיר, כדי להוביל בסירות את לבני הבנייה של קתדרלת הדואומו, שבית האופרה סמוך אליה.
וכך, הסיפור שמסופר בהקרנה על "לה סקאלה", מהמוסדות התרבותיים המפורסמים באיטליה, מספר למעשה סיפור על מבנה דת. אדריכלות נתפשת לא פעם כמעשה פוליטי. האם גם תאורה, או פעולות התאורה של נאני על בניינים, הם מעשה פוליטי? "זה לא בסטייל שלי", הוא מנער את השאלה, "פוליטיקה לא מעורבת בתכנון שלי".
תשובה לא לחלוטין משכנעת, בהתחשב בעבודה שלו מאוקטובר האחרון, אז הקרין את עבודת האור "Genius Loci" על בניין המטה של חברת האופנה היוקרתית "פנדי" בפאתי הבירה האיטלקית. הבניין, שתכננו האדריכלים מריו רומאנו, ארנסטו למפדולה וג'ובאני גאוני ב-1943, הוא יצירת מופת של הסגנון הפשיסטי. המבנה, כוחני ויציב, שירת בהחלט את מאפייני המשטר ההוא.
איך עבודה שהפעלת על מרחב שמייצג את המעבר של איטליה מהפשיזם לקפיטליזם יכולה להיות א-פוליטית?
"העובדה היחידה שהיא פוליטית, אם תרצי, הוא שהבניין מייצג את איטליה בתקופה רעה בהיסטוריה של המדינה, אבל התקופה הזו הולידה גם אדריכלות מאוד גבוהה".
נאני הציג על גבי הבניין אותיות, שמטפסות אט-אט במעלה החזית עד שהן משלימות את כיתוב הכותרת שחרוטה בגג הבניין - תיאור העם האיטלקי כעם של משוררים, אמנים, מדענים, גיבורים, קדושים ואנשים חושבים.
מה הייתה ההשראה אם לא פוליטית?
"ההשראה היא השמש שזורחת ונותנת חיים חדשים לבניין. תחילה מופיעה הציפור הראשונה, אם תעקבו אחריה היא מאוד מתאמצת לנוע, היא האחרונה להגיע לשמש, והרבה ציפורים אחרות משיגות אותה בדרך. מבחינתי, זה מה שקורה בחייהם של חלוצים".
את המעשה החלוצי האישי שלו עשה נאני הצעיר, בדירה שבה חי בגפו לפני כ-30 שנה. להרשות לעצמו גופי תאורה מעוצבים, כמו שיעשה כאיש מבוגר, הוא לא היה יכול עדיין. אז הוא תלה טלוויזיות ישנות, הוציא מהן את מערכת שמע, והפך אותן למקורות אור דינמיים, לפי מה שהוקרן באותו רגע. מאז למד לשלוט בתאורה טבעית ומלאכותית, והוא מיישם את הידע בפרויקטים שבהם הוא מרכיב - יחד עם האדריכלים והמעצבים שלצדו - את היחס לאור בפרויקט. לדוגמה, במבנה המרחצאות של פטר צומטור בעיירה ואלס ("therme vals", 1996), השניים שקדו על מערך האור הטבעי והמלאכותי שיחדור את גגות החללים החפורים בהר וירשים את המשכשכים במים. התוצאה ניכרת בספא המפורסם, שתרם לזכייתו של צומטור בפרס פריצקר – ה"נובל" של האדריכלות העולמית.
בכניסה למשרדי החברה Casalgrande Padana, עיצב האדריכל קנגו קומה ב-2010 חומה בגובה 6 מטר ובאורך 45 מטר. החומה מחוררת, בגריד שנפרש אל קו האופק במגרש הגדול. התאורה שעיצב נאני לעבודה הסביבתית הזו מופעלת ממחשב, והולידה את הדגם המסחרי Tsukimiso. גופי התאורה מתרוממים מתוך חורים בדשא בשעת החושך ומאירים את החומה המחוררת; בזריחה ובשעות האור שלאחר מכן, הגופים חוזרים לתוך מחילות באדמה.
אתה רואה את עצמך חוזר לעשות עבודות ספונטניות, שאינן בשליטתך המלאה או מתוכנתות מבעוד מועד?
"הזמינו אותי לעשות פרויקט במלון 'קפה רויאל' (בעיצוב צ'יפרפילד ובבעלות אלפרד אקירוב, ה"ש) בכיכר פיקדילי בלונדון. החדרים פונים אל מסכי לד מוארים, שמציגים פרסומות בכיכר. דרך החלונות נכנס אור המסכים, כמו ריצוד של טלוויזיות גדולות. הצעתי לבעלים שלא יקבע את האור בחדר, אלא רק יתקין וילונות שבעזרת פתיחתם או סגירתם יהיה אפשר לשלוט ולעמעם את האור שמגיע מבחוץ. הלקוח לא אהב את הרעיון, אז הוא פסל אותו. אבל בדירה שלי יש חדר שאין בו תאורה קבועה, הוא נשען רק על האור שמחדירים פנסי המכוניות שחולפות ברחוב, וזה הדבר הכי מדהים שיש".
מלבד חברות עתירות תקציב ומיצבי אור אמנותיים, הפרנסה של נאני מתבססת על עיצוב תאורה לבתיהם של אנשים אמידים. כיצד הוא מייעץ להאיר בית, גם בתקציב נמוך וגם לאנשים פחות אקספרימנטליים? "בואי לא נעשה מזה עניין של מחיר", הוא משיב. "זה עניין של תכנון ועיצוב בתוך התקציב, בדיוק כמו שבית יכול להיות בית נחמד בהשקעה נכונה של כסף, כשהופכים רק את הדברים הנחוצים ליפים, לעומת בית יקר שעשו בו בחירות משונות. עם אור זה אותו דבר: במקום גופי תאורה זולים, לפעמים עדיף למקם נורה אחת בפינת החדר, 10 סנטימטר מהרצפה, ולחבר אליה דימר (עמעם). זה יהיה האור הכי טוב לבית.
"במטבח, הכרחי שתהיה תאורה שתאיר היטב את משטח העבודה. אפשר להשתמש ב'ספוטים' פשוטים, כמו M2 שלנו (גוף תאורה קטן שעיצב נאני ב-1995) ולהוסיף אור ליניארי נחמד לאורך הכיור, כמו 13X8 שלנו (פרופיל דק שעיצבו נאני ואלסנדרו פנטטי ב-2010). אבל גם האור מהתנור, או האש של האח, הם אורות מהפנטים".
בעיצוב הבית מתרחשות תמורות מהירות. גם בעיצוב תאורה?
"בהחלט, ויותר מדי מהר, ולכן נכנסו לשוק התאורה הרבה פתרונות לא איכותיים. יש הרבה בורות באור אלקטרוני, לדוגמה. הרבה אנשים סבורים שהמשמעות של תאורת לד היא איכות - אבל זה ההיפך. בטכנולוגיה הזו יותר שכיח למצוא אור באיכות נמוכה".
נחרד מהנעשה בשדרות רוטשילד
נאני, שהשתתף בכנס אדריכלים ומעצבים מטעם יבואנית התאורה "אקסלוסיב" שמשווקת את מוצריו, מבקר בתל אביב זו הפעם השנייה – ונחרד. "מה שאני רואה בתל אביב דומה לקניבליות", הוא אומר על ההתרשמות שלו משדרות רוטשילד. "הכל נבנה על הכל, המגדלים המודרניים רוכבים על המבנים ההיסטוריים".
המגדלים האלה, לפי המדיניות העדכנית של העירייה, לא יוכלו להיות מוצפים באור בשעות הלילה. חוקים כאלה יפחיתו את זיהום האור בערים?
"הפוליטיקאים לא רוצים לפתור את בעיית זיהום האור, והפתרונות שמיושמים היום לא יעילים. צריך להיות ציר של 24 שעות: משש בבוקר עד שש בערב נשתמש רק באור השמש. משש בערב ועד חצות נדליק הכל, נעשה מהעיר הצגה ונחיה אותה. בחצות הכל כבה, ומדליקים רק את המינימום ההכרחי עד הזריחה. ככה יראו גם בעיר את הירח והכוכבים. צריך להיות זמן לראות את אורות העיר, וצריך להיות זמן לראות את אור הכוכבים".
בכלל, מסכם נאני, "אין לנו תרבות אור ואין לנו מודעות לחיסכון באנרגיה. למה המכונה מייבשת לנו את הכביסה, ולא השמש? ביחס לכמות האנרגיה שמכונת כביסה צורכת בהפעלה אחת, נורה בטלה בשישים".
