בשערייך, ירושלים, עמדנו מיוזעות, נרגשות, צודקות ובעיקר תמימות

שירו של יוסי גמזו נכתב בעקבות הניצחון בששת הימים, כשהמילה "מחדל" לא ריחפה באוויר. חניכות קורס קצינות מחזור יולי 1970 שרו אותו בגאווה רבה והזדהו עם כל מילה

עופרה עופר אורןפורסם: 05.06.16 01:52
יוני 1967, אחרי המלחמה: הורסים את הבתים שהיו ליד הכותל המערבי ומתקינים את הרחבה (צילום דוד רובינגר)
יוני 1967, אחרי המלחמה: הורסים את הבתים שהיו ליד הכותל המערבי ומתקינים את הרחבה (צילום דוד רובינגר)

ביולי 1970, לקראת ערבו של יום קיץ לוהט, התרוצצו כמה עשרות נערות במתחם האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. זה עתה הן סיימו מסע מפרך שנמשך כמה שעות, ושבמהלכו צעדו עד למבואות ירושלים. העלייה ברגל, כך הסבירו להן, נועדה לאפשר להן לחוות לכאורה משהו מהקושי שעימו התמודדו פורצי הדרך, לוחמי הפלמ"ח, בימי המצור על העיר. עתה, מיוזעות וברגליים כאובות, עסקו הנערות בהכנות האחרונות לקראת המסדר. כולן התרגשו מאוד. בעוד זמן לא רב יעניקו להן סוף-סוף את התג הנכסף – עיגול פלסטיק לבן שאותו יתחבו מתחת לסמל המתכת בכומתה. מעתה יידע כל העולם שהן צוערות בקורס קצינות. עד כה התהלכו רק עם פסים לבנים על הכותפות, והנה כבשו עוד שלב חשוב בדרכן אל דרגת הקצונה שאותה יקבלו אלה שיצליחו בקורס, כשיסתיים.

 

ההכנות למסדר הושלמו. לפידים קטנים הוצבו כדי לסמן את הדרך. להבות האש הקטנות ריצדו כמכושפות. האור האדמדם שלהן כמו שיקף את השמיים שהתמלאו בצבעי השקיעה. החיילות הצעירות כבר התרעננו, שטפו את הפנים, מתחו את השיער. חלקן – בעלות התושייה שחשבו על כך מראש – אפילו החליפו לחולצות נקיות. עכשיו עמדו במקומותיהן בדום מתוח, האנדרטה מאחוריהן, פניהן אל ירושלים שניצנצה באורות הזהב שלה, ואז החלו כולן לשיר את שירו של יוסי גמזו "בשערייך ירושלים", שהולחן על ידי יחזקאל בראון:

 

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִך, יְרוּשָׁלַיִם,

וְתוֹתָחֵינוּ מַרְעִימִים לָךְ שִׁיר-מִזְמוֹר.

וְרַק דִּמְעוֹת-הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם

נוֹטְפוֹת דּוּמָם עַל הַמַּדִּים וְהַחֲגוֹר ...

 

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.

צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פִּרְאִי.

לִמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקַּלָּע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִך -

בְּדָמֵנוּ חֲיִי.

בְּדָמֵנוּ חֲיִי ...

 

מִשֵּׁיךְ גְ'רָאח עַד נֵבִּי-סָמוּאֵל, לַיִל-לַיִל,

הָיוּ רוּחוֹת תש"ח שָׁרוֹת לָךְ, בְּדַרְכָּן:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ... אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם

אַךְ לֹא שָׁכַחְנוּ - וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ כָּאן!

 

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי ...

 

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, שְׁסוּעָה בֵּין גִּדְרוֹת-הַתַּיִל,

וְאֵיךְ נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ, עִיר מֶלֶךְ וְנָבִיא,

כִּי לֹא נִשֵּׁק נַעֲרוֹתֵינוּ עַל שְׂפָתַיִם

עַד אִם נִשַּׁק לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

 

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

 

הַר-הַזֵּיתִים יוֹרִיק. נָכוֹן יִהְיֶה הַר-הַבַּיִת

וּפַטִּישִׁים יְהַדְהֵדוּ בָּךְ, חֵי נַפְשִׁי!

יְרוּשָׁלַיִם, כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך

בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי ...

 

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי ...

 

עִיר חֲלוֹמוֹת וְאֶבֶן, מַאֲכָל וָאַיִל,

פַּעֲמוֹנֵי-הַזְּמַן קָמִים בָּךְ לַהֲלֹם:

אֶת עִיר-שָׁלֵם הָיִית בְּטֶרֶם גְּבוּל וָתַיִל

וְאַתְּ תִּהְיִי מֵעִיר-שָׁלֵם לְעִיר-שָׁלוֹם ...

 

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ

צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.

לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת-חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ -

בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי,

בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי ...

 

 

הבטחנו לא לשכוח, וכך עשינו

 

התמזגות מלאה התרחשה באותם רגעים בין החיילות לבין המילים ששרו בכוונה רבה. הן שרו על רעים שנפלו; ביקשו מציון לשאול לשלום בחוריה ושבו וציוו עליה, או בעצם הבטיחו: "בְּדָמֵנוּ חֲיִי"; סיפרו לה שכמו החיילים שקדמו להן, גם הן יהיו נכונות להקריב את עצמן למענה. הן שרו על דמעות של גאווה וחשו בה בכל מאודן: התגאו בעצמן, בהצלחתן להגיע עד הלום, אל שערי ירושלים ואל השלב המתקדם בקורס, וחשבו גם על כל ההישגים שעוד נכונו להן.

 

שלוש שנים חלפו מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים שבה הרחיבה ישראל את גודלה. ירושלים אוחדה, חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן נכבשו, וזיכרון הניצחון המרהיב היה עדיין צרוב בתודעתן של החיילות. לא היה להן ספק שהן נמנות עם הטובים, החזקים והצודקים.

 

מלחמת יום הכיפורים תפרוץ רק בעוד שלוש שנים. המילה "מחדל" עדיין לא ריחפה באוויר. ממשלתה של גולדה מאיר טרם נפלה. אלפי ההרוגים הנוספים מקרב חיילי צה"ל עדיין היו בחיים ולא ידעו מה צפוי להם. אפשר היה לשיר בשמחה גמורה את המילים הישירות, שאינן מסתוות מאחורי דימויים מורכבים או מסרים סמויים: התותחים שרים לירושלים; הבטחנו לא לשכוח אותך, וכך עשינו; עד שבאנו היו בך רק גדרות תיל, אבל מעתה העיר תוריק מצמחייה, והלמות פטישי הבונים תישמע בה; אנחנו אוהבים אותך יותר מאהבת גבר ואישה – ננשק את הכותל עוד לפני שננשק את נערותינו; וכן, את הבית השלישי נבנה בך. כך, בלי כחל וסרק: "כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך/ בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי".

 

בימים אלה, כשחשדנותם של הערבים בעניין הר הבית ומסגד אל-אקצה הולכת וגוברת, וירושלים כבר מזמן אינה מאוחדת בפועל, קשה שלא לתהות כיצד התאפשרה התמימות המפחידה ההיא, לא רק של חניכות קורס קצינות יולי 1970, שאני הייתי אחת מהן, אלא גם של מחבר השיר. איך לא הבנו אז שהעיר לא ישבה "בָּדָד", שהרי חיו בה אנשים; ש"עִיר-שָׁלֵם" לא תוכל כך להפוך לְ"עִיר-שָׁלוֹם"; ושגם אותו "כִּתּוּת-חֲרָבוֹת" המובטח בשיר ובנבואה הבלתי נשכחת של ישעיהו "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה", אינו צפוי בעתיד הנראה לעין, כל עוד לא נשכיל להכיר בקיומו של הזולת ולכבד אותו ואת צרכיו.

 

_________________________________________________________________________

 

אלדד קרוק ז"ל נפל בקרב על ירושלים, השבוע לפני 49 שנה, ולזכרו נכתב אחד משירי השכול המרגשים ביותר. הקליקו על תמונתו:

 

"זה הילד, העלם הרך". הקליקו על התמונה (צילום: באדיבות ארכיון שפיים)
"זה הילד, העלם הרך". הקליקו על התמונה (צילום: באדיבות ארכיון שפיים)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים