"יש צמח בארצי שאומרים שיש לו השפעה טובה על מערכת החיסון. הוא השפיע לטובה על אמי כשסבלה מקדחת דנגי. אני רוצה לחקור את הסגולות הרפואיות של הצמח הזה ואולי לפתח ממנו תרופה. מאיפה מתחילים?", שואל כריסיאן מפרגוואי בפורום של DIYbiology. השאלה שלו לא נראית מוזרה. היא משתלבת באופן טבעי בין שאלות כמו הזמנה של מישהו שחושב שנדבק בנגיף הזיקה לערוך עליו ניסויים, בקשה למתכון להצמחת בקטריה ובקשה להוראות התקנה של ערכה ביתית להנדסת רקמות.
השואלים הם כולם חברים בקהילת ה־DIYbiology (ביולוגיית עשה זאת בעצמך) שברשת - קהילה שנולדה לאחר פגישה של כמה צעירים בני 25+ בפאב אירי, לא הרחק מ־MIT בקמברידג', מסצ'וסטס, בשנת 2008, שבה הצהירו על לידתה של תנועת חובבני ביולוגיה וחזו שייתכן שהם יולידו את גל ההמצאות הבא. כיום DIYbiology היא קהילה הולכת וגדלה של אנשים שפותחים בעצמם מעבדות מדע הרחק מבנייני האוניברסיטה, ללא מלגות אקדמיות וללא מענקי מחקר, בלי שיתקבלו קודם ללימודים, בלי לצפות שיזכו בעקבות עבודתם המחקרית לתואר מדעי, ובלי לחכות לאישורים על הצעות המחקר או להנחיה של פרופסורים ותיקים.
המעבדות האלה מוקמות לא פעם במטבח, באמבטיה, במוסך או במרתף הביתי. הציוד מאולתר לא פעם מחלקי מכונות קפה, צידניות ומדחום מארון התרופות, ולעתים מתבסס על ציוד יד שנייה שנפלט ממעבדות ונקנה בשוקי פשפשים ובאי־ביי. חלק מהחובבים אינם עובדים לבדם במטבח ביתם, אלא חוברים לקהילות מחקר שהוקמו במבנים ציבוריים ומזמינות את תושבי האזור לבוא ולהשתתף בניסויים מדעיים. זהו המקרה של ג'נספייס (Genspace) בניו יורק, שהייתה הקהילה הראשונה של מדענים חובבים בעולם, ושל עוד מעבדות קהילתיות שהתרבו לאחריה ברחבי תבל כבקטריות בצלחת פטרי.
מעבדות קהילתיות כאלה קמו למשל בוויקטוריה שבקנדה, קורק שבאירלנד, בערים ידועות כמו ברלין, פראג, צ'כיה, קופנהגן, פריז, אמסטרדם, מנצ'סטר וסן פרנסיסקו, ואפילו בכפר קטן באינדונזיה בשם יוגיקרטה. בישראל הקהילה הזאת עדיין מתפתחת באיטיות, ורק לאחרונה התארגן לראשונה כנס של חובבי DIYbiology בתל אביב. תנועת המדע העממית הזאת כבר זכתה להרבה שמות: DIYbiology, "ביולוגים חובבנים", "מעבדות מוסך ומטבח", "התנועה לאזרחות מדעית", אך השם הפופולרי ביותר הוא Biohackers - ביוהאקרים.
קואופרטיב הצבא הוורוד מחפש תרופה לסרטן השד
כל אחד מחברי הקהילה נמשך ליכולת לבצע בעצמו ניסויים מסיבות אחרות, וגם הפרויקטים שלשמם הם מנצלים את האפשרות החדשה שונים ומגוונים. יש מדענים חובבים שמוקסמים מהאפשרות לייצר בעצמם יצורים וצמחים חדשים ומנסים להשתיל DNA אנושי בצמחים. אחד הפרויקטים של הביולוגים החובבים שעשה הרבה רעש היה גידול צמחים הזוהרים בחושך, שיש שצפו שיחליפו את פנסי הרחוב ויחסכו זיהום נוסף מהעולם. חובבנים אחרים חוקרים את גופם ומפענחים את ה־DNA שלהם מתוך תחושה שנכון יותר שהם לא ישאירו את קריאת הצופן הזה לאחרים אלא ידעו לעשות זאת בעצמם. כך למשל דברה כץ מפאלו אלטו שבקליפורניה (ששמה ברשת הוא DNA Deb) ניתחה את ה־DNA שלה כדי להתחקות אחר שורשיה המשפחתיים, ובוגרת MIT בשם קיי אול אף הרחיקה לכת והחליטה לאבחן בעצמה אם היא נושאת מחלה תורשתית שבה חלה אביה.
אחרים רואים ביכולת לגייס את הציבור כולו למיזם דרך לזרז פיצוח של מחלות, לקידום פיתוח תרופות ולעקיפת המעורבות של חברות התרופות בבריאותנו, שכשהן מגלות משהו הן רושמות עליו פטנט וגורפות ממנו רווחים על חשבוננו. כך למשל, חברי מיזם DIYbiology מסן פרנסיסקו מפתחים מתכון לייצור אינסולין
בהרצאת הטד שלה מפרטת אלן יורגנסן, מדענית וממקימי ג'ספייס, מגוון דברים נוספים שביוהאקרים יכולים לעשות. "במעבדה של ביוהאקרים אתם יכולים לנתח את המוטציות בגנים שלכם, לבדוק אם הקורנפלקס שלכם יוצר מצמחים מהונדסים גנטית או אם גבינת העזים היקרה שבמקרר אכן עשויה מחלב עזים", היא מסבירה. "תוכלו גם לשלוח בלוני הליום לסטרטוספרה, לאסוף שם דגימות, לבחון אילו יצורים יש בחלל ועוד".
לשחק את אלוהים בבית
במבט ראשון הטרנד הזה מעורר תמיהה. מדוע למפות לבד את הגנום שלך כשמעבדות מיומנות יוכלו לעשות זאת ביתר דיוק ומקצועיות? מדוע לנסות לפתח תרופות באמצעות מכשירים מתוצרת בית בשיתוף הדיוטות מהישוב, כשבמעבדות אקדמיות עושים זאת חוקרים משכילים באמצעות מכשירים משוכללים? מה באמת הסיכוי שפיתוח ראוי לשמו יצמח על ידי חובבנים שעובדים במטבח?
פרופ' עודד שוסיוב, ננו־ביוטכנולוג מהאוניברסיטה העברית, שעומד מאחורי פיתוחים מקוריים כמו טבק המצמיח גם את החלבון האנושי קולגן (שכבר נמצא בשימוש בבתי החולים ושם מרפא גידים, כיבים סוכרתיים ועוד), או הינדוס צמחים המכילים נוגדנים אנושיים אנטי
דלקתיים שיסייעו לייצר תרופות נוגדות דלקת זולות בהרבה מהקיימות, מנסה להסביר את התופעה. "יש לכך כמה סיבות", הוא אומר. "קודם כל, הביולוגיה הסינתטית (למשל האפשרות להשתיל גנים אנושיים בצמחים) וההנדסה הגנטית נתפסות כ'מגניבות' עבור הרבה אנשים, ונראות כאילו הן מקנות להם את האפשרות 'לשחק את אלוהים'. מלבד זאת אפשר לראות בזה חלק ממגמה עולמית שמובילה רבים לעקוף את הדרכים הממוסדות לרכוש ידע והשכלה (כמו ללכת לאוניברסיטה ולהמשיך שם לעוד תואר), וללמוד בעצמם דברים באמצעות האינטרנט (קורסרה).
"אפשר גם להבין את הפרישה מכותלי האוניברסיטה כתגובה לקשיים שעומדים בדרכו של מי שהולך בדרך המקובלת. כשאני צריך לעשות ניסוי שכולל בני אדם או בעלי חיים, אני צריך ללכת לוועדת הלסינקי, להגיש בקשות ל־FDA ולהוציא על כך תקציבי ענק. הסיבוך המטורף של הרגולציה גרם לעלייה עצומה בעלות פיתוח תרופות והמצאות. כל ניסוי צריך להיערך על המוני נבדקים, בהרבה צורות, וכל פיתוח יקר מאוד. כל זה נחסך מהביוהאקרים - הם עוקפים את הרגולציות. הם מזריקים לעצמם דברים, משתילים בתוך גופם רכיבים וכך מתקדמים באין מפריע".
יש המאמינים שהמעבדות הקהילתיות והשיתוף של הציבור הרחב בפרויקטים מדעיים יכולים לקצר את הדרך למציאת תרופות ופיתוחים באמצעות גיוס מוחות רבים. האם ייתכן ששיתוף ציבור רחב נעדר השכלה יכול לקדם את המדע? מאמר שפורסם בכתב העת היוקרתי Nature ב־2010 מטיל בכך ספק. "בשל מגבלות כספיות ומחסומים הקשורים להשכלה", נכתב, "מעבדות המוסך לא יהיו כנראה אלה שיפתרו את משבר האנרגיה העולמי או את בעיות הבריאות הבוערות שאיתן אנו מתמודדים". פרופ' שוסיוב, לעומת זאת, סבור שיש כאן מקום לתקווה. "הנגשת הטכנולוגיות, שלא מעט מהן אגב פותחו באקדמיות בדרכים ממוסדות, לאנשים מחוץ לאקדמיה גורמת לכך שהרבה יותר אנשים, ביניהם יצירתיים ונבונים, שותפים לעבודה ולניסיונות למצוא פתרונות", הוא אומר. "והסיכוי שהפתרונות יגיעו מהר יותר - אפשרי".
עולם חדש אמיץ
סיבה נוספת לפנייה לתחביב הביולוגיה היא כמובן הסקרנות. הביוהאקרים מזכירים במידה רבה את המדענים של טרום ימי האוניברסיטה. גם הם אלתרו במטבחם מכשירים שהרכיבו משברי כלים וערכו ניסויים כדי לבדוק השערות שעלו במוחם. "אם מסתכלים היום אילו מכשירים עמדו לרשות הכימאים שחשפו את התגליות הגדולות לפני מאה שנה, רואים שמדובר היה בקומץ מכשירים מאוד לא משוכללים", אומר פרופ' שוסיוב. "חלק מההסבר להישגים שלהם נובע מכך שמיעוט המכשירים והסרבול שלהם גרם להם להשקיע יותר מחשבה בפענוח התוצאות והניתוח שלהן - ולא להזדרז לבצע עוד ניסוי. בעוד שהיום כשמשהו לא ברור רצים לבצע עוד בדיקה ועוד אנליזה, אז היה מושקע זמן ארוך במחשבה, ולעתים היא זו שהייתה אחראית לתגלית".
אחרים סוברים שהמעבדות הקהילתיות אינן קמות דווקא כדי לקדם את המדע לעבר התגליות הבאות אלא כדי לספק לאנשים מקום שבו יוכלו להתנסות, להבין ולקבל כלים שיעזרו להם להעריך ולשקול לאן יתקדם העולם שאנו חיים בו כיום. נורית בר־שי, אמנית ביולוגית, ממקימי ג'נספייס ומי שניהלה את תחום האמנות והתרבות במעבדה, מאמינה שבעידן שאליו אנו נכנסים - עידן שבו במקום לייצר חומרים נתחיל לגדל אותם במעבדות, שבו נוכל ליצור חיים חדשים באמצעות טכנולוגיות הפריה או להשתיל באנשים איברים שגודלו במעבדה - הביוטכנולוגיה עומדת לשנות את כל תפיסת עולמנו, את המושגים "חיים" ו"טבע" או מה זה "טבעי" או "אנושי".
"בג'נספייס אנו מאמינים שכל אחד יכול ורשאי להיות מעורב בשיח הציבורי, בתהליך קבלת החלטות ובהתנסות ישירה ולעבוד במעבדה", היא מסבירה. "לכן הקמנו מקום שאליו יכולים להגיע ללמוד, לשוחח, להחליף דעות ולהתנסות באופן ישיר בטכניקות ובניסויים מדעים. החזון הוא ליצור ציבור אחראי, מעורב ומודע יותר. כזה שיוכל להתדיין ולהשתתף באופן פעיל, ואף להשפיע על מקבלי ההחלטות מתוך ידע. ציבור שיוכל אף להיות מעורב באופן ישיר ביצירת העתיד ובעיצובו, החל בייצור חומרים חדשים, דרך קריאה וכתיבה של DNA ועד אבטחת מידע הקשור לפרופיל הגנטי שלו".
מאחי עצמות ומצמיחי רקמות
אבל ייתכן שהביוהאקרים אינם מהווים סוג חדש של מדענים או מדגימים סוג חדש של תחביב. ייתכן שהם פשוט הראשונים לאמץ טכנולוגיה חדשה שבעוד זמן קצר כולנו נאמץ. ייתכן שעוד מעט נלך כולנו בעקבותיהם, ולצד המיקרוגל והתנור נחזיק במטבח גם בקטריה זוללת פלסטיק, מכשיר להצמחת רקמות ומכשיר ביתי למיפוי גנטי, ונשתמש בהם כחלק מחיי היומיום שלנו.
למעשה זו אחת הסיבות שבגללה זכו החובבנים לכינוי "האקרים", שאותו הם חולקים כמובן עם הגיקים שחוללו את מהפכת המחשוב
הביתי. ייתכן גם שהרמת הגבה שלנו כשאנו רואים אנשים משחקים היום במכשירים למיפוי גנטי בביתם או במתנ"ס השכונתי, מקבילה בדיוק להרמת הגבה שנקטנו בעבר כלפי הנערים והנערות שהסתגרו בחדריהם והרכיבו מחשבים, וכשהגיחו מהם הביאו לכולנו את בשורת המחשוב האישי.
ביל גייטס עצמו חיזק את האנלוגיה הזאת כשאמר בריאיון למגזין הטכנולוגי Wired: "אם הייתי צעיר היום, הייתי 'פורץ' לביולוגיה ויוצר חיים מלאכותיים מסינתזה של DNA". הכנסת המעבדה אל הבית היא אולי הדרך לאתר את הצרכים היומיומיים שלשמם נצטרך את הביוטכנולוגיה. "זה תמיד רעיון טוב להפקיד את פיתוח הטכנולוגיה בידי משתמשי הקצה", מסבירה יורגנסן בהרצאת הטד שלה, "מכיוון שהם יודעים הכי טוב מה הצרכים שלהם".
עם קצרי דמיון כמוני בר־שי מסכימה להשתעשע ברעיונות עתידיים שבאמצעותם נפתור אולי את בעיותינו באמצעות ביוטכנולוגיה DIY. "ייתכן שבעתיד הלא רחוק, אם ילד ישפוך על עצמו כוס מים רותחים, לא נרוץ איתו למיון אלא ניגש למדפסת תלת הממד שבבית, נדפיס פיסת עור ונשתיל לו אותה בזריזות", היא אומרת. "ייתכן שמעשנים ידפיסו לעצמם בכל חודש ריאה חדשה. ייתכן אפילו שנשתמש ביכולת שלנו לגדל עור, עצמות ותאים כדי לייצר דברים אחרים. כך למשל, חברת הסטארט־אפ Epibone, המפתחת טכנולוגיה להצמחת תאי עצם לצרכים רפואיים, תאפשר אולי בעתיד פיתוח מכשיר שיעמוד לרשות הרבים ויאפשר לנו להצמיח עצמות כדי לתקן דברים שנשברו בבית. אחרי הכל, כבר היום יש אמנים כמו פיל רוס מסן פרנסיסקו שמגדל רהיטים וחומרי בידוד מפטריות במקום לבנות אותם, ואף היווה השראה לחברה שמצמיחה אריזות מתכלות במקום לייצר אותן מקלקר או מפלסטיק".
את העובדה שהתסריט הזה, שנדמה אולי לחלק מאיתנו כמו "עתידנות" חסרת תוחלת, הוא אולי מה שמחכה לנו מעבר לפינה, מוכיחה ההצלחה של כל מיני ערכות ביתיות ל־DIYbiology כמו הבנטו לאב. "רק לאחרונה", מספרת בר־שי, "יצאה חברה בריטית עם ערכת מיפוי גנטי ביתית בגודל של הבנטו בוקס, קופסת האוכל היפנית המסורתית, שמאפשרת לעשות אנליזה גנטית וניתנת לרכישה בפחות מאלף דולר".
