גאווה פלוס ארבעה: אבות לתאומים עם שיתוק מוחין, ותאומות נוספות

שתי הפונדקאיות בנפאל נקלטו עם תאומים. עברי ואמה נולדו בשבוע 29, עברי עם שיתוק מוחין ואמה עם חשש לאותו ליקוי. חודש אחר כך נולדו אחיותיהם, אליס וקלרה

גיל ומיכאל עם ארבעת ילדיהם, עברי, אמה, אליס וקלרה (צילום: גל חרמוני)
גיל ומיכאל עם ארבעת ילדיהם, עברי, אמה, אליס וקלרה (צילום: גל חרמוני)

שנתיים אחרי שנישאו הפכו גיל ומיכאל יהושע-דרייפוס מזוג, למשפחה ברוכת ילדים.

 

ארבעת ילדיהם הצטרפו בזה אחר זה למשפחה: תחילה נולדו עברי ואמה (שנה וחודשיים), ואחרי חודש אליס וקלרה (שנה וחודש). עיתוי הולדתן של אליס וקלרה יכול היה להיות מושלם: בדיוק כאשר עברי ואמה השתחררו מהפגייה של בית החולים בקטמנדו, נפאל, ואפשר היה לחזור עם ארבעת הילדים ארצה.

 

אלא שלחיים היו תוכניות אחרות. חמישה ימים אחרי לידת התאומות, בעוד גיל מתארגן לטיסה חזרה לארץ עם הוריו של מיכאל, שבאו לסייע, אדמת נפאל רעשה והם נאלצו לבלות ארבעה ימים ברחוב, עם תינוקות בני יומם.

"היו קולות סביבנו שאמרו 'אתם לא יודעים אם תוכלו להתמודד עם זה', אבל אני התפללתי ועשיתי עסקה עם אלוהים. אמרתי לו 'אתה תוציא לי אותם מבית החולים, ואני אתמודד עם כל השאר'"

 

"את החוויה הזו לא נשכח לעולם", מספר גיל. "למזלנו, הבניין שגרנו בו לא קרס, אבל היינו חייבים לברוח לשטח פתוח עם ארבעה תינוקות, שניים מהם פגים. אני זוכר את הרגע שבו זה קרה: דיברתי עם מיכאל בטלפון, ופתאום הרגשתי שהבניין קורס. שמטתי את הטלפון ורצתי לחדר הילדים בצרחות. לא חשבתי על רעידת אדמה".

 

מיכאל: "הבנתי שמשהו לא טוב קורה, ולא ידעתי מה. השתגעתי מדאגה. רק אחרי שש-שבע שעות הצלחתי לדבר עם גיל ולהבין שהם בסדר. אין לתאר מה עבר עליי בשעות האלה, מזל שאח שלי היה איתי בפריז והרגיע אותי".

 

גיל: "ידעתי שמיכאל משתגע ולא יכולתי להגיד לו שאנחנו בסדר".

 

ידעת מה לעשות באותו רגע עם ארבעה תינוקות?

גיל: "ברחנו לשטח הפתוח. ראינו עוד כמה זוגות ישראלים עם תינוקות על הידיים, שלא ידעו מה לעשות ולאן ללכת. למזלי, הצלחתי להוציא לילדים אוכל ובגדים מהבית. ישנו שלושה לילות באוהל ליד שגרירות ישראל, עד שהגיע מטוס של 'אל על' וחילץ אותנו משם. היו שם 16 תינוקות. אירגנו את הבוטקה של השומר, חיטאנו את המקום, העמדנו סטריליזטור ופתחנו פינת החתלה והאכלה. היינו מאורגנים פחות או יותר, אבל אז הייתה רעידת אדמה נוספת ונשברתי. זאת הייתה הפעם היחידה שממש בכיתי. אחר כך אמרתי לעצמי: כל עוד הילדים אצלי על הידיים, הכל בסדר".

 

הומו זה מוות

גיל יהושע (34), מעצב אופנה במקצועו, ומיכאל דרייפוס (30), יהלומן, הכירו לפני שמונה שנים במסעדת "גבריאל" בירושלים. גיל ניהל את המסעדה ומיכאל עבד בה כברמן, אבל מיד הבין שזה לא בשבילו ועזב. אחרי חודש הם נפגשו במקרה בפאב ירושלמי. "באתי לפרגן לחבר שפתח את המקום, ראיתי את מיכאל ואמרתי לו שלום, אבל הוא לא התייחס אליי", מספר גיל. "בדיעבד התברר שהוא לא זכר אותי בכלל. שתיתי דרינק אחד והלכתי, לא הייתי צריך את כל הפלירט הראשוני כי היה לי את הטלפון שלו. סימסתי לו מהדרך".

 

איך ידעת שהוא הומו?

"הייתה לי הרגשה, אבל לא ידעתי. לפעמים הרדאר עובד ולפעמים לא. ניסיתי את מזלי, הוא ענה לי, ומאז אנחנו יחד".

 

גיל נולד בשכונת קריית יובל בירושלים לאם גננת ואב מנהל תחזוקה, שני מבין ארבעה אחים. "גדלתי עם הידיעה המורכבת מי אני מאז הגן", הוא מספר. "כשהילדים בגן רצו לשחק באמא ואבא, ואני הייתי הבן היחיד שרוצה להיות האמא, הבנתי שאני שונה. הייתי ילד עדין מאוד, ובאופן אוטומטי החברה הדביקה עליי תווית עוד לפני שידעתי מי אני".

 

איך ההורים קיבלו את זה?

"מבחינתם להיות הומו זה היה זלמן שושי, קוקסינל, כי זה מה שהם הכירו. היה לי קשה לצאת מהארון מולם, אז בגיל 17.5 כתבתי להם מכתב, אבל לא הייתי מסוגל לתת להם אותו והוא נשאר במגירה. רק אחרי שנה וחצי, כשעברנו דירה, אמא שלי מצאה את המכתב ופתחה בשיחה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תספר לאבא שלי ואמרתי לה שלא. למעשה מעולם לא פתחתי את זה מולו. כשהכרתי את מיכאל הוא בא לארוחת שבת, ולכולם היה ברור מי הוא".

 

היית עם נשים?

"לאורך השנים יצאתי עם נשים, ולמעשה מערכת היחסים האחרונה שלי עם אישה הסתיימה חצי שנה לפני שהכרתי את מיכאל. זו הייתה מערכת יחסים ארוכה, און אנד אוף, והיום היא חברה טובה שלנו".

מיכאל נולד בפריז. בשנת 1996, כשהיה בן 11, עלה לארץ עם אחיו והוריו, פסיכולוגית ורוקח, למבשרת שליד ירושלים. הוא תמיד הרגיש כנטע זר, ולא רק בגלל נטייתו המינית. "הייתי בשוק תרבותי. עברנו מפריז הגדולה לכפר קטן בהרי ירושלים, ולא כל כך ידעתי איך לאכול את זה. פעם הזמינו אותי לבר מצווה. כל הילדים באו בג'ינס וטי־שירט ואני הגעתי בחליפה ועניבה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי", הוא נזכר.

 

ממתי אתה יודע שאתה הומו?

"מאז ומתמיד, אבל יצאתי מהארון רק כשהכרתי את גיל והבנתי שזה האדם שאני רוצה לחיות איתו. חוץ מההורים והאחים שלי, איש לא ידע".

 

בדרך כלל ההורים יודעים אחרונים.

גיל: "המשפחה של מיכאל מדברת, אולי כי אמא שלו פסיכולוגית".

מיכאל: "האמת היא שגם לי לא היה פשוט לצאת מהארון, כי קרוב משפחה מצד אמא שלי היה הומו שנפטר מאיידס. לא היה קל להגיד לה שגם אני הומו, כי בשבילה הומו זה מוות. למזלי, לא הייתי צריך להגיד כלום, היא פשוט ידעה ואני לא הכחשתי".

 

שלוש חתונות

לפני חמש שנים התחתנו השניים, וערכו שלוש מסיבות חתונה. בהתאם לסיכום ביניהם, מיכאל הציע וגיל נענה בשמחה. "מההתחלה אמרתי לו, 'כשנגיע לשלב שתרצה, אז תציע'", משחזר גיל. "הוא ניסה להתווכח, טען שאני יותר מבוגר ולכן אני צריך לעשות את זה, אז אמרתי לו 'אבל אתה היהלומן'. אחרי שלוש שנים הוא הציע וגם הביא טבעת יפה".

 

"בהתחלה עשינו מסיבת חתונה גדולה בארץ, אחר כך הסכם זוגיות בבית משפט בפריז, וכשאישרו בצרפת נישואים חד מיניים - התחתנו שוב", ממשיך מיכאל. "היה ברור ששנינו רוצים משפחה וילדים".

 

בני הזוג נשארו בפריז ארבע שנים אחרי החתונה, גיל סגר את הסטודיו לעיצוב אופנה - שעם לקוחותיו נמנו רונית אלקבץ ז"ל ("מלכה מהממת"), ריימונד אמסלם ("הסנדקית של קלרה"), אוולין הגואל ("חברה קרובה מאוד") והזמרת דיקלה ("אדם נדיר") - ולמד שם עיצוב אופנה. מיכאל עבד בעסקי היהלומים. כשהחליטו שהגיע הרגע להביא ילדים לעולם, גיל חזר לארץ כדי להקים את הקן המשותף. מיכאל עדיין עובד בפריז, ומגיע לירושלים מדי סוף שבוע.

 

"יצאתי למלחמה על הילדים האלה, לא הייתי מוכן לקבל פסימיות" (צילום: גל חרמוני)
    "יצאתי למלחמה על הילדים האלה, לא הייתי מוכן לקבל פסימיות"(צילום: גל חרמוני)

     

    למי יותר קשה: לזה שמגדל לבדו ארבעה תינוקות בירושלים, או לזה שנאלץ לנסוע לעבוד ביבשת אחרת ולהשאיר את כל זה מאחור?

    גיל: "לשנינו זה מצב מורכב, לפעמים לי יותר קשה ולפעמים למיכאל. אני לא מקנא בו. מזל שהטכנולוגיה הביאה אותנו למקום יותר נורמלי, ועכשיו גם הילדים התחילו לתקשר איתו קצת דרך המחשב".

     

    למה בחרתם להביא ילדים בפונדקאות?

    "לא רצינו צלע שלישית. גם ככה בין שני הורים יש חילוקי דעות בנוגע לחינוך וגידול הילדים, אז שנוסיף עוד צד למשוואה? חוץ מזה, המחשבה שאני צריך לחלוק את הילדים שלי עם בית אחר היא בלתי אפשרית".

    מיכאל: "תשעה חודשים אחרי שקיבלנו החלטה ללכת על פונדקאות, כבר היינו הורים לארבעה ילדים. כולם נולדו לפני הזמן".

     

    מה בער לכם?

    גיל: "בדיוק כשהתחלנו את התהליך, תאילנד סגרה את השערים לפונדקאות, ותכף אחריה הודו. נשארנו עם נפאל וארצות הברית, ובארצות הברית זה הליך יקר. פחדנו שתכף גם נפאל תיסגר לנו. הכל קרה מהר. שבעה וחצי חודשים אחרי שחתמנו על חוזה מול הסוכנות, בעזרת עו"ד ויקטוריה גלפנד, נולדו עברי ואמה. אחרי חודש וחצי נולדו אליס וקלרה. כל הארבעה מביציות של אותה תורמת".

     

    למה עשיתם שני הליכים בו בזמן?

    מיכאל: "אמרו לנו שזה ייקח שנים, שיש המון כישלונות בדרך, ואנחנו רצינו ילדים כמה שיותר מהר, אז לקחנו שתי פונדקאיות והלכנו על זה במקביל, בתקווה שאחד מהתהליכים יצליח".

     

    הבאתם בחשבון ששני ההליכים יצליחו, ואתם תקבלו ארבעה ילדים בבת אחת?

    גיל: "זאת הייתה הפנטזיה של מיכאל, אבל אני חששתי מזה".

     

    ואיך הגבתם כששני ההריונות נקלטו?

    מיכאל: "אני שמחתי, וגיל המשיך לחשוש".

     

    איך בחרתם את תורמת הביציות?

    "הציגו לנו מאגר של תורמות אוקראיניות, עם תקציר על כל אחת, ובחרנו לפי אינטואיציה. יותר על פי השכלה, תוחלת חיים של סבים, סבתות והיסטוריה רפואית של המשפחה, ופחות על פי היופי".

     

    היה לכם קשר ישיר עם הפונדקאיות?

    "לא, בנפאל זה לא עובד ככה. הקשר הוא רק באמצעות הסוכנות, והיא מסרה לנו דיווחים שוטפים על מצבן ועל התקדמות ההריונות כל הזמן".

     

    כמה זה עלה לכם?

    "700 אלף שקל. חלק נכבד מזה הלך לפגייה. אם לא הייתה לידה מוקדמת, זה היה עולה הרבה פחות".

     

    מעבר ליכולת

    הבשורות הטובות מנפאל היו אמורות להגיע בחודש מאי, אבל עברי ואמה החליטו להקדים ולבוא לעולם כשלושה חודשים לפני הזמן. עברי נולד עם שיתוק מוחין ויש חשש כבד שגם אמה. בוקר אחד צלצל הטלפון בדירתם של גיל ומיכאל בפריז ועל הקו הייתה הסוכנת, שהודיעה שהלידה של אחת הפונדקאיות החלה והיא עדיין לא יודעת מה המצב.

     

    גיל: "בדיוק הגעתי לפריז לבקר את מיכאל, נכנסתי ללחץ וניסיתי להשיג כרטיס טיסה חזרה לארץ, כי כל הציוד שקנינו היה פה. כשהגעתי סוף סוף לארץ, פרצה פה סערה והטיסות הופסקו ליומיים. היה מתסכל לדעת שהילדים שלי נמצאים בפגייה, שאני עדיין לא יודע איך היא נראית וכמה היא סטרילית ומודרנית, ואני תקוע פה".

     

    מה היה מצבם של הילדים?

    "הרופאים היו פסימיים, במיוחד לגבי עברי. הם חשבו שלא ישרוד".

     

    מיכאל: "האיברים לא הבשילו - הריאות, הלב, כלום. בנפאל יש חוק שאוסר החייאה לעוברים שנולדו עד השבוע ה־28, כי אין להם אפשרות לטפל בילדים האלה אחר כך. למזלנו, עברי ואמה נולדו בשבוע ה־29".

     

    הציעו לכם לוותר על ניסיונות ההחייאה?

    גיל: "היו קולות סביבנו שאמרו 'תעזבו, אולי עדיף ככה, אתם לא יודעים מה יהיה ואם תוכלו להתמודד עם זה', אבל אני התפללתי ועשיתי עסקה עם אלוהים. אמרתי לו 'אתה תוציא לי אותם מבית החולים, ואני אתמודד עם כל השאר'. הוא מילא את החלק שלו בעסקה, עכשיו תורי".

     

    למרות שידעת במה זה כרוך?

    "יצאתי למלחמה על הילדים האלה, לא הייתי מוכן לקבל פסימיות. אני זוכר שכשמיכאל הגיע הרופא אמר לו, 'טוב שהספקת להגיע כדי לראות את הבן שלך'. כינסתי את כל הצוות ואמרתי להם: 'חבר'ה, תתחילו להאמין, אני את הילדים האלה לוקח הביתה בריאים ושלמים'. מהר מאוד הם הבינו שאני לא מדבר שטויות, והתחילו להקשיב לי".

     

    מאיפה שאבתם את האופטימיות?

    "יש לנו חבר בן 36 עם שיתוק מוחין. כשהוא היה ילד סברו שהוא יהיה סיעודי כל החיים. היום הוא איש הייטק, קצת צולע אבל הולך על הרגליים וחי חיים מלאים וטובים בתפקוד מדהים".

     

    ידעתם כבר אז שיש חשש לשיתוק מוחין?

    "זה היה בשלבים. כשהבנו שעברי נולד עם ציסטות בחדרי המוח, ולמדנו להכיר את המונח 'כשלים מוטוריים' - ידענו שזה לא הולך למקום טוב. רק בארץ התברר לנו שיש לו שיתוק מוחין, ויש חשש שגם לאמה. אני לא לגמרי בטוח אבל הרופאים סבורים שכן".

     

    מה חומרת מצבו של עברי?

    "לא ברור עדיין. כולם אומרים שזה מוטורי ולא קוגניטיבי. הוא בן שנה וחודשיים, אבל מבחינה התפתחותית הוא בן 11 חודשים. יכול להיות שזה בגלל שנולד פג, ושהוא ידביק את הפער. אנחנו נביא אותו אל מעבר ליכולת שלו ובמקום שבו זה ייעצר, זה ייעצר. נלמד אותו לאהוב את המיוחדות שלו".

     

    ילד עם שיתוק מוחין לא היה חלק מהפנטזיה שלכם על משפחה וילדים. כמה קשה לכם לקבל את המציאות?

    מיכאל: "הפנטזיה שלי הייתה שיהיה לי ילד מאושר וזה התגשם. עברי הוא ילד מצחיק, חמוד ויפה. כל עוד הוא מאושר, הוא בדיוק הפנטזיה שלי".

     

    גיל: "לי אין תשובה נחרצת בעניין. זאת המציאות שלנו, והמציאות הזאת הביאה איתה תעצומות נפש גדולות. למדתי שאני הרבה יותר חזק מכפי שדמיינתי, למדתי שילדים הם אושר עילאי באשר הם. אני מניח שבהמשך הדרך ההורית תהיה לי תשובה ברורה יותר, בדיוק כמו שהיום ברור לי שלא הייתי בוחר להיות סטרייט, גם עם כל הקושי שעברתי בילדותי, כשאחרים צעקו לעברי 'הומו' עוד לפני שהבנתי מה זה אומר בכלל. אני מקווה שבמסגרת המוגבלות של עברי ואמה הם יאהבו את השונות שלהם, אבל אין ספק שיש לנו שאיפה להגיע איתם כמה שיותר רחוק".

     

    סביבה נשית תומכת

    גם אליס וקלרה נולדו מוקדם מהצפוי, בשבוע ה־35, אבל בניגוד לאחיהן הגדולים, התפתחותן תקינה. "כשעברי ואמה נולדו כפי שנולדו, ביקשנו שיתייחסו להיריון של הפונדקאית השנייה כאל היריון בסיכון וייתנו לה בכל שבוע זריקות הורמונים, כדי שהילדים ישלימו את מה שהם צריכים בתוך הרחם, על כל צרה שלא תבוא", מספר גיל.

     

    איך התחילו החיים עם ארבעה ילדים?

    גיל: "בהתחלה גרנו אצל ההורים שלי בירושלים, עוד לא ידענו אם נגור פה או נעבור לפריז, אבל בגלל המצב של עברי ואמה החלטנו להישאר בארץ - יש פה יותר מסגרות תומכות לילדים עם צרכים מיוחדים".

     

    למרות שהמשמעות היא שאתה תצטרך לגדל ארבעה ילדים לבד?

    "כן, זה נלקח בחשבון. יש רגעים מורכבים, לפעמים יש עייפות, קורה שאני מוצא את עצמי משחק עם הילדים חצי רדום, אבל הכל בסדר. יש סבים וסבתות שעוזרים המון, יש לנו מטפלת, ומיכאל מגיע בסופי שבוע".

     

    איך אתם מסתדרים כלכלית?

    גיל: "אנחנו מקבלים קצבאות ילדים וקצבאות נכות עבור עברי ואמה, אבל זה עדיין לא מספיק, כי באיזשהו שלב הבנו שאנחנו צריכים לטפל בכל באופן פרטי. פיזיותרפיה, הידרותרפיה, רכישת כל מיני מכשירי עזר, למשל סדים לרגליים, או עמידון שמכין להם את הרגליים לעמידה והליכה. למזלנו, אנחנו חיים ברמה טובה הודות לעבודה של מיכאל".

     

    איך נראית שגרת היום שלך, גיל?

    "אני כל היום בבית עם הילדים, נעזר במטפלת ובסבתות. ימי ראשון מוקדשים לסידורים ולביורוקרטיה בענייני עברי ואמה".

     

    איך מקבלים משפחה כמו שלכם בעיר הקודש?

    מיכאל: "בירושלים פחות פתוחים להומואים, זה לא כמו בתל אביב. אם נלך פה יד ביד ברחוב, זה יהיה קצת בעייתי, אבל אם נלך שנינו עם עגלות תינוקות, נקבל הרבה חיבה. כשרצינו להוציא צווי הורות (צו שמאפשר למי שאינו הורה ביולוגי של הילד להירשם כהורה שלו, ד"ח), הצטערנו שאנחנו לא גרים בתל אביב, כי בתל אביב זוגות חד מיניים זה עניין שגרתי, ופה נראה שמנסים להקשות על זוגות כמונו".

     

    גיל: "הגענו לשופט שאמר לנו במפורש 'אני השופט הכי נאור פה, בגלל זה מביאים אליי את כל משפטי התועבה'. לא אהבתי שבפסק הדין שלו הוא רשם: 'למרבה הצער, אחד מהילדים סובל משיתוק מוחין'. אני לא מוכן לקבל את הביטוי 'למרבה הצער' בקשר לילדים שלי".

     

    אתה לא יכול להתחבר לאמפתיה שלו למצבו של הילד שלך?

    "אם אני לא מרחם על עצמי, איך הוא יכול לרחם עליי?"

     

    אתם חושבים איך יתקבלו הילדים שלכם בבית ספר בירושלים?

    "אני בטוח שפה העובדה שהם ילדים לזוג חד מיני תפריע להם הרבה יותר מאשר בתל אביב, ואני מניח שנעבור לתל אביב ביום שזה יפריע להם. אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו היחידים בכיתה שיש להם משפחה כזו. בתל אביב יהיה להם הרבה יותר קל, כי בתל אביב יש הרבה כמוהם".

     

    האם רק גייז פונים לפונדקאות בחו"ל?

    "מרבים להתייחס לפונדקאות חו"ל כאל תופעה נפוצה רק בקרב זוגות הומואים, שעל פי החוק אינם רשאים להסתייע בפונדקאית בישראל", אומרת עו"ד ויקטוריה גלפנד, בעלת משרד המתמחה בליווי משפטי בהליכי פונדקאות בחו"ל ומי שליוותה את גיל יהושע ומיכאל דרייפוס.

     

    "בפועל גם לא מעט זוגות של גבר ואישה, שלכאורה זכאים לעשות הליך בארץ, בוחרים להרחיק לניכר – אם מכיון שאינם עומדים בקריטריונים הנוקשים שנדרשים בישראל או שאינם מעוניינים להוכיח את בעיות הפריון שלהם. בפני זוגות אלה פתוחים עדיין אפיקים זולים יחסית בגאורגיה ובאוקראינה, וכן המסלולים היקרים יותר בארה"ב ובקנדה (שבהם מסתייעים גם בני זוג מאותו המין והורים יחידנים).

     

    לצד ההבדלים בעלויות, יודגש כי ישנם יתרונות משמעותיים לתהליכים שנעשים בארצות הברית, שהם יותר מפוקחים ומלווים ברפואה ברמה מתקדמת יותר. הסטטיסטיקות המעולות של מרפאות פריון אמריקאיות מובילות מאפשרות להימנע מנטילת סיכונים של הריונות מרובי עוברים".

     

    עו"ד ויקטוריה גלפנד (צילום: ניר סגל)
      עו"ד ויקטוריה גלפנד(צילום: ניר סגל)

       

       

      >>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

      >>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד