כשהיא עטויה צ'אדור – כיסוי ראש איראני, הידוע בעולם הערבי גם בשם בורקה או חיג'אב, לירז צ'רכי צילמה קליפ חדש שלה ובו גרסה בפרסית לשיר הנושא מהסרט "50 גוונים של אפור".
הלוקיישן הנבחר לצילומים היה בסמטאות שוק בטורקיה, שם לא העלו על דעתם שהזמרת שמסתתרת מאחורי כיסוי הבד, היא בכלל ישראלית.
תרגום השיר והביצוע שלו, הוא חלק מפרויקט מוסיקלי איתו היא מופיעה בימים אלו, ובו שירים בשפת אימה - אותם כתבה ויצרה בשיתוף עם מוסיקאים אחרים, ביניהם גם איראנים.
המסר של השיר בשילוב עם התלבושת המוסלמית, קיבל תפנית מפתיעה ולקח אותו לכיוון אחר, של אישה שרוצה שקולה יישמע כפי שהיא. גם הנושא הגיאו-פוליטי אינו נעדר מהדיון על המוסיקה שיוצרת. עצם העיסוק במוסיקה איראנית, הוא אינו דבר שבשגרה בישראל, לאור המתיחות הביטחונית התמידית בין שתי המדינות: "עצם זה שיש תגובות מנשים איראניות עם צ'אדור שאוהבות את המוסיקה, או אם מלחין איראני כותב לי שזה מרגש - זה גשר" מספרת צ'רכי בצילומי שער לאשה, "הם מתעסקים באמנות לא רק בפצצה גרעינית".
בצילומים שנערכו בעקבות העשייה הנוכחית, היא הציגה את המראה החדש שלה כשהצטלמה עם פריטים צבעוניים, עונדת באפה ספטום מזהב ותכשיטים עם השראות אוריינטליות. "אני חושבת שזה חלק חשוב לתהליך", היא מסבירה על שינוי הלוק והתדמית, "למוסיקה יש שפה שלא רק נשמעת, אלא גם נראית".
את החיבור לשורשיה, היא חוותה דווקא כשנסעה ללוס אנג'לס במסגרת עבודתה כשחקנית, שם גילתה קרובי משפחה שלא הכירה ורחובות שלמים, אותם מכנה "טהרן-ג'לס" עשירים בספריות, תיאטרון ובתי קפה על טהרת התרבות האיראנית.
שם החלה באיסוף חומרים, היא התחברה למוסיקת סבנטיז פרסית ופנתה ליוצרים נוספים לשיתופי פעולה. "אני מרגישה שאני מביאה בשורה לדור שלנו, עם המוסיקה של ההורים שלנו", היא מסבירה.
ואיך בעלה, תום אבני, מקבל בבית את השינוי שחווה? לירז מספרת בצחוק שהם כבר התחתנו אז אין לו כ"כ ברירה וברצינות משתפת שחלק מרכזי בתהליך שעוברת היה כשהבת המשותפת שלהן נולדה וזכתה
לשם ג'ון: נשמה בפרסית, כך שלטענתה גם הבחירה איננה מקרית ו"באמת תחילתו של המהפך האיראני".
היא נולדה ברמלה, וגדלה ברמת השרון ובהרצליה. להוריה, דיאנה ומוטי, בית אופנה בדרום תל אביב בשם "אנטי וירוס", אחיה הגדול יושי (38) עובד איתם בעסק, ואחיה הצעיר לידור (29) הוא יבואן אלקטרוניקה. היא למדה במגמת תיאטרון בתיכון, שירתה בלהקת חיל החינוך, למדה ב"בית צבי", ובגיל 25 פרצה בסערה בתפקיד ראשי ומופתי בסרט "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר.
הסרט היה הצלחה גדולה בקופות, והדרך שלה לעולם המשחק נסללה. היא שיחקה בטלנובלה "האלופה" ובסדרת הטלוויזיה "המשאית", וקיבלה תפקידים יוקרתיים גם בתיאטרון. קשה היה להתעלם מיופיה האקזוטי, וגם מייחוסה המשפחתי: בכל זאת, לדודה שלה קוראים ריטה.
דווקא קריירת השירה שלה לא קיבלה תנופה ולא הותירה חותם משמעותי, וקשה להיזכר בשיר אחד שלה שהפך ללהיט, למרות שהקליטה שני אלבומים יפים: "לירז צ'רכי", שיצא ב־2005, ו"רק לך מותר", שיצא ב־2012, ויצר באזז מסוים אך לא זכה להצלחה מסחרית. "לא הייתי מספיק מדויקת עם עצמי שם", היא יודעת היום. "כל החיים רצתי מדבר לדבר, סיימתי בית ספר ואז להקה צבאית, אחרי חודשיים כבר נכנסתי ל'בית צבי' וכשסיימתי תכף קיבלתי את 'סוף העולם שמאלה' ואז עוד תפקידים. לא היה לי רגע שנייה לעצור ולבדוק מה אני רוצה להיות".
צרות של עשירים.
"לאו דווקא. צריך לעבור תהליך בשביל להבין מי אני, צריך לעבור משברים בשביל למצוא את הרעיון של האמנות שלי. אני מאוד אוהבת את האלבומים הקודמים שלי, והיו לי אחלה הופעות איתם, אבל הוצאתי אותם תוך כדי חיפוש, ועכשיו אני מרגישה שמצאתי. שנים הייתי במיינסטרים, עד שהבנתי שאני לא מיינסטרים. הגעתי למקום שאני מוכנה להיות חשופה בשירה שלי ובחומרים שבחרתי, ושאני מוכנה לוותר על הכל בשביל זה. כבר הסתובבתי על שטיחים אדומים עם השחקנים הגדולים בעולם, אבל כל מה שאני רוצה באמת זה להיות קשובה ללב שלי. אמרתי לעצמי שאם אני לא עושה את זה עכשיו, לא יהיה לי אומץ לעשות את זה אף פעם".
אחד השירים באלבום הוא גרסת כיסוי בפרסית לשיר "לאב מי לייק יו דו", שיר הנושא של הסרט "חמישים גוונים של אפור". זה גם הקליפ הראשון שצילמה, קליפ מרהיב שמצדיק לבדו את הבחירה שלה לצאת לפרויקט שכולו בפרסית. הקליפ צולם באיסטנבול וזכה לעשרות אלפי צפיות, ו־LIRAZ מופיעה בו כשהיא לבושה בצ׳אדור (גלימה פרסית מסורתית שכוללת רעלה), ורק עיניה הגדולות וריסיה, שהפכו לסמלה המסחרי, מעפעפות אל המצלמה.
"תירגמנו את השיר הזה לפרסית כי זה שיר מאוד סקסי", היא מסבירה. "החלטנו ללכת עם הסקסיות הזאת עד הסוף, הצגנו עולם פנטזיונרי של אישה עם צ'אדור ששרה על אהבה בתוך מסגד. זאת חתיכת התרסה, רצינו לייצר עניין".
קיבלת תגובות מקהל איראני?
"המון תגובות נלהבות, גם של אמנים איראנים גולים שאהבו. הרבה נשים איראניות שולחות לי תמונות של עצמן עם צ'אדור וכותבות לי 'בהצלחה', 'לכי על זה', ו'את מביאה לנו כבוד'".
איזו תגובה הכי ריגשה אותך?
"מישהי מטהרן כתבה לי שאני בת מזל שאני חופשייה לעשות בישראל את מה שאני עושה".
הם יודעים שאת ישראלית?
"כן, ברור, חלקם אפילו חברים שלי בפייסבוק ובאינסטגרם. העולם היום פתוח ואי אפשר להסתיר. גם המבטא שלי הוא לא עד הסוף איראני, ואני לא מתאמצת לעשות מבטא נכון כי זה לא מעניין אותי".
אז הם זיהו את המבטא הישראלי שלך?
"הם לא הבינו בהתחלה מאיפה המבטא, חיפשו בפייסבוק ומצאו אותי. אם היית אומרת לי בתור ילדה שאני אתכתב עם אנשים מאיראן, כי הוצאתי שיר פרסי והם אוהבים אותו, הייתי אומרת לך שזו הזיה".
לא חששת ללכת על הקטע הפרסי, אחרי שדודה שלך, ריטה, עשתה משהו דומה שמאוד הצליח לפני חמש שנים?
"ריטה עשתה אלבום שכולו שירים מבית אבא, ולהתחבר לשורשים דרך המוזיקה המסורתית האיראנית פחות עניין אותי. זה כבר מוצה. אני יכולה לגלות לך סוד: באלבום הקודם שלי, שיצא לפני ארבע שנים, הקלטתי שני שירים בפרסית, וכשהבנתי שריטה עובדת על אלבום בפרסית, הורדתי אותם, כי אמרתי שזה לא הגיוני ששתינו נצא עם זה. גם לא הייתי אפויה מספיק. בפרויקט הנוכחי הסגנון שונה, אני לא מתביישת להגיד שהמצאתי שפה שעוד לא שמעתי".
הריאיון המלא עם לירז צ'רכי בגיליון "לאשה" החדש - השבוע בדוכנים
