כנראה שעם קלישאות אי אפשר להתווכח, וכשדלת אחת נסגרת – אחרת באמת נפתחת. תשאלו את מעצבת האופנה הצעירה דני וינסטרה, 30, ששבה לאחרונה לישראל לאחר שבע שנים בניו יורק. אל התפוח הגדול נסעה כדי ללמוד במחלקה לאופנה של בית הספר F.I.T (המכון הטכנולוגי לאופנה), לאחר שלא עברה את שלב המיונים הראשון בשנקר. וכגודל האכזבה, כך גודל האמביציה. "כעסתי מאוד, אבל בחרתי למנף את הכעס הזה כדי למצוא את הדרך שלי", היא אומרת השבוע בראיון המתקיים בדירת הגג ברחוב הירקון בתל אביב שבה היא מתגוררת עם בעלה, איש העסקים אבי וינסטרה. "היום אני בדעה שאי הקבלה שלי לשנקר זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
היא נולדה במוסקבה תחת שם המשפחה פורטנוי, שמאוחר יותר שינתה לדבש. שם המשפחה המקורי כמו הכתיב מראש את עיסוקה: המשמעות של פורטנוי ברוסית היא חייט, ובמשפחה אכן יש שושלת חייטים. באתר האינטרנט של וינסטרה היא מביאה את סיפורו של סבה בר (ber) פורטנוי, חייט עילית ממוסקבה, שבשנת 1991 עלה לישראל והשתקע באשדוד, בה הקים סטודיו לחליפות בתפירה אישית על פי מידה. שנתיים מאוחר יותר הגיעה וינסטרה עם משפחתה לאשדוד, ואת שעות הפנאי לאחר בית הספר בילתה בין גלילי הבדים בסטודיו המשפחתי, עוקבת בעיניה אחר תהליך היווצרותו של ז'קט מחויט - משלב הסקיצה ועד התפירה האישית ללקוח.
כיום היא רואה בעצמה ממשיכת השושלת עם המותג Portay, שמשיק בימים אלו קולקציית ביכורים. עם זאת, היא מספרת כי בבית אהבו פחות את האספירציות האמנותיות שלה, והעדיפו שתלך ללמוד משהו פרקטי. "אני נחשבת לעוף מוזר במשפחה", אומרת וינסטרה. "שני ההורים שלי כימאים ואחי כלכלן. הם חשבו שהשיגעון לאופנה יחלוף לי, כי לך תסביר להם את החשיבות של אופנה. עברו הרבה שנים עד שאבא שלי קיבל את זה שאני עוסקת באופנה, אבל היום הוא מעריך את העשייה שלי".
בסטודיו הממוקם בקומה התחתונה של דירת הדופלקס תלויה הקולקציה, המורכבת מבדי רשת עם חיתוכי לייזר, עורות ותחרות בצבעוניות של שחור ולבן ומשחקי שקיפויות. וינסטרה מגישה ללקוחה הישראלית קולקציה עכשווית שתתאים לאירועי יום וערב מקומיים, מהסוג שנדיר למצוא אצל מעצבים בקולקציה הראשונה.
המחירים בהתאם: חולצה המשלבת בד רשת ותחרה עם רצועות עור קלועות בעבודת יד נמכרת ב-2,600 שקל, ומחירה של שמלת קוקטייל לבנה מבד רשת ותחרה עומד על 1,800 שקל. וינסטרה מסבירה כי המחירים הגבוהים נובעים משימוש בחומרים איכותיים, תפירה על ידי תופרות ביתיות וכמויות קטנות. עם זאת, ניתן גם להניח כי ברמה כזו או אחרת אמור טווח המחירים הגבוה לייעד את המותג לקהל לקוחות אמיד וצעיר. גם הרזומה של וינסטרה פועל לטובתה במקרה זה. בכל זאת, המעצבת מניו יורק.
נקודת המפנה של וינסטרה הגיעה כשהתמחתה בבית האופנה ג'יי מנדל, המזוהה עם שמלות ערב, פריטי עור ופרווה. "רציתי מקום שבו אפשר ללמוד עבודות יד", היא מסבירה למה העדיפה לפנות לבית אופנה ממוסד ואלגנטי, ולא אל אחד ממותגי הקצה האופנתיים שמציעה ניו יורק. "הגעתי למחלקת התדמיתנות שלהם ונחשפתי לטכניקות שסייעו לי מאוד לאחר מכן". במקביל התפרנסה מקריירה של דוגמנית קטלוגים ודוגמנית מדידות לחברות אופנה, שלדבריה מימנה אותה לאורך כל התקופה בניו יורק.
לפני שלוש שנים, בתום לימודיה, החלה לעבוד בבית האופנה של המעצבת דיאן פון פירסטנברג. לדבריה, היא היתה חלק מצוות הקמה ועיצוב של מחלקת מעילים וז'קטים חדשה שהוקמה במותג בעקבות כניסתו למספר גדול של בתי כלבו חדשים. במסגרת העבודה יצא לה להעביר מספר פרזנטציות מול המעצבת, שעליה יש לה רק מילים טובות. "מאוד אהבתי את המפגשים איתה, שלרוב נערכו כדי לקבל חוות דעת על העבודה שלנו", אומרת וינסטרה. "גם כשהיא נתנה לנו ביקורת חריפה וכיסחה לנו את העבודה, היא עשתה את זה בכזה 'גרייס'".
מה הדבר הכי חשוב שלמדת ממנה?
"יו דונט האב טו בי א ביץ' כדי להצליח בתעשיית האופנה".
עם איזה כלים מקצועיים חזרת לארץ?
"כשאתה עובד במקום כמו dvf, אתה חלק משרשרת ארוכה של עובדים שתומכים אחד בשני: מהרעיון והסקיצה, ועד הבגד הסופי. במסגרת הזו עבדתי המון מול ספקים בחו"ל, ואני חושבת שזה שם את הכול בפרופורציה וסדר. היום אני יודעת שאפשר לעשות הכול, אם אתה מייצר מראש סדר וארגון בעבודה".
זה מאוד שונה מהאופן שבו מעצבים צעירים עובדים בישראל.
"בחו"ל אתה מבין שמעצב הוא פונקציה אחת בכל תהליך העשייה, בעוד בישראל מעצבים עושים הכול. תעשיית האופנה בישראל מאוד שונה, והחזרה לכאן היתה סטירת לחי תרבותית ועסקית. מוסר העבודה כאן שונה מאוד, וכל המערך הטכני קשה מאוד. התופרות שולטות בתחום, והמעצבים תלויים בהן כמו אוויר לנשימה. ניו יורק היא מקום תחרותי – אם לא תעשה את הג'וב שלך כמו שצריך, יש עוד אלף כמוך שדופקים על הדלת בחיפוש אחר עבודה. אני לא מזלזלת בתעשייה המקומית, אבל זה שמיים וארץ".
בשיחה איתה מצביעה וינסטרה על תוכניות ארוכות טווח עבור המותג, שוודאי יתעכבו מכיוון שהיא נמצאת כעת בהיריון מתקדם. בעתיד היא מתכננת להשתתף בתערוכות בינלאומיות, אולם זה יקרה רק בהנחה שתמצא משקיעים פיננסיים. עד אז היא מוכרת את עיצוביה בבוטיקים מקומיים ולומדת על ההעדפות הצרכניות של הלקוחה הישראלית. "אישה ישראלית אוהבת שמלות. אני תמיד אקנה חצאית וטופ, כי זאת השקעה הרבה יותר טובה. שמלה זו שמלה – לבשת, נגמר. אני מניחה שההעדפה הזאת נובעת מכך שהן לא רוצות לחשוב יותר מדי על סטיילינג, או כמו שחברה טובה שלי אומרת: 'עזבי אותי עכשיו מלחשוב איזו חצאית בארון תתאים לאיזה טופ. תני לי שמלה ונגמר הסיפור".
