הזמרת נרצחה בטוניס לפני 86 שנה - בישראל מתווכחים על זה עד היום

חביבה מסיכה הייתה כוכבת ענקית וגאוות הקהילה היהודית בארצה, עד שאדם שהיא הכירה שרף אותה למוות. המיתוס עדיין חי, והתעלומה ממשיכה לסקרן את המעריצים

קרן אמר שחף

|

26.05.16 | 01:10

חביבה מסיכה. "באותם ימים לא היה מקובל שיהודייה תופיע בפני לא יהודים, והיא הפכה למיתוס בתור מי שהצליחה במגזר הערבי" (צילום: מתוך wikimedia, cc)
חביבה מסיכה. "באותם ימים לא היה מקובל שיהודייה תופיע בפני לא יהודים, והיא הפכה למיתוס בתור מי שהצליחה במגזר הערבי" (צילום: מתוך wikimedia, cc)

השם חביבה מסיכה מופיע בחודשים האחרונים ברשתות החברתיות לעיתים תכופות. הגל הזה התחיל סביב ה-20 בפברואר, יום השנה לרציחתה, שקיבל אזכורים רבים, ומאז מלהיט הסיפור שלה את דמיונם של גולשים רבים וזוכה לאלפי לייקים ושיתופים.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

סיפור חייה של הזמרת היהודייה-טוניסאית אכן יוצא דופן, בין השאר בשל הנסיבות הטרגיות שבהן הוא הסתיים. העניין הרב שמתעורר סביבו לאחרונה יוצר רושם ש-86 שנה אחרי שמסיכה נשרפה למוות, הדמות שלה עדיין חיה וקיימת. יוצרים וחוקרים עוסקים בה ומתחזקים את המיתוס, ואנשים שהיו קשורים אליה במישרין או בעקיפין ממשיכים לדבר ולכתוב עליה ולהפיץ את סיפורה.

 

האזינו לשירים של חביבה מסיכה:

 

 

 

השמרנים הסתייגו מסגנון החיים

 

מסיכה נולדה ככל הנראה ב-1903, בטוניס. הוריה היו יהודים עניים שמתו בילדותה, והיא עברה לחסותה של דודה זמרת שזיהתה בה כישרון שירה ומשחק והחליטה לטפח אותו. בתחילה הופיעה הזמרת הצעירה בחתונות, אבל תוך זמן קצר נעשתה כוכבת, ומעריצים מכל רחבי טוניס באו לצפות בהופעותיה.

 

הצלחתה של מסיכה הייתה גם ההצלחה של הקהילה היהודית כולה. רבים מהיהודים התגאו בכך שאחת הנשים המפורסמות בטוניס היא יהודייה, אולם היו גם שמרנים שלא אהבו את סגנון החיים שניהלה הזמרת: היא שרה ורקדה מול מוסלמים, נוצרים ויהודים, והיה ידוע שיש לה מאהבים רבים בני כל הדתות. מסיכה גם פרצה דרך בכך שערערה על התפקיד המגדרי שהוכתב לנשים בחברה הטוניסאית: בתקופה שבה נשים לא הורשו להופיע בתיאטרון כלל, מסיכה לא רק עברה על האיסור, אלא גם התעקשה לגלם דמות גברית – יוסף התנ"כי – בהצגה על חייו.

 

"חביבה יצאה עם סבי בתור מאהבת שלו", אומרת קרפ. "הם הכירו בהופעה שלה, והיה להם רומן שנמשך מספר שנים. לפני סבא שלי היא יצאה עם המון גברים, ותמיד הלכה לאן שיש כסף. אישה יהודייה טוניסאית שהתנהלה ככה באותה תקופה נחשבה לזולה"

בסוף שנות ה-20 התארסה לצרפתי נוצרי, אולם נרצחה ב-20 בפברואר 1930, לפני שהספיקה להינשא לו. הרוצח היה אליהו מימוני, יהודי טוניסאי, שלפי הגרסה המקובלת, רדף אחריה בעקשנות וניסה לזכות באהבתה, ללא הצלחה. נכדתו, אולגה קרפ (66), תושבת קריית מוצקין, מכירה סיפור אחר. "חביבה יצאה עם סבי בתור מאהבת שלו", היא אומרת. "הם הכירו בהופעה שלה, והיה להם רומן שנמשך מספר שנים. אומרים שסבא שלי היה בן 77 כשרצח אותה, אבל הוא היה רק בן 57. לפניו היא יצאה עם המון גברים, ותמיד הלכה לאן שיש עושר וכסף. אישה יהודייה טוניסאית שהתנהלה ככה באותה תקופה נחשבה לזולה. סבא שלי היה אדם מאוד עשיר: הוא בנה ארמון לילדיו ולאחיו, וחביבה רצתה שיבנה ארמון גם לה. כשהוא סירב, היא נפרדה ממנו".

 

אביה של קרפ, פליקס מימוני, היה בן 20 כשאירע הרצח. הוא הלך עם אביו אליהו להופעה של מסיכה, שבמהלכה התרחש אירוע לא צפוי. "באמצע ההופעה חביבה זרקה לסבא שלי פרח - סימן לזה שהיא נפרדת ממנו. זה מאוד כאב לו, ואחרי ההופעה הוא רדף אחריה לביתה. אבא שלי פגש אותו בדרך, וכששאל לאן הוא הולך, סבא שלי ענה שיחזור עוד מעט. הוא הלך לקנות בנזין - ושרף אותה ואת עצמו. חביבה מתה במקום, והוא מת מהפצעים חודש לאחר מכן".

 

קרפ חיה עד גיל שש בארמון שבנה סבה ושמשמש כיום כמוזיאון לזכר מסיכה. "גדלנו עם משרתים ואומנת", היא מספרת, "וכשעלינו לארץ, התחלנו הכל מחדש וחיינו בעוני". לדבריה, השורשים הטוניסאיים שלה לא עניינו אותה עד שלפני 11 שנה נודע לה שבת דודתה לומדת על הסיפור המשפחתי שלה בשיעורי היסטוריה בתיכון. מאז היא טסה לטוניס פעמיים וביקרה בבניין שהיה ביתה.

 

 "דוד שלי מכר אותו לממשלת טוניס בשנות ה-60", היא מספרת. "שום דבר לא השתנה בו, רק שעכשיו תלויות תמונות של חביבה מסיכה, והבניין נקרא על שמה. זה מעצבן אותי, כי בממשלה ידעו שמימוני גר שם, ובכל זאת החליטו שהארמון ייקרא על שמה".

 

אולגה קרפ בבית ילדותה בטוניס, שהפך למוזיאון על שם מסיכה. "זה מעצבן אותי"  (צילום: מתוך האלבום הפרטי)
    אולגה קרפ בבית ילדותה בטוניס, שהפך למוזיאון על שם מסיכה. "זה מעצבן אותי"
     

     

    סבתא שלי שמעה צעקות

     

    ישראלי נוסף שיש לו קשר לסיפורה של מסיכה הוא הצלם יואל שתרוג (57) מהיישוב לפיד, שסבתו, רחל טוביאנה, הייתה שכנה וחברה קרובה של הזמרת. "אני יודע מסבתי שחביבה הייתה אישה מאוד יצירתית שפרצה את גבולות הגטו היהודי", הוא אומר. "באותם ימים לא היה מקובל שיהודייה תופיע בפני לא יהודים, וחביבה הפכה למיתוס בתור מי שהצליחה במגזר הערבי".

     

    את סיפור הרצח הוא מכיר בגרסה שונה מזו של קרפ. "היה לחביבה מחזר שהיא לא נענתה לו", מצטט שתרוג את מה ששמע במשפחתו. "הוא רצה להפחיד אותה וזרק לה בקבוק תבערה לסלון בלי שידע שהיא נמצאת בבית. היא עלתה בלהבות. סבתא שלי שמעה צעקות וקריאות לעזרה, פרצה את הדלת וזרקה עליה שמיכות.

     

    "אחרי שקברו אותה וסגרו את ביתה, בני משפחתה פנו לסבתא שלי. הם ידעו שהיא הייתה חברה שלה ורצו שתיקח מזכרת מהבית, לאות תודה על כך שהיא ניסתה להציל אותה, אבל סבתא שלי אמרה שהיא לא רוצה מתנה, אלא לקנות את הפסנתר שלה".

     

    הפסנתר עמד בבית משפחתו, ואמו גבריאלה למדה לנגן בו. כשעלתה המשפחה לארץ, ב-1952, הפסנתר הגיע בעקבותיה במכולה גדולה. "אחרי שאמא שלי התחתנה, הפסנתר עבר אליה, וכשהוריי הזדקנו הם החליטו להעביר אותו לאחד הילדים. מכיוון שאחיותיי לא התעניינו בו, הוא הגיע אליי. לפני 16 שנה פנו אליי גורמים בממשל הטוניסאי שביקשו להחזיר את הפסנתר לטוניס ולהציב אותו במוזיאון על שם מסיכה. זה היה אחרי שהטלוויזיה הצרפתית עשתה תחקיר על הזמרת וצילמה את הפסנתר. איכשהו הקשר בינינו נותק, והפסנתר עדיין אצלי".

     

     

    הילדה גבריאלה טוביאנה מנגנת בפסנתר של מסיכה. כיום נמצא הפסנתר בארץ (צילום: יואל שתרוג - אדמה יוצרת)
      הילדה גבריאלה טוביאנה מנגנת בפסנתר של מסיכה. כיום נמצא הפסנתר בארץ

       

      אולגה קרפ מתעקשת שהגרסה שלה לפרשה היא המדויקת. "לסבא שלי כאב מאוד כשחביבה נפרדה ממנו אחרי שהייתה מאהבת שלו וסחטה ממנו הרבה כסף", אומרת קרפ. "חביבה הייתה זמרת מעולה, והחיים שלה הסתיימו בטרגדיה, אבל פרטים אחרים בפרשה פשוט לא נכונים. אני יודעת את האמת. גדלתי על הסיפור הזה".

       

      _______________________________________________________

       

      המוזיקה של חביבה מסיכה היא חלק מהתרבות שאופיר טובול מנסה לקדם. הקליקו על תמונתו:

       

      "בילדותי הסתכלתי על האנשים האלה מהטלוויזיה, שהם לא מרוקאים כמוני, וראיתי אותם כאידיאל, כמשהו נשגב". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)
      "בילדותי הסתכלתי על האנשים האלה מהטלוויזיה, שהם לא מרוקאים כמוני, וראיתי אותם כאידיאל, כמשהו נשגב". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)

       

       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "הזמרת נרצחה בטוניס לפני 86 שנה - בישראל מתווכחים על זה עד היום"
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד