יתכן שכבר נתקלתם בהן בפייסבוק: תמונות של נשים מחייכות, חלקן בביישנות, חלקן בגאווה, אוחזות חפיסות רבות של סוכר או קמח - אות למספר הקילוגרמים שנשרו מהן בשבועות האחרונים - ולצדן אישה בלונדינית תמירה. "היום יום מיוחד, חוגגת שנה לחיים מלאי משמעות ושחרור", כותבת אחת מהן בעמוד הפייסבוק "סיון אופירי - פשוט לרדת במשקל". "תהליך מרתק של הקשבה וחיבור, תהליך עמוק של שחרור ברמה הפיזית, המנטלית, הרגשית. ולא, לא עשיתי דיאטה, אבל ירדתי יותר מ־20 ק"ג". "אי אפשר לתאר את השינוי שעברתי מקצה אחד לקצה אחר, הכי טוב שיכולתי לחלום עליו", כותבת אחרת. "הכי טוב שהגיע לי לקבל, הכי טוב שהוא רק ההתחלה".
סיון אופירי, זה שם הקוד שמשמש לאחרונה יותר ויותר נשים שנראות כמו גרסאות מצומצמות וזורחות של עצמן, וזהו גם שמה של האישה העומדת לצדן בתמונות הניצחון. לא, לא מדובר בעוד קבוצת הרזיה או דיאטה, אפילו לא בסדנה לשינוי אורח החיים, ואופירי עצמה לא אוהבת את המילה "גורו". היא פשוט אישה שמנה לשעבר, שמצאה, לדבריה, את המפתח לחופש. "אני לגמרי בשליחות", היא אומרת. "אני לא גורו ולא אוהבת את המילה הזאת בכלל. אני משחררת מסבל. הנשים שבאות אלי עוברות תהליך הוליסטי. הן אומרות לי: 'לתומי חשבתי שבאתי לקבוצת ירידה במשקל, אבל בפועל קיבלתי תובנות על עצמי ונפלו לי אסימונים'. אני לא משנה נשים אלא חושפת את האני האמיתי שלהן, שהיה חבוי תחת מגננות ופחדים ושומן. התהליך שהן עוברות גורם לו לצאת החוצה. כל מה שקורה להן קרה בעבר גם לי, אני מכירה את התהליך הזה באופן אינטימי".
לאכול/ אתן לא תאמינו איזו ילדה שמנה היא הייתה
כשמסתכלים על אופירי, 41, קשה להאמין שהיא מכירה התמודדות עם עודף משקל מקרוב. כשהיא נכנסת לבית הקפה שבו מתקיים הריאיון, לא מעט ראשים מסתובבים להביט בבלונדינית הדקיקה והמטופחת. גם כשמקשיבים לנימה האסרטיבית שלה, קשה להאמין שאי פעם סבלה מבעיות של דימוי גוף, תחושות של כישלון, חוסר מסוגלות וייאוש. עושה רושם שתמיד הייתה מהנשים ששום דבר לא עמד בדרכן להגשים את עצמן.
"הסיפור שלי מתחיל בגיל תשע", היא משחזרת. "יש לי תמונה צרובה של אמא שלי מבקשת ממני לעלות על המשקל ואומרת לי: 'זהו, ממחר דיאטה'. זיכרון נוסף
בגיל 13 אופירי כבר עשתה את הדיאטה הדרסטית הראשונה שלה. "ירדתי המון במשקל", היא מספרת, "אבל זה הגיע למצב שאכלתי רק שני תפוחים ביום, בפירוש הפך להפרעת אכילה. אחרי הדיאטה הזאת שמנתי שוב, ואז התחילו שנים של מלחמה אינסופית במשקל, של מאבקים, של רעב. זה הפך לדפוס. היו שנים שהייתי מאוד רזה והיו שנים שהתנפחתי ואכלתי בלי רסן ובסתר. הרגשתי שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, שאין באמת פתרון. זה גרם לי לתחושות של חוסר מסוגלות שליוו אותי הרבה מאוד שנים, דרך הנישואים, האימהות ועד לגירושים. בכל השנים האלה הרגשתי שאני לא מצליחה להפחית במשקל ולא משנה מה אני עושה. וכשאת לא מצליחה ונכשלת בכל פעם מחדש, את מרגישה לא ראויה. זה נוגע בכל תחום בחיים, זה משפיע על הכל. רבות מהנשים שבאות לקבוצות שלי חוות את אותן תחושות, הסיפור שלהן דומה".
את התחושות הקשות האלה אופירי לא חלקה עם איש. "היה פער עצום בין מה שהתחולל בתוכי למה שהקרנתי החוצה. לא שיתפתי אף אחד במה שהרגשתי, וכלפי חוץ החיים שלי נראו מוצלחים. התחתנתי ונולדו לי שני ילדים, יהונתן (14.5) וטליה (10). במקביל חוויתי גם הצלחה מקצועית גדולה מאוד", היא מספרת. "הייתי דולה, מדריכה להכנה ללידה ומדריכת הנקה, היה לי את בית הספר הגדול בארץ להכשרת מקצועות הלידה".
עושה רושם שעזרה לנשים היא סוג של ייעוד עבורך. בהתחלה כדולה ועכשיו בקבוצות שלך.
"זה נכון. זו התשוקה שלי. כל מה שאני מלמדת אני מחוברת אליו בנשמה ובעצמות, וזה מרגש אותי עד דמעות לראות את השינוי שמתחולל בחיי הנשים שבאות לקבוצות שלי".
בשנת 2009 חל מפנה בחייה האישיים: "עברתי משבר, גירושים קשים", היא מספרת. "בעקבותיהם עשיתי בדק בית והבנתי שלא הייתי מדויקת עם עצמי, שלא הגיוני שאין לבעיית ההשמנה שלי פתרון. התחלתי לקרוא כל מה שאפשר על תזונה ודיאטות. התובנה הראשונית הייתה שאני צריכה להוציא לגמרי מהתפריט את כל מה שמרעיב וממכר. למשל סוכר, קמחים, כל מה שיש בו גלוטן, פחמימות, חיטה וכדומה. ירדתי במשקל, הקילוגרמים עפו, אבל במקביל מה שקרה זה שקיבלתי עוצמות נפשיות שאי אפשר לתאר. תחושת המסוגלות חזרה לחיי. זה קצת כמו אחרי לידה, כשאת אומרת לעצמך: אם עשיתי את זה, אז הכל קטן עלי. הצלחתי להגיד לעצמי שאם הצלחתי בדבר שהיה המכשול הכי גדול שלי, השמים הם הגבול עבורי".
להתפלל/ זה מכריח אותך להסתכל פנימה
אופירי הבינה מה מותר ומה אסור לה לאכול, ובו זמנית, בתהליך שנמשך כשנתיים, היא למדה להקשיב לעצמה, לתחושות, לרצונות ולמחשבות שלה. "ניסיתי להבין מה הייעוד שלי בחיים", היא מספרת. "התחלתי לאסוף ידע ולהרגיש מחוברת לעצמי. ובאמת, בנוסף לזה שהצלחתי לרזות ולהישאר רזה, הרבה תחומים בחיים שלי השתנו: מערכות היחסים, יכולות ההקשבה שלי לעצמי ולסביבה, החברים התחלפו. כי כשאת עוברת שינוי אמיתי בחיים, את מגלה שאנשים שהיו בחיים שלך הרבה מאוד זמן לא תמיד בתדר שלך, לא תמיד מתאימים לך. אלה היו שנתיים קשות, עם אתגרים וגירושים וילדים קטנים, אבל באתי לזה ממקום אחר, ממקום של עוצמה ודיוק. יכולתי להתמודד עם זה. הדיוק הזה קורה לכל הנשים שמגיעות אלי. אני אומרת להן שזה עומד לקרות וזה תמיד קורה, כי כשאת יוצאת לקראת שינוי, זה מכריח אותך להסתכל פנימה. השינוי מתחיל בתחום אחד, ההרזיה, ומחלחל לכל תחומי החיים".
במסגרת תהליך הדיוק שלה כתבה אופירי ספר שירים, "רעב", שהוא מעין תיאור של המסע הרגשי שעברה מילדות ועד "לכי תשפכי סוכר על הפצעים שלך / סוכר הרבה יותר שורף, מלח את מכירה ממורד לחיך / מלקקת בשקט, שלא יראו".
את מתארת תחושות קשות מאוד. שיתפת מישהו במה שעבר עלייך כל השנים האלה?
"לא שיתפתי אף אחד בתחושה שאין פתרון עבורי ושאין לי כוח רצון, בייאוש העמוק שחוויתי, בהלקאה העצמית. כשפרסמתי את הספר נתתי לגרוש שלי לקרוא. הוא שאל: 'למה לא סיפרת לי? למה לא שיתפת?'. הוא לא ידע, לא היה לו מושג שככה אני מרגישה. גם אחותי הייתה בשוק".
למה קראת לספר "רעב"?
"רעב תמיד היה חלק אינטגרלי מהחיים שלי, כמו עוד איבר בגוף".
בשנת 2011 נרשמה אופירי ללימודי אימון לתזונה, ויום אחד הבינה שזה הייעוד האמיתי שלה: "הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים, לשחרר נשים מסבל ממש כמו שאני השתחררתי. לתובנה הזאת כבר הגעתי ממקום חזק וראוי, וברגע שהבנתי, ממש ראיתי את השלבים בעיני רוחי. עוד לפני שהתחלתי הייתה לי תמונה שלמה של מה זה הולך להיות. ואז כתבתי את הסדנה בתוך זמן קצר מאוד. כל זה קרה באוגוסט 2012, ובדצמבר כבר פתחתי סדנה ראשונה לקבוצת דולות, ומשם זה התפתח. סובבתי את זה כך שהדבר שהיה מקור כל הקשיים שלי הפך לדבר שאני מעניקה".
מה בדיוק קורה בסדנאות שאת מעבירה?
"המהות היא להשתחרר מהאוכל, לא לחשוב מה אוכל או מתי אוכל, שאוכל לא ינהל אותי יותר. כדי להגיע למקום של השחרור דרושים כמה אספקטים. אנחנו מתחילות מהפיזיולוגיה והתזונה ומורידות בבת אחת כל מה שממכר. אין הגבלה בכמויות, כל אחת מדייקת את הצרכים האמיתיים של הגוף שלה בכל רגע נתון, והגוף מגיב מהר מאוד. הרעב יורד דרסטית, אין קרייבינג, הנפיחות יורדת. נהיה מן סוג של שקט בגוף והמשקל פשוט מתחיל לרדת. אז מתחיל השלב של עבודה על דפוסי חשיבה והתנהגות, על התת מודע".
מה מייחד את הסדנאות שלך לעומת שיטות דיאטה אחרות שעוסקות באכילה רגשית?
"בגדול, מה שקורה זה שהמודעות הולכת ומתעצמת, הכלים נאספים, ואיתם מגיעה תחושת מסוגלות ועוצמה שאי אפשר להסביר אותה. זאת לא דינמיקה קבוצתית אלא הרצאה פרונטלית עם השתתפות של הבנות, ובעקבותיה עבודה אישית רגשית. הייחוד הוא בכך שמדובר
רק בעשרה מפגשים, כי זה הופך להיות חלק מהטבע שלהן, חלק מהזהות שלהן, הן קיבלו את הכלים ולא צריכות אותי יותר. באות, משתחררות וזהו. אני מחווטת להן את המוח מחדש, כך שבסופו של דבר שוקולד, לחם, פסטה, פיצה לא ידברו אליהן יותר. יהיו להן כל הכלים להתמודד עם אתגרי החיים, אפילו הקשים ביותר, בלי לפנות לאוכל. הכלים האלה נבנים נדבך על נדבך, שלב אחרי שלב. הסדנה מאוד מדויקת. הנשים מגיעות לכל שיעור כשהן כבר מוכנות רגשית לשלב הבא".
לאהוב/ אני מחוברת לנשים, זו התשוקה שלי
השמועה על הסדנאות של אופירי עוברת מפה לאוזן לא מעט באמצעות הרשתות החברתיות. נשים נתקלות בתמונות של חברות שנראות אחרת לגמרי פתאום. לאט אבל בטוח הולך ומתייצב שמה כפתרון ממשי לאכילה רגשית. יותר מאלף נשים כבר עברו תחת ידיה, ורשימת ההמתנה לסדנאות שנפתחות הולכת ומתארכת (כל סדנה מונה כ־40 משתתפות בממוצע). את רוב הסדנאות מעבירה הלית חממי, קולגה של אופירי מימיה כדולה, שהשתתפה בסדנה הראשונה. אופירי מגיעה להעביר את שיעורים מספר 6 ו־10 ועומדת לרשות המשתתפות במייל ובווטסאפ לייעוץ ולתמיכה.
היא לא מסכימה לצלול לפרטי השיטה והסדנה. היא מסבירה ש"זר לא יבין זאת" ושמדובר בתהליך שצריך לחוות באופן אישי. "השלב הראשוני הוא הרצון העמוק להשתחרר, של מי שעברה סבל ובאה ממקום של ניסיונות כושלים", היא מסבירה. "הרבה נשים מגיעות לסדנה ממש רגע לפני ניתוח לקיצור קיבה, כשהן כבר מיואשות מדיאטות. צריך לבוא ממקום שמאוד רוצה ושחווה סבל. את מי שרוצה להוריד שני קילו אני לא מקבלת אלא רק נשים שמבינות שמה שהן עשו עד היום לא עבד, שהן צריכות לשים בצד פחדים וסקפטיות והתנגדויות, ולהיכנס לתהליך שיוביל לשינוי בכל תחום בחיים. הנשים שבאות אלי צריכות לעבור קצת בחיים, אני לא מקבלת כל אחת, בודקת מי נמצאת שם ברמת המחויבות וההבנה למה היא נכנסת. זה מצריך בשלות, לכן אני גם לא מקבלת נערות ונשים צעירות מאוד".
ההבנה הזאת היא ערובה להצלחה?
"לא, שלב נוסף והכרחי הוא התמסרות. המשתתפות בסדנאות צריכות להתמסר לשיטה באופן טוטאלי. לבוא לכל השיעורים, לעשות את כל שיעורי הבית, וזה כולל גם כתיבה ולהבין שהשינוי יכול לקרות רק אחרי שנגמלים מכל המזון הממכר, כשהגוף שקט. רק אז אפשר להיות במודעות לדפוסי חשיבה, בחקירה ובדיקה של אמונות, גישות ודפוסים. בתחילת התהליך אני נתקלת בכיתה גם בהתנגדויות, אבל הן עוברות מעצמן. לא צריך הוכחה, כי התהליך הפיזיולוגי והפנימי שהן עוברות חזק שהוא מדבר בעד עצמו. הן מגיעות למודעות גדולה, ולראשונה בחייהן, אחרי שיש להן הידע הנכון, הן מקבלות את היכולת לבחור, והיכולת הזאת היא הדבר הכי משחרר בעולם. קודם הן בוחרות מה לאכול ואחר כך מי יהיו החברים שלהן, מה יקרה בקריירה שלהן, בזוגיות. בכל רגע הן בוחרות מחדש. הן לומדות באמצעות אבחון טראומות עבר לשאול את עצמן מה הן צריכות בחיים כרגע ומה מפריע להן להשיג את זה. לדייק. בכל תחום. זו אמנות שאלת השאלות הנכונות. הן עושות את העבודה בעצמן. אני רק שמה את הפנס, שיראו מה קורה".
מה מכשיר אותך לעבור עם נשים תהליך נפשי עמוק כל כך?
"העובדה שאת הכל למדתי בעצמי ועל עצמי. אני אוטודידקטית".
למה הסדנה מיועדת רק לנשים?
"כי אני מחוברת לנשים, זו התשוקה שלי. העבודה עם נשים שונה לגמרי. אמנם ההיבטים הפיזיולוגיים זהים לגברים, אבל נקודות הדגש שונות. מה לעשות, אנחנו שונות מהם".
מה היית רוצה שיידעו על השיטה שלך?
"שיש פתרון לסבל ולהשמנה, והוא קל. הגוף מגיב תמיד מהר מאוד. יש נשים שיורדות במהלך הסדנה חמישה קילו ולאחר מכן עוד 15, ויש נשים שיורדות 15 קילו במהלך המפגשים ואחר כך חמישה. אבל הירידה במשקל היא תוצר לוואי של מה שקורה, העבודה האמיתית היא על הרגשות. אין מה לעשות, פילינג עמוק, גם של רגשות, כואב לפעמים, אבל אחר כך התאים חדשים ורעננים".
