לא כך דמיינה לונה צ'מטאי את ההרפתקה הישראלית שלה. בשנת 2008, כאשר נחתה כאן כעובדת זרה חוקית כדי לעזור לדוד שלה, סטפן לורטה, קונסול קניה בישראל, היא תכננה לעבוד כאן כמה שנים, לטייל במקומות הקדושים לנצרות, ולחזור לקניה כדי ללמוד הוראה.
היא לא חשבה שתתאהב בישראלי, קצין בסיירת דובדבן, לא חלמה שתתחתן איתו ויחד יביאו לעולם ילד, ויותר מהכל - ממש לא האמינה שתגלה את עצמה מחדש כאצנית מצטיינת. אם היו מציגים לה תסריט שבו היא מייצגת את ישראל במשחקים האולימפיים המתקרבים בריו דה ז'נרו - היא הייתה משוכנעת שמדובר בסרט מדע בדיוני.
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
"כשדוד שלי אמר לי שאשתו תגור חלק מהזמן באוסטרליה ולכן יזדקק לעזרתי, הייתי צריכה קצת זמן לחשוב על זה", נזכרת לונה, "בסוף אמרתי, 'אוקיי, זה יכול להיות נחמד לחיות ארבע שנים בארץ אחרת'. שמעתי על ישראל מהתנ"ך, והייתי נרגשת שאוכל לראות את ירושלים סוף סוף. אבל לא חשבתי על שום דבר מעבר לזה".
הטלת כידון בכפר
כן, זה סיפור אחר לגמרי, על עובדת זרה שהגיעה לכאן מסיבות משפחתיות ונשארה בגלל אהבה. לונה צ'מטאי (27), ילידת הכפר קאפקניאר השייך למחוז ווסט פוקוט בקניה, נחתה כאן לפני שמונה שנים, ועד לפני שלוש שנים עדיין עבדה כאומנת החוקית של בני הדוד שלה. מהכפר שבו גרה בקניה עברה אל חווילה נאה בהרצליה פיתוח, ביתו של קונסול קניה בישראל. את השנים הבאות היא עשתה בעיקר בין עבודות הבית לטיפול בילדים, לא יצאה יותר מדי החוצה, וגם לא ממש השתוקקה לזה. אבל יום אחד, אחרי שהתלוותה אל דוד שלה למרתון טבריה, שאירח אתלטים אזרחי קניה, התאהבה ברעיון הריצה, והחליטה לפתח לעצמה תחביב: הצטרפה לקבוצת ריצה ישראלית, והשתלבה שם בשקט האופייני לה, בלי שום תוכניות גדולות.
המשיכה לאתלטיקה הייתה כבר בילדותך?
"כילדים היינו משחקים בחווה יחפים ועושים תחרויות ריצה", היא נזכרת, "היינו משחקים בקפיצה והטלת כידון עם מקלות במבוק. גם כנערה בבית הספר התחריתי בתחרויות מסלול, תמיד יחפה. באחת התחרויות מצאתי עצמי בגמר 800 מ' עם האתלטית פמלה ג'לימו, לימים אלופה אולימפית בבייג'ין 2008. אני זוכרת שהיא הייתה עם ספייקס, נעלי ריצה מיוחדות למסלול אתלטיקה, ואני יחפה ועם חצאית".
ילדותה עברה עליה בחווה החקלאית לגידול כבשים, פרות ועופות של הוריה, בכפר המרוחק מעל חמישה קילומטרים מבית הספר הקרוב ביותר. כמה נידח הכפר שבו גדלה הבין דן סלפטר, מי שהפך לבעלה הישראלי של לונה ולמאמן שלה, כאשר התלווה אליה לביקור משפחתי. "קפקניאר הוא כפר שמנותק מהכל", הוא מספר, "אין בו מים ואין חשמל, זה מסע בזמן של אלף שנים אחורה, ומצד שני, טלפונים סלולריים יש לכולם, עם מטענים סולאריים. צריך לחוות את זה כדי להבין כמה המקום מנותק מהציוויליזציה".
לונה גדלה במשפחה פוליגמית - אביה היה נשוי לשתי נשים. היא חיה בחווה עם שלושת אחיה ואחותה, ועוד שמונה אחים חורגים מאשתו השנייה של אביה התגוררו בכפר סמוך. הילדים נהגו לבקר אלה בחווה של אלה
ולעזור. פוליגמיה היא עניין מקובל בקניה, "אבל אני לא אוהבת את זה", מודה לונה, שחלמה להיות מורה כמו אחותה ואחד מאחיה. לפני כמה שנים, אימצה משפחתה בקניה חמישה ילדים נוספים שהוריהם מתו ממחלות, והם חיים עד היום בחווה של הוריה. אביה מת בשנת 2011 ממחלת כבד כשהיה בן 55 בלבד. מאז אמה מטפלת לבד בחווה. "היא בעיקר עסוקה בתחזוק ותפעול החווה היום. אני עזרתי לה בעיבוד האדמה, חליבת פרות, בישול, כביסה, הבאת מים מהנהר. למדתי ממנה מוסר עבודה מהו".
הרחק הרחק משם, גדל סלפטר (31) בכפר הנוער בן שמן, בנו של רכז הספורט והמורה לחינוך גופני של הכפר (אמו עבדה במכללה למינהל). הוא נשם ספורט רוב חייו. בימי שבת הלך למגרשים עם אביו, שארגן טורנירי כדורגל וכדורסל לילדי הפנימייה. בנעוריו שיחק ככדורגלן בהפועל לוד בליגת הנערים והנוער.
הוא שירת כלוחם וקצין ביחידת דובדבן ועבר תקופה מאתגרת בימי מלחמת לבנון השנייה. לפני שנכנס לתפקיד פיקודי נוסף כלוחם, החליט לעשות שינוי: הוא הציע למפקדיו למנות אותו לקצין האימון הגופני של דובדבן, וקיבל את התפקיד. בגיל 23 הוא החליט לעצור את הקריירה הצבאית שלו, ולנסות את מזלו כספורטאי. "רציתי לראות מה יכול לצאת ממני", הוא מחייך, "זה אמנם לא אידיאלי להתחיל בגיל הזה, אבל ידעתי שאם לא אנסה, תמיד יישאר לי חסך".
למה ריצה?
"תמיד הייתי טוב בריצה באופן יחסי לחייל, ויום אחד חבר טוב שלי שסחף אותי לאימון, אמר לי, 'אתה רץ ממש טוב, תן לי לחבר אותך למאמן אתלטיקה, תתאמן אצלו ותראה מה יצא מזה'. התחלתי להתאמן בסופי שבוע והתמכרתי".
את 2009 הוא הקדיש לאימוני אתלטיקה. לונה כבר התגוררה בארץ באותה תקופה, אך הם עוד לא נפגשו. סלפטר היה טרוד בניסיונות לקדם לעצמו קריירה ספורטיבית. הוא נסע למחנה אימונים בקניה ולמחנות אימונים בצרפת, ושנה וחצי אחרי השחרור מצה"ל הפך לאחד משלושת הטובים בארץ בריצת 1,500 מטר.
איך זה קרה?
"זה היה מעבר חד, בעצמי לא האמנתי שזה קורה. בשנה לאחר מכן התחלתי ללמוד מינהל עסקים במכללה למינהל בראשון לציון ומהר מאוד מצאתי שזה לא מרגש אותי. אחרי סמסטר אחד עברתי ללמוד בווינגייט תואר ראשון בחינוך גופני. לצערי, לא הצלחתי להתקדם כספורטאי בגלל בעיה פיזית ברגל שמגבילה אותי, ומשמח אותי לדעת שזו לא בעיה מנטלית".
ריצות ביער בן שמן
בסוף שנת 2010 פגש סלפטר את לונה בפעם הראשונה. "היא לא זוכרת את זה", הוא צוחק, "באנו לרוץ ביער בן שמן ביום שבת. היא הגיעה כדי להתאמן עם אחת הקבוצות, לאחר שגילתה שהיא ממש טובה בריצות למרחקים בינוניים".
מה אתה זוכר מהמפגש ההוא?
"המאמן שלה כל הזמן אמר לי, 'יש לנו מישהי קנייתית שתרוץ טוב'. ניגשתי לראות מי זאת, והתרגשתי לראות מישהי שבאה מהמקום שבו התאמנתי בקניה. שאלתי אותה אם היא מהאזור, היא אמרה שהיא מכירה את העיר אבל לא בדיוק משם. וזהו, היא לא ממש התרגשה ממני. מאז הייתי רואה אותה מדי פעם בווינגייט בימי שישי, היא באה להתאמן שם עם הקבוצה שלה. אני כל שישי עושה שם מילואים עם קבוצת ריצה של אנשי קבע, פרויקט שהתחיל ב־2007 וקיים עד היום. זו קבוצה מקצועית לכל דבר ואני מאמן ראשי שלהם בשנים האחרונות".
איך הקשר עלה על פסים ידידותיים?
"כשהתחלתי ללמוד בווינגייט היא הייתה באה אחרי הצהריים אל השותף שלי לדירה שהיה מרפא בעיסוי. הצעתי לה לרוץ ביחד, ולפעמים אחרי הריצה אכלנו ארוחת בוקר ושתינו קפה ביחד".
לונה: "אני זוכרת שכל הזמן אמרתי לו, 'אני רוצה לרוץ את מרתון טבריה בחודש מאי', זכרתי שמזג האוויר שם טוב ואין שם עומס חום ולחות כמו בתל אביב".
וכך היה. סלפטר ולונה החלו באימונים והכנות לקראת מרתון טבריה 2011. אף אחד מהם לא ידע כמה גדול החיבור לריצה עוד צפוי להיות. "לונה החליטה שהיא רוצה שאני אהיה המאמן שלה. היא התקשתה להגיד לקבוצת הריצה שלה שהיא עוזבת למאמן אחר, שהוא בן זוג בפוטנציה, אבל האמת היא שכבר אז היה בינינו משהו שהוא מעבר לידידות. מצד שני, הכל היה מאוד דיסקרטי. המשפחה שלי והחברים לא ידעו. גם בגלל המורכבות של העניין וגם כי הכל היה בחיתוליו. לא ידענו מה יצא מזה".
איך אתה מסביר את החיבור ביניכם, שניים שמגיעים ממנטליות כל כך שונה?
"אם לא הייתי מגיע למחנה אימונים בקניה אין סיכוי שהייתי מתחיל להתעניין בה או להבין מאיפה היא באה. לא שיש לי פוביה מתרבויות אחרות, אבל כשאתה נמצא במדינה אחרת, אתה לומד, ושם נחשפתי לראשונה לנעימות ולצניעות של האנשים האלה. הרגשתי שם רוגע שלא הרגשתי מימיי. הקנייתים הם אנשים שמחים ששומרים על אופטימיות ולא מאשימים אף אחד במצבם".
מה אתה יודע על קניה שלא ידעת קודם?
"בקניה הייתי שבע פעמים, ארבע פעמים במחנות אימון ושלוש פעמים בביקורי משפחה עם לונה. 40 ק"מ מהעיר אלדורט יש עיירה בשם איטן, שהיא בירת האתטליקה של קניה, עיירה של 3,000 איש, מתוכם חצי
האוכלוסייה הם אתלטים שבאים לשם כדי להתאמן. רוב אלופי העולם מגיעים לשם. יש שם מחנה אימון של לורנה קיפלגט - אתלטית עבר ושיאנית עולם בחצי מרתון בשנת 2008, שהקימה אותו עבור קהל מערבי.
"אני הגעתי לשם בזמנו כדי להתאמן. בהתחלה אתה לא מבין את המשמעות של להגיע למקום ולראות שם סביבך ריכוז כזה של אתלטים שרצים ברמה כזאת גבוהה. אתה רואה את השמות הכי גדולים בריצות בוקר, כל האנשים שאתה קורא עליהם בתקשורת נמצאים לידך, והם יותר מתלהבים ממך, שבאת מישראל, כי הם קוראים על ירושלים ומבחינתם זה משהו שלא קיים באמת, כמו אגדה".
מתי היה לכם ברור שמדובר בסיפור אהבה רציני?
לונה: "אני חושבת שהתאהבתי בו אחרי שלושה חודשים ביחד. ראיתי שהוא חשוב לי. נסענו לעין גדי, כי דן עבד שם בארגון של מרתון תל אביב, והוא אמר לבוס שלו שהוא רוצה לצרף אותי כמתאמנת. ביקשתי אישור מהדוד שלי לנסוע איתו. זה לא היה מקובל שאני אחתוך לסוף שבוע במקום מרוחק לבד, אבל הדוד אישר את זה. שם הבנתי שזה הגבר של חיי. זה היה סוף השבוע הזוגי הראשון שלנו, והפעם ראשונה שישנו ביחד".
דן: "לנסוע יחד לסוף שבוע היה באמת חריג. בהתחלה כשהכרנו הייתי מצטרף אליה לכנסייה בכפר הבפטיסטים ליד פתח תקווה. היא הייתה מגיעה עם הדוד שלה וילדיו, ואני הייתי מגיע לראות אותה שם".
הקשר ביניכם טומן בתוכו לא מעט קשיים ומורכבות. הוא כמעט נגד המוסכמות החברתיות.
"ללכת נגד המוסכמות זה האופי שלי, לא במובן מרדני, אלא ללכת עם האמת שלי תמיד. אם משהו מעניין אותי, אני אלך איתו גם אם זה לא מיינסטרים. בתור ילד בכיתה י"ב החלטתי שיש זמרת שאני מאוד מעריץ - שאקירה. זה היה הכי לא מאצ'ואיסטי שיש, אבל לא עניין אותי, קניתי כרטיסים ונסעתי להופעה שלה, כי משהו בדמות שלה ריתק אותי. החבר'ה היו צוחקים עליי אבל יודעים שדן עושה את מה שהוא באמת מרגיש. גם הבחירה להיות ספורטאי בגיל 23, כשכולם סביבי רק התעסקו באיפה הם ילמדו בשנה הבאה, לא הייתה שגרתית. רציתי לעצור את החיים שלי ולהיות ספורטאי ונסעתי לקניה ולצרפת כדי להגשים את החלום.
"אני מרגיש שלהתאהב בלונה זו לא בחירה אלא חשבון נפש יומיומי של מה אתה מרגיש ואיך תתגבר על הקשיים. כבר בתחילת הקשר הזוגי קראתי המון על החיים של זוגות מעורבים, גם ביורוקרטית וגם בהתנהלות היומית, האם זוגות כאלה סובלים מגזענות ואיך הילדים שלהם מרגישים בחוג החברתי שלהם. זה ריתק אותי. באתי מוכן לקשיים, בידיעה שאני אעשה הכל כדי להתמודד איתם".
מה חשבה המשפחה שלך?
"לונה היא האפריקאית הראשונה שנכנסה אלינו הביתה, וברור שהייתה רתיעה, גם אם קלה מאוד. אחרי שהוריי הבינו שאני שם, והם גם כבר מכירים את האופי שלי, הם חיבקו אותה בצורה הכי מדהימה שיכולה להיות. היום אמא שלי ואחותי חברות של לונה".
חתונה פה ושם
בספטמבר 2014 נישאו לונה צ'מטאי ודן סלפטר בטקס בקניה. לצדה של לונה עמדו אמא שלה ואשתו השנייה של אביה. "כשבאנו לשם להתחתן היא הייתה בחודש שביעי להיריון ולנהג לא הייתה גישה עם הרכב כי דרך העפר הייתה בוצית, אז עשינו בלילה מסע לאור הפנס של הטלפון הסלולרי בתוך הבוץ עד הבית של אמא שלה. עשיתי הרבה דברים בחיים שלי, אבל המסע הזה היה מיוחד במינו", צוחק סלפטר.
שלושה חודשים לאחר מכן, בדצמבר, נישאו גם בישראל. רוי, בנם, נולד לפני שנה וחמישה חודשים. "הילד שלי גדל בתרבות יהודית", אומר סלפטר, "אנחנו חוגגים את החגים, ונחשוף אותו גם לתרבות הנוצרית. היהדות היא התרבות שלי אבל היא לא מכתיבה לי את החיים. עשינו לרוי ברית מילה, לא מהיבט מסורתי כמו מהיבט אסתטי. סבא שלי אמר, 'חשוב שתעשה לו ברית, כדי שכשהוא ישתין ליד חברים, לא יבלבלו לו את המוח'".
לונה, את מתכננת להתגייר?
"אני לא מעוניינת, אני אוהבת את הדת שלי. נורא מפריעה לי ההפרדה שיש בבית כנסת בין גברים לנשים - בכנסייה כולם יושבים ביחד. אני מחוברת לשורשים שלי".
את מתגעגעת לדברים מסוימים שהתרגלת אליהם בקניה?
"בעיקר למשפחה ולחברים, ולפעמים מתגעגעת לאוכל המסורתי שלנו".
איך את מתמודדת עם גילויי גזענות?
"זה לא נעים כשזה קורה אבל אני שומרת על איפוק. נתקלתי במספר מקרים שנהג אוטובוס סירב להעלות אותי כשהייתי עם התינוק בעגלה ופשוט נסע משם. אני גם מודעת לזה שלא כל המתחרות שלי ומאמניהן שמחים על זה שקיבלתי לאחרונה אזרחות. חבל לי שכך, אבל אני ממשיכה הלאה. בסך הכל, כל הסביבה תומכת בי, מפרגנת לי ולאחרונה אני מקבלת המון תמיכה ופרגון מעוברי אורח ברחוב".
החיבוק ברחוב הוא שנותן ללונה צ'מטאי את התחושה שהיא שייכת לכאן היום, ויכולה לייצג אותנו. גם במהלך הריאיון, בבית קפה תל־אביבי הומה, כמה אנשים ניגשו אליה לאחל לה בהצלחה. "כן", היא צוחקת, "כבר מזהים אותי ברחוב".
את התהילה הקטנה היא זוקפת לזכותו של מרתון תל אביב בחודש מרץ האחרון, שאותו סיימה ראשונה, צמודה רק לאצן הישראלי דן אלתרמן, בזמן שיא של שעתיים, 40 דקות ו־17 שניות, חוצה בהצלחה את הקריטריון הישראלי שמאפשר לה לייצג את ישראל באולימפיאדה. "לא התרגשתי ככה מעולם", מתרגש סלפטר, "זה מעבר להישג הספורטיבי. מרתון הוא ריצה כל כך ארוכה, שהכל יכול לקרות בה לטובה או לרעה. ומרתון תל אביב ידוע במסלול המורכב שלו, יש ירידות ויש עליות ורוחות מהים. ואז, כשהיא עברה לידי מחייכת ועשתה לי שלום עם היד, הייתי מאושר".
בעקבות ההצלחה של לונה במרתון התל־אביבי החלו אנשי תקשורת לדרוש ממשרד הפנים לזרז את ההליכים שיאפשרו לה לקבל תעודת זהות כחולה ולייצג את ישראל. הלחץ הציבורי עזר. לפני חודש קיבלה צ'מטאי את האזרחות הישראלית הנכספת. "כל זוג מעורב של ישראלי וזר שמרכז חייהם פה עוברים תהליך שבו רק אחרי ארבע שנים אתה רשאי לבקש אזרחות", אומר סלפטר, "אנחנו היינו בעיצומו של התהליך".
מה היה קורה אם לונה לא הייתה מסיימת ראשונה מבין הנשים את מרתון תל אביב?
"לונה צמחה כאן, בישראל, כספורטאית, ורק בגלל שקבעה קריטריון אולימפי במרתון תל אביב היא קיבלה תקשורת. אנחנו לא עשינו שום דבר, אבל כל היום כתבים התקשרו ללשכת שר הפנים, ושאלו אם הוא הולך לתת לה אזרחות ולמה זה מתעכב. פתאום הכל קרה מהר. היא קיבלה אזרחות בתור ספורטאית מצטיינת בהמלצת שרת הספורט מירי רגב והמלצת הוועד האולימפי ואיגוד האתלטיקה, ובלשכת משרד הפנים בנתניה ערכו לכבודנו טקס קבלת אזרחות. רק שבועיים קודם חיכינו שם ארבע שעות בתור בשביל תעודת זהות זמנית".
לונה: "אבל אני לא מקטרת. זה מרגיש טוב להיות אזרחית, ואני אמשיך להתאמן כרגיל".
לאחרונה חזרו בני הזוג ממחנה אימונים בברלין, שאליו לקחו גם את בנם הקטן. לונה עדיין מיניקה אותו, ולמרות שזה מחליש אותה - במרתון טבריה השנה היא התמוטטה בקילומטר ה־39 ופונתה באמבולנס לבית החולים - היא מסרבת לגמול את הילד מהנקה. גם לפני מרתון תל אביב היא הקפידה להיניק את הילד בבוקר. "חמותי שמרה על הילד, והוא מאוד בכה", היא משחזרת, "עצרתי את האוטו, הינקתי וחזרתי למרתון. אני ממשיכה להיניק כי הבן שלי רוצה, זו זכותו המלאה. אני לא חושבת שזה יפגע בי מקצועית, למרות שאני שלושה קילו יותר מהמשקל שלי. דן, אגב, חושב אחרת".
תיקחי את הילד לאולימפיאדת ריו דה ז'נרו?
"אני לא חושבת. בברלין הבנתי כמה קשה להכניס את הילד לשגרת אימונים. גם אי אפשר להכניס ילדים לכפר האולימפי".
סלפטר: "אני חושש שהריחוק ביניהם יטריד אותה, אבל היא יודעת לעשות את הסוויץ'".
מותר לחלום על מדליה?
סלפטר: "זה עוד רחוק מהמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע, אבל אנחנו שמחים בחלקנו".
