"פחדתי שאכנס לכלא", אומרת העיתונאית שעוזרת לילדי הפליטים

יעל גבירץ פרשה מהעיתונות וייסדה את עמותת אליפלט שמסייעת ל"ילדים הבלתי נראים". בעבר הייתה הפעילות שלה בלתי חוקית, אבל החשש מעונש לא עצר אותה

הילה יחימוביץ'

|

18.05.16 | 00:37

יעל גבירץ. "בשנים האחרונות ממלאת אותי מעין תחושת שליחות. אני נמצאת בגיל שבו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, ולהתמסר לזה בלב שלם" (צילום: ירדן מרקוס)
יעל גבירץ. "בשנים האחרונות ממלאת אותי מעין תחושת שליחות. אני נמצאת בגיל שבו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, ולהתמסר לזה בלב שלם" (צילום: ירדן מרקוס)

יעל גבירץ מכירה את כוחו של ההמון. היא התוודעה אליו לראשונה באפריל 2012, כשפרסמה בפייסבוק בקשה שקראה לציבור להתנדב עבור אחד ממעונות הילדים של אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט - ורבים נעתרו לה. לפני שבועיים הרגישה את העוצמה הדיגיטלית במלואה, כשבתוך יומיים הצליחה לגייס את מלוא הסכום למימון "בכל צבעי הקשת", ספר צביעה של העמותה שלה - אליפלט (אזרחים למען ילדי פליטים). "קמפיין ההדסטארט יממן לנו את הדפסת המהדורה הראשונה של הספר", מסבירה גבירץ. "בעזרתו נגייס משאבים שיוכלו לסייע לאותם ילדים בלתי נראים – ילדי אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט".

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

המהלך הזה מגיע בזמן קריטי מבחינת הפעילות של עמותת אליפלט, שכן בחמש השנים האחרונות מתו לא פחות מ-15 תינוקות של מבקשי מקלט - תוצאה של התנאים הקשים שבהם חיים חלקים גדולים מהאוכלוסייה הזו. "בעבר היה גל התעוררות ציבורי, והמדינה הבטיחה סיוע, אבל הוא עדיין לא הגיע", אומרת גבירץ. "התוצאה היא שכל יום שעובר בלי מוות של עוד תינוק, הוא פשוט נס. ללא עזרה ממשית אנחנו מחזיקים את האצבע בסכר ולא יודעים כמה זמן נוכל להמשיך כך".

 

הספר "בכל צבעי הקשת", שיושק באירוע חגיגי ב-4 ביוני, כולל איורים של 39 אמנים, שכל אחד מהם מתייחס לשורה מהשירים "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס ו"אני תמיד נשאר אני" מאת דתיה בן דור. גבירץ גאה מאוד בתוצאה. "שני הכותבים הנהדרים האלה הסכימו שנשתמש בשיריהם, ומיטב המאיירים בארץ נרתמו למשימה והשקיעו המון רגש, כישרון ומחשבה. היוצרים נתנו לנו המון בפרויקט הזה, ובעזרת התרומות שיגיעו בעקבות רכישת הספר ייווצר מעגל נוסף של נתינה: כל ילד והורה יוכלו לצבוע בצבעים יפים את חייהם של ילדי הפליטים ולשפר את עתידם".

 

"והילד הזה הוא אני" בביצוע רמה מסינגר ז"ל:

 

 

"אני תמיד נשאר אני" בביצוע עוזי חיטמן ז"ל ואפי בן ישראל:

 

 

המצאתי את עצמי מחדש

 

גבירץ (61) עברה לא מעט גלגולים אישיים ומקצועיים עד שהגיעה לתפקיד המנכ"לית של אליפלט. היא נולדה בריו דה ז'נרו לזוג הורים ישראלים ששהו שם בשליחות הקיבוץ הארצי. כעבור שנים אחדות חזרה המשפחה לארץ וגרה בקיבוץ יקום ולאחר מכן בבית אלפא. האב, שמואל פירסטנברג, הקים את מועדון צוותא בתל אביב והיה פעיל חברתי ופוליטי. "למדתי ממנו המון", אומרת גבירץ, "בעיקר כיצד ניתן לקדם אידיאולוגיה פוליטית באמצעות אמנים".

 

אחרי שירות בצה"ל במגוון תפקידים, בהם הסגנית של מפקד להקת הנח"ל, החלה ללמוד באוניברסיטה. "כבר אז הבנתי שאני רוצה לעמוד לצד החלשים, אז החלטתי ללכת על עבודה סוציאלית. הבעיה הייתה שאיש לא סיפר לי על שיטת הציונים – כלומר, שיש מבחנים, וצריך לעבור אותם. אני זוכרת שעמדתי מול לוח הציונים והייתי בהלם כי גיליתי שלא עברתי אף בחינה. זה צילק אותי למשך המון שנים".

 

"בשנים הראשונות היינו ללא גב כלכלי במים סוערים. זו הייתה תקופה קשה גם בפן האישי, כי אחרי שלוש שנים וחצי שבהן הייתי מנכ"לית בהתנדבות, נקלעתי למצוקה כלכלית. אבל התעשרתי בזכות המפגש עם הרגישות ועם טוב הלב"

באותה תקופה הייתה נשואה לזמר ראובן גבירץ, לימים חבר להקת חלב ודבש, שזכתה באירוויזיון  1979 עם "הללויה". ההרכב הצליח מאוד בארץ ובחו"ל במשך כשנתיים, אך בהמשך נקלע לקשיים והתפרק, מה שהשפיע על מצבם הכלכלי של בני הזוג גבירץ ושני ילדיהם - נטעלי (כיום בת 36) וניתאי (31). "פשוט לא היה לנו כסף. בתחילת שנות ה-80 הלכתי באלנבי וראיתי שלט של עיתון 'העיר'. עליתי אליהם, ואמרו לי בפשטות: 'אם יש לך משהו מעניין, תשלחי לנו'. בן לילה העברתי להם חומר והפכתי לכתבת המוניציפלית. כנראה שמשהו בנואשות שלי התבטא כאסרטיביות. זו הייתה חתיכת קפיצה. אחר כך רינו צרור לקח אותי לעיתון 'חדשות', ושם החלה דרכי האמיתית בכתיבה. הגעתי לתחום הזה קרוב לגיל 30, ללא השכלה וללא קשרים. פשוט הייתה לי תשוקה לכתיבה".

 

גבירץ הייתה ב"חדשות" כתבת בכירה ומוערכת עד שבינואר 1991, ערב מלחמת המפרץ, הונח מכתב פיטורים על שולחנה. "הייתי אז גרושה עם שני ילדים, אז מיד צלצלתי לעיתונים האחרים. תוך יומיים היה לי חוזה עם 'ידיעות אחרונות' והתחיל בינינו רומן שנמשך 17 שנה. עבדתי בכל התחומים במערכת, כשהנושא שתמיד עמד במוקד היה בני אדם ומה שמניע אותם".

 

ב-2003 הוציאה ספר בשם "ילד לא רצוי", שכלל שיחות שקיימה עם יצחק בן אהרון, מי שהיה אחד ממנהיגי תנועת הפועלים בישראל. כעבור חמש שנים עברה שינוי מרחיק לכת. "החלטתי לעזוב את העיתונות. זה לא היה קל, כי התחום הזה היה כל עולמי, אבל המצאתי את עצמי מחדש והתחלתי להרצות בקורס לעריכה במכללת מנשר. מכיוון שאני עצמי לא סיימתי תואר ראשון, לא היה לי מושג כיצד מתנהלים הלימודים. הכל היה חדש עבורי, והייתי צריכה לשאול את בתי מתי יש הפסקה וכמה זמן נמשך שיעור. עם הזמן התחברתי לתחום התקשורת הדיגיטלית והתחלתי להעביר קורס שעסק ביכולת להתבונן בשיח רחב ולהבין מה עובד ומה לא, למה פוסט אחד יזכה לתגובות ולשיתופים, והאחר לא. קודם לימדתי את עצמי, ואז את הכיתה".

 

הכירו את עמותת אליפלט, שגבירץ עומדת בראשה:

 

 

דרך חדשה ולא פשוטה

 

המהפך הגדול בחייה אירע לפני ארבע שנים. "באפריל 2012, יומיים אחרי יום העצמאות, קראתי שהושלך בקבוק תבערה לעבר מעון של ילדי פליטים במטרה לשרפם חיים. המחשבה שהשנאה כה עיוורת, ושהמשטרה אפילו לא דיווחה על זה לכתבים הפליליים, בערה בי. האינסטינקט הראשוני שלי היה לצרוח את זה דרך הפייסבוק, אז באמת פרסמתי פוסט, אבל החלטתי לעשות יותר. השגתי את הכתובת של המעון, גן בלסינג בשכונת שפירא, הגעתי לשם, ופחדו לפתוח לי את הדלת. התברר שבמשך חמש השנים שהם בארץ, מעולם לא ניגש אליהם ישראלי באיזושהי כוונה טובה. מצאתי 21 תינוקות ופעוטות במצב קשה. הם היו זקוקים למזרנים ושמיכות. כשחזרתי הביתה, העליתי פוסט שבו כתבתי מה דרוש להם, וההיענות הייתה מדהימה. הביקור בגן בלסינג היה המפגש הראשון והעוצמתי שלי עם העולם הזה, ובעקבותיו סטיתי מדרך ההוראה ויצאתי לדרך חדשה ולגמרי לא פשוטה".

 

גבירץ הקימה עם שותפים את עמותת אליפלט, שבתוך שנה וחצי פרשֹה חסות על עשרה גני ילדים והקימה שתי מועדוניות טיפוליות - האחת לבני שלוש עד שש, והאחרת לבני שש עד 12. "התחלנו לעבוד עם כ-30 מתנדבים", היא מספרת, "וכעבור שנתיים כבר היו לנו 200. המתנדבים באים לגנים, עוזרים באספקת המזון, מתקנים מה שצריך ומעניקים טיפול רפואי. אנחנו מכירים את כל הילדים ומפתחים קשר עם הצוותים".

 

"הכל התחיל כשקראתי שהושלך בקבוק תבערה לעבר מעון של ילדי פליטים במטרה לשרפם חיים. המחשבה שהשנאה כה עיוורת, בערה בי. בהתחלה רק פרסמתי פוסט בפייסבוק, אבל אחר כך החלטתי לעשות יותר"

בראשית ימיה של העמותה היה ספק לגבי מידת החוקיות שלה, שכן החוק למניעת הסתננות קבע שמי שיעזור למסתננים ייענש במאסר בפועל של חמש שנים ובקנס בן חצי מיליון שקל. "ודאי שפחדתי להיכנס לכלא", אומרת גבירץ, "כבר הייתי אז סבתא. אבל אני לא מאמינה באמירה 'והעיקר לא לפחד כלל'. אני אומרת: תפחד – ותעשה. לשמחתנו, אחרי כמה שנים חל שינוי בחוק, ומאז אין לנו בעיה לפעול".

 

מהו הקושי הגדול ביותר שנתקלת בו במסגרת הפעילות בעמותה?

"בשנים הראשונות היינו ללא גב כלכלי במים סוערים. זו הייתה תקופה קשה גם בפן האישי, כי אחרי שלוש שנים וחצי שבהן הייתי מנכ"לית בהתנדבות, נקלעתי למצוקה כלכלית. אבל התעשרתי בזכות המפגש עם הרגישות ועם טוב הלב".

 

כיצד הגיבו בני משפחתך לשינוי הזה בחייך?

"הם היו חשופים לסיכון שלי, ותמיכתם לחלוטין לא הייתה מובנת מאליה. הם תמכו בי גם כשנקלעתי למצוקה כלכלית. לא פעם אני חוזרת מהעבודה עם סיפורים קשים ומשתפת בהם את הילדים ואת הנכדים, כמו שאבי היה משתף אותי במה שקרה אצלו בעבודה".

 

יותר מכל, אומרת גבירץ, היא פוחדת מהשגרה. "זהו האויב הגדול ביותר. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה לתת. בשנים האחרונות ממלאת אותי מעין תחושת שליחות. אני נמצאת בגיל שבו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, ולהתמסר לזה בלב שלם. ומה שאני רוצה לעשות זה להביא טוב לעולם".

 

______________________________________________________

 

איל פדר עזר בעבר לפליטים, וכיום הוא רוצה לעזור לכלל התושבים. הקליקו על תמונתו:

 

פדר היה בעבר מנכ"ל ספריית גן לוינסקי, וכיום מפתח אפליקציה מהפכנית. הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)
פדר היה בעבר מנכ"ל ספריית גן לוינסקי, וכיום מפתח אפליקציה מהפכנית. הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)

 

 
הצג:
כל התגובות לכתבה ""פחדתי שאכנס לכלא", אומרת העיתונאית שעוזרת לילדי הפליטים"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד