זה הילד, העלם הרך: חייו ומותו של אלדד קרוק, שעליו נכתב "מה אברך"

אחותו מתארת "רקדן מדהים", בת כיתתו זוכרת "בעיקר הרבה הקשבה", והאם השכולה כתבה פתקים בהשראת השיר שהנציח אותו. סיפורו של הנער הזה, שעכשיו הוא מלאך

קרן אמר שחף

|

10.05.16 | 00:06

הקבר של אלדד קרוק ז"ל בבית העלמין של קיבוץ שפיים, ולידו קבר אמו ז'ניה ז"ל. "אמא תמיד הרגישה שהיא הקריבה את אלדד והאשימה את עצמה בכך שהוא נהרג", אומרת האחות השכולה, חניק מרשק. "זה ליווה אותה כל חייה" (צילום: צביקה טישלר)
הקבר של אלדד קרוק ז"ל בבית העלמין של קיבוץ שפיים, ולידו קבר אמו ז'ניה ז"ל. "אמא תמיד הרגישה שהיא הקריבה את אלדד והאשימה את עצמה בכך שהוא נהרג", אומרת האחות השכולה, חניק מרשק. "זה ליווה אותה כל חייה" (צילום: צביקה טישלר)

בכל פעם שדוד יאיר שומע ברדיו את השיר "מה אברך", הוא חוזר מיד 49 שנה אחורה, אל יוני 1967, מלחמת ששת הימים, כשגויס לחטיבת הראל שלחמה בירושלים ופגש את אלדד (דדי) קרוק, בן 22 מקיבוץ שפיים.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

"שנינו היינו מילואימניקים, ונפגשנו ביום השני של המלחמה, 6 ביוני 1967, אחרי לילה של קרבות קשים", מספר יאיר. "אני הייתי מקלען בפלוגה כ', ואלדד פיקד על פלוגה ט'. הוא עלה על הזחל"ם שלנו, סיפח אותנו ונסע איתנו על הכביש הראשי של שכונת שועפט. בשלב מסוים הוא עצר את הזחל"ם וקרא לי לבוא איתו לחלץ פצוע. רצתי אחריו, וכל הזמן ירו עלינו. זיהינו את מקור הירי, ראינו שזה מגיע מגג של אחד הבתים, ואלדד אמר שהוא יסתער לכיוון היורים וביקש שאחפה עליו. ראיתי שטנקים שלנו מתקרבים, אז אמרתי לו שנחכה שהם יגיעו ויחפו עלינו, ואז שנינו נסתער יחד. הוא ענה שלא כדאי לחכות, כי מפקדי הטנקים החשופים ייפגעו מהירי לפני שנספיק לבקש מהם עזרה. ואז הוא התחיל לרוץ, ואני שמעתי צרור ארוך. לא ראיתי אותו ממשיך".

 

קרוק נפצע אנושות מהירי, אולם כשניגש אליו החובש, ביקש ממנו לטפל בחייל אחר שנפצע לא הרחק ממנו. עד שהחובש חזר אליו, מת מפצעיו. "הנער הזה, עכשיו הוא מלאך", כתבה עליו הפזמונאית רחל שפירא בשיר "מה אברך" שהקדישה לו ושהפך לאחד השירים המושמעים ביותר בימי הזיכרון. גם דוד יאיר, כיום בן 75, קבלן וסופר המתגורר בירושלים, מצא דרך להנציח את חברו לקרב. "כשבתי ילדה בן", הוא מספר, "היא ביקשה שאהיה הסנדק ושאקרא לו בשם. החלטתי לקרוא לו אלדד".

 

אלדד קרוק ז"ל. "הוא התחיל לרוץ, ואני שמעתי צרור ארוך. לא ראיתי אותו ממשיך" (צילום: באדיבות ארכיון שפיים)
    אלדד קרוק ז"ל. "הוא התחיל לרוץ, ואני שמעתי צרור ארוך. לא ראיתי אותו ממשיך"(צילום: באדיבות ארכיון שפיים)

     

    השיר "מה אברך" על רקע תמונות של אלדד קרוק ובני משפחתו:

     

     

    לא היה בו שמץ של אלימות

     

    אלדד קרוק נולד ב-27 בספטמבר 1945, בנם האמצעי של ז'ניה ומרדכי קרוק, ששניהם כבר אינם בין החיים: האב נפטר כשנתיים לאחר האסון שנפל עליו, והאם הלכה לעולמה לפני שמונה שנים. אחיו הבכור, יובל (77), חי במושב עין יהב ועוסק בחקלאות; אחותו הצעירה, חניק מרשק (66), היא חברת קיבוץ גבעת השלושה, משמשת כמזכירת מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה ומרכזת את המחלקה הרעיונית-פוליטית בתנועה הקיבוצית.

     

    ערב מלחמת ששת הימים גויסו שני הבנים למילואים, מה שהכניס מתח רב לבית בשפיים. "אמא שלי נהגה לספר שבזמן הכוננות למלחמה היא חלמה שמגיע אליה אדם שמזכיר את אליהו הנביא", מספרת האחות חניק. "הוא החזיק ביד שתי נעליים – גדולה וקטנה. הנעל הגדולה הייתה אחי הגדול יובל, והקטנה הייתה אחי הקטן אלדד, והוא ביקש ממנה לבחור נעל. היא לא הסכימה, אבל הוא התעקש, והיא בחרה לבסוף בנעל הקטנה. אמא תמיד הרגישה שהיא הקריבה את אלדד והאשימה את עצמה בכך שהוא נהרג. כל השנים היא חזרה לחלום הזה. זה חלק ממה שעובר על הורה שכול. קשה וכואב להמשיך לחיות עם זה, וזה ליווה אותה כל חייה".

     

    רחל שפירא, שלמדה עם קרוק בכיתה, מתארת אותו כדמות חיובית בצורה יוצאת דופן, וזו הסיבה שכללה את מוטיב המלאך בשיר שכתבה לזכרו. "לא הייתה בו אף עצם רעה", היא אומרת, "לא היה בו שמץ של אלימות - לא בהתנהלות שלו, לא בשיח שלו וגם לא בקול שלו. בילדותנו בקיבוץ היינו מורגלים למה שאני קוראת 'קול סמכותי', אבל באלדד היה משהו אחר: סוג של נועם, ובעיקר הרבה הקשבה".

     

    ב-1967 עבדה שפירא כמורה לחינוך מיוחד. היא אמנם כתבה שירים, אך הם נשארו במגירה או פורסמו תחת שם בדוי. עם נפילתו של בן כיתתה החליטה לסטות ממנהגה – לכתוב שיר לזכרו ולפרסם אותו בשמה. השיר נקרא במקור "אלדד", והוא ראה אור בחוברת זיכרון שיצאה בשפיים. "הוא נכתב לאנשים בקהילה של אלדד", אומרת שפירא, "שהיו בסביבה שלו ובקיבוץ שלנו".

     

     

    מילות השיר כפי שהוקלדו בידי שפירא במכונת כתיבה (באדיבות קיבוץ שפיים)
      מילות השיר כפי שהוקלדו בידי שפירא במכונת כתיבה(באדיבות קיבוץ שפיים)

       

      שפירא לא העלתה על דעתה שהשיר ייצא מחוץ לקהילה הקטנה של הקיבוץ. מי שאחראי לכך היה המלחין יאיר רוזנבלום, ששהה בבית ההארחה של שפיים בעקבות תאונת דרכים שעבר, ונתקל במקרה בחוברת שבה הופיע השיר. רוזנבלום הלחין את הטקסט, שינה את שמו ל"מה אברך" ומסר אותו לביצוע להקת חיל הים עם הסולנית רבקה זהר. "אני בכלל לא ידעתי שיאיר עבד על השיר", אומרת שפירא. "אחרי שהשיר היה מוכן, הגיעו לשפיים יאיר, רבקה וחלילן הלהקה וחיפשו אותי, כי הם רצו להשמיע לי את השיר. נכנסנו לחדר האוכל, יאיר התיישב ליד הפסנתר, וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את 'מה אברך'. זה היה רגע בלתי נשכח. כולנו היינו מאוד נרגשים, ואני הייתי קצת המומה".

       

      האחות, חניק מרשק: "אמא שלי נהגה לספר שבזמן הכוננות למלחמה היא חלמה שמגיע אליה אדם שמזכיר את אליהו הנביא. הוא החזיק שתי נעליים, גדולה וקטנה. הגדולה הייתה אחי הגדול יובל, והקטנה הייתה אחי הקטן אלדד, והוא ביקש ממנה לבחור נעל. היא לא הסכימה, אבל הוא התעקש, והיא בחרה בנעל הקטנה"

      את הרושם העז שהותיר בה אותו רגע בלתי נשכח תיארה שפירא גם בספר השירים של רוזנבלום, "תמיד עולה המנגינה" (ידיעות ספרים). "מדי פעם אני נזכרת באחר הצהריים ההוא, לפני שנים", כתבה שפירא. "הלאוּת של אמצע היום, האורחים המפתיעים, חדר האוכל הריק, הפסנתר הלא מכוון ליד החלון הגדול. יאיר מנגן, עיניי נעוצות בעורפו, ורבקה זהר שרה 'לוּ אך בירכת לוֹ חיים'. לא פעם ניסיתי לתאר לעצמי את התנועה שמעולם לא חזיתי בה, הדפדוף האגבי שדרכו לכדו עיניו של יאיר בפעם הראשונה את המילים 'מה אברך', את המשפט המוזיקלי שכבר התחיל להתנגן בו, 'וברך לו חיוך שכמוהו כאור'. לעולם אהיה אסירת תודה על כי החסד המופלא של לחניו נגע במילותיי".

       

      רבקה זהר שיחזרה באותו ספר את הפעם הראשונה ששמעה את השיר. "קורא לי יאיר אליו. נפגשים בדירתו. נותן לי לקרוא את מילותיו של השיר. נפעמת. משמיע לי יאיר את המנגינה. בהתרגשות גדולה מקשיבה. מעט מבוישת ליד המאסטרו, ואט-אט, תו אחרי תו, אני לומדת את השיר. שבים לחדר החזרות של הלהקה (חיל הים), ויאיר ילמד את ההרמוניה של הקולות. חרדת קודש נמסכת באוויר. ויקום ויהיה השיר שדור שלם ימצא בו נחמה".

       

      רחל שפירא. "הייתי קצת המומה" (צילום: אביגיל עוזי)
        רחל שפירא. "הייתי קצת המומה"(צילום: אביגיל עוזי)

        יאיר רוזנבלום ז"ל. "רגע בלתי נשכח" (צילום: משה מילנר, לע"מ)
          יאיר רוזנבלום ז"ל. "רגע בלתי נשכח"(צילום: משה מילנר, לע"מ)
           

           

          גיבור עם אנושיות

           

          "מה אברך" נכלל בתקליט של להקת חיל הים "וביום השלישי" שיצא ב-1968, וזכה מיד להצלחה גדולה. השיר גם הפך את רחל שפירא לפזמונאית ידועה ומבוקשת ("כמו צמח בר", "אדבר איתך", "אנשי הגשם") וביסס את מעמדו של יאיר רוזנבלום ("שיר לשלום", "גבעת התחמושת", "ליל חניה") כאחד המלחינים הבולטים בארץ.

           

          במשפחת קרוק התקשו תחילה לקבל את השיר ואת החשיפה הנרחבת שלה זכה. "הרגשנו שמפקיעים את השיר מהפרטיות שלנו לכלל", אומרת האחות חניק, "אבל עברנו תהליך, ועכשיו, למרות שעדיין מאוד קשה לנו לשמוע את השיר, וזה תמיד תופס אותך לא מוכן, יש גם סוג של גאווה שדווקא אישיותו של אחי, כפי שמתוארת בשיר, הפכה לדמות לאומית, לסמל".

           

          לדעתה, האישיות של אחיה מתוארת בשיר בצורה מדויקת. "פנו אלינו אנשים שהכירו את אלדד ואמרו שהשיר משקף את הדמות שלו", היא אומרת. "הוא אהב שירה וסיפורת והיה רקדן מדהים. בשיר הוא מתואר כצבר, כדמות האנושית האולטימטיבית, שמצד אחד מת כגיבור ומצד שני הייתה בו אנושיות".

           

          רבקה זהר: "לא היה לי רצון לומר שאלוהים לא מברך יותר, לא שומע יותר. בסוף הבנתי שגם אם לי השיר נשמע מאוד עצוב, עבור מי ששכל את בנו הוא שיר מנחם. פגשתי במקרה אב ששכל את בנו, והוא סיפר לי עד כמה השיר מנחם עבורו. בעקבות זאת החלטתי לחזור לבצע את השיר, אבל הכנסתי שינוי"

          השיר גם תפס מקום חשוב בחייה של האם השכולה ז'ניה, והדבר התברר רק אחרי מותה. "לי היה קשר מאוד מיוחד איתה", מספרת שפירא. "דרך השיר נוצרה בינינו ברית שקטה, שכל הצדדים היו מודעים לה. אחרי שהיא נפטרה, קראו לי לביתה וראיתי שהיא שמרה ליד המיטה שלה מגירה מלאה בפתקים שכתבה לאלדד, ושרבים מהם היו בווריאציה על 'מה אברך'. השיר נתן לה איזושהי שפה ויכולת להמשיך את התקשורת עם הבן האהוב שלה. כשראיתי את המגירה הזאת, נעתקו המילים מפי. השיר כנראה הראה לה שזה אפשרי להמשיך לתקשר עם הבן. הוא היה בשבילה כמו הבהוב בחושך".

           

          רבקה זהר עברה תהליך מורכב עם "מה אברך". השיר אמנם העניק לה פרסום רב ונחשב ללהיט הגדול ביותר שלה, אבל בשנות ה-90 של המאה הקודמת, בעקבות נישואיה להוגה הדעות שלמה קאלו, החליטה להפסיק לבצע אותו בהופעות. הסיבה העיקרית הייתה המשפט האחרון בשיר, שאומר: "אלוהים, אלוהים, אלוהים, לוּ אך בירכת לו חיים".

           

          "לא היה לי רצון לומר שאלוהים לא מברך יותר, לא שומע יותר", מסבירה הזמרת. "בסוף הבנתי שגם אם לי השיר הזה נשמע מאוד עצוב, עבור מי ששכל את בנו הוא שיר מנחם. פגשתי במקרה ברחוב אב ששכל את בנו, והוא סיפר לי עד כמה השיר מנחם עבורו. בעקבות זאת החלטתי לחזור לבצע את השיר הזה אחרי הפסקה של יותר מ-20 שנה, אבל הכנסתי שינוי: בשורה 'לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך' הורדתי את המילה 'לא', ועכשיו אני שרה 'עוד יברכוהו, עוד יבורך'. צריך לדעת שעם כל התוגה, יש גם תקווה".

           

          רבקה זהר. "עם כל התוגה, יש גם תקווה" (צילום: גלעד קוולורצ'יק)
            רבקה זהר. "עם כל התוגה, יש גם תקווה"(צילום: גלעד קוולורצ'יק)

             

            "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית". הקליקו על התמונה ותגיעו לסיפורו של שיר זיכרון נוסף:

             

             

            המצולמת היא דורית צמרת, מחברת אחד משירי הזיכרון המרגשים ביותר. הקליקו על התמונה ותגיעו לראיון איתה (צילום: ניסן ארנברג)
            המצולמת היא דורית צמרת, מחברת אחד משירי הזיכרון המרגשים ביותר. הקליקו על התמונה ותגיעו לראיון איתה (צילום: ניסן ארנברג)

             

             

             
            הצג:
            כל התגובות לכתבה "זה הילד, העלם הרך: חייו ומותו של אלדד קרוק, שעליו נכתב "מה אברך""
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד