"עוד לא אבדה תקוותנו", כתב המשורר נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה (1909-1856), בשירו "תקוותנו", שמוכר לנו כיום כ"התקווה". אימבר קיווה שהעם היהודי יאמץ את שירו כהמנון, אבל הוא לא רק קיווה, אלא גם פעל: לקראת הקונגרס הציוני החמישי, שנערך בבזל ב-1901, כתב לצירים וביקש מהם הכרה רשמית בשיר. זאת, אחרי שבתום הקונגרס הציוני הרביעי, שהתקיים בלונדון ב-1900, פרץ הקהל באופן ספונטני בשירת "התקווה" מיד אחרי ששר את ההמנון האנגלי.
בין שני הקונגרסים התכנסו ציוני רוסיה, וגם הם, כך נכתב, פרצו בשירת "השיר הלאומי של הלאום החדש-ישן". מאז שרו אותו בסופם של כל הקונגרסים. המילים "עין לציון צופיה" קיבלו משמעות מיוחדת בתום "קונגרס אוגנדה" ב-1903, שבו התנהל פולמוס בעניין הצעתה של בריטניה להקים התיישבות יהודית במזרח אפריקה. ההסתדרות הציונית לא החליטה מעולם לאמץ את "התקווה": זאת הייתה הכרעה לא רשמית של העם, שבאה בלי מכרז או משאל. גם מדינת ישראל לא מיהרה לצאת בהכרזות סביב השיר: "התקווה" עוגן בחוק כהמנון רק ב-2004.
אלה מילות ההמנון הרשמיות:
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת-שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
שירו המקורי של אימבר כלל עוד שמונה בתים, שנכתבו במשך כמה שנים: אימבר החל בכך עוד לפני עלייתו, והמשיך אחרי שהגיע לארץ ישראל. מדי פעם התארח בבתים של מתיישבים שונים במושבות ונהג לשלוף את ניירותיו ולקרוא בתים מהשיר. לעתים אפילו הוסיף בו במקום כמה שורות, מה שגרם לכמה מושבות להתחרות על התואר "המקום שבו נולד ההמנון". בתקופה שאימבר גר בירושלים, הוא המשיך לפתח את השיר, ועדי ראייה סיפרו כי בכל פעם שעלה בדעתו חרוז, מיהר לכתוב אותו על קירות חדרו.
כך מסתיים השיר המקורי:
כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת-הַלְּאֹם
בְּלֵב הַיְּהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵּה גַּם הַיּוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם.
שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ
"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי
גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ".
"התקווה" בביצוע ריטה (1998):
ובביצוע שירי מימון (2006):
הראשון שזימר
הראשון שניסה להלחין את "התקווה" היה לאון איגלי, אחד משישה חלוצים צעירים שהברון רוטשילד שלח לזכרון יעקב כדי להכשירם לעבודה חקלאית. איגלי, זמר אופרה בעברו, התקשה להסתגל לעבודה הקשה וביקש רשות להשתחרר ממנה כדי לעסוק במוזיקה. הלחן שלו ל"התקווה" היה מורכב כל כך, שישראל בלקינד, איש תנועת ביל"ו, נהג לתת פרס של כמה חתיכות שוקולד לכל נער שהצליח לשיר אותו בשלמותו.
זמן מה לאחר מכן הוצמדה ל"התקווה" מנגינה חדשה, ומי שאחראי לכך הוא כנראה שמואל כהן, איש העלייה הראשונה. כהן כתב בזיכרונותיו כי ב-1887 נתן אימבר קובץ משיריו לאחיו, ששהה אז ביסוד המעלה וניסה לזרוע שם חיטה. כהן קיבל מאחיו את החוברת, השיר "התקווה" מצא חן בעיניו במיוחד, והוא הצמיד לו לחן מתוך היצירה "מולדבה" של המלחין הצ'כי סמטנה, אותו לחן שמלווה את השיר עד היום. לדבריו, הוא היה הראשון ששר את "התקווה" על פי המנגינה הזו. "יורשה לי להגיד", כתב, "כי פעם בפעם, מדי השתתפי באסיפות, בוועידות ובנשפים, ושיר 'התקווה' מושר באופן רשמי, עולה על ליבי זכר השיר הזה כשהושר ראשונה, ואני חושב את עצמי למאושר כי זכיתי להיות ראשון השרים את השיר 'התקווה'".
"מולדבה" של סמטנה:
לא פעם נשמעים ספקות בעניין מעמדו של השיר כהמנון. שנה לפני קום המדינה ביקשו ארגונים דתיים לקבוע את "שיר המעלות" כהמנון המדינה. אחרי מלחמת ששת הימים היו מי שקראו להחליפו בשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", וגם התנהל על כך דיון בכנסת. ח"כ מוחמד ברכה הציע שההמנון הלאומי יהיה השיר "אני מאמין" ("שחקי שחקי על חלומות") מאת שאול טשרניחובסקי: ברכה טען שמסריו של השיר אוניברסליים, ומן הראוי שגם אזרחי המדינה הלא-יהודים יוכלו לחוש קשר אל מילות ההמנון. כל ההצעות הללו נדחו. מעניין לגלות כי מילות הפתיחה של "התקווה" דומות למילים הראשונות בהמנון הפולני: "עוד לא אבדה פולין/ כל עוד אנו עוד חיים/ את מה שכוח זר כבש/ אנחנו בחרב ניקח". הדמיון, מן הסתם, מקרי בהחלט.
ואם הזכרנו את טשרניחובסקי - הקליקו על התמונה ותקראו על הרומן הסודי שהיה לו:
