פרויקט הבוקר
כשגלעד שמילוביץ', בן 37, נשוי טרי, סיים את תוכנית ההסבה להוראה והגיע ללמד בבית הספר "ברנקו וייס" – תיכון ההזדמנות האחרונה באור יהודה – היו לו הרבה תוכניות לשינויים גדולים. "הגעתי למערכת עם המון דגלים חברתיים ואידיאולוגים, שבזכותם באתי לחולל שינוי במערכת החינוך. מהר מאוד גיליתי שצריך להשאיר אותם בחוץ".
שמילוביץ' הבין שאידיאולוגיות גדולות הן לא מה שהנערים האלה צריכים. "באינטראקציה האנושית עם התלמידים, אני חייב למקם את הצרכים שלהם לפני שלי. כל אחד מתלמידיי סוחב איתו סיפור חיים מאוד מגוון והצעד הראשון הוא לבנות אמון. הם מעבירים מבחנים בהתחלה. רוצים לראות אם תוותר עליהם, במידה והם לא מגיעים; הם יקחו אותך למקומות קצה בדיבור ואתה צריך להגיב בנחישות ומצד שני, להישיר מבט ולהראות ברגליים שאתה לא מוותר, למרות שהרבה לפניך ויתרו. בגלל החיים שהם עברו, אין להם הרבה מיומנויות בסיס, כמו איך לנהל מחברת, איך ללמוד, איך לשבת בכיתה ולא לשוטט, לעשות שיעורים. בזמן קצר צריך לטפס איתם ליעדים של בחינות בגרות".
הדבר הראשון והמאוד בסיסי ששמילוביץ' היה צריך להגיע אליו עם תלמידיו, נשמע מאוד טרוויאלי, אבל הוא פרויקט הבוקר שלו: לגרום להם בכלל להגיע לבית הספר. מכיוון שמדובר בנערים שנשרו ממסגרות רבות קודם, התיכון הזה, המכונה "תיכון ההזדמנות האחרונה", הוא בדיוק כפי שהוא נשמע והמטרה הראשונה היתה להביא אותם לכיתה. ממש פיזית. שמילוביץ' פותח כל בוקר בהודעות השכמה לתלמידיו. לחלק מהם הוא גם מתקשר.
בשעה שמונה ורבע הם מתחילים להגיע ועד שמונה וחצי הוא מתחיל להבין מי התעורר ומי לא. אז – הוא עוזב את בית הספר והולך להעיר את כל מי שנפקד. יש כאלה שמספיק לומר להם "תרדו, אני פה, באתי לקחת אתכם" ויש כאלה שבתאום עם ההורים הוא נכנס ומעיר אותם. כן, קצת מוזר לנו לשמוע שהמורה בא עד הבית להעיר תלמידים, אבל עבור גלעד זו שגרה מחויבת מציאות. "הדבר הכי בסיסי שאתה עובד עליו כמורה בבית הספר הזה מהיום הראשון זה ליצב להם שגרת נוכחות בכיתה".
המפתחות לכל תלמיד ותלמיד
כבר חמש שנים ששמילוביץ' עובד עם נוער אתגרי. את ההסבה לחינוך הוא עשה מעולם הפרסום.
פתאום קם אדם ומחליט לשנות מסלול?
"תמיד דגדג לי לעשות משהו משמעותי והיה לי חשוב שיהיה גם יצירתי, כדי לגרום לדברים להתרחש. זה מקביל לעולם הפרסום, רק הרבה יותר מספק וחשוב".
למה דווקא נוער בסיכון?
"זה משהו בהזנחה העמוקה שיש במערכת החינוך בארץ לנוער בסיכון, לצד האפשרויות הגדולות. יש מה לעשות, אך לצערי כמעט אף אחד לא מקדיש לנושא הזה משאבים".
איך התחלת?
"לפני חמש שנים עשיתי תוכנית הסבה שנקראת 'חותם' (תוכנית של משרד החינוך, המגייסת ומכשירה סטודנטים ואקדמאים מצטיינים לתחום ההוראה). התחלתי ללמד שיעורי ספרות לבני נוער בסיכון הלומדים בכיתות מב"ר, אתגר, אומץ בתיכונים רגילים. השנה התחלתי ללמד בברנקו וייס באור יהודה - תיכון 'הזדמנות אחרונה' לכיתות ט'-יב', לבני נוער שנשרו ממסגרות, שהדגש שלו זה לימוד דרך תקשורת ויצירה".
מה נדרש ממך בעבודה עם נוער בסיכון?
"זו עבודה וגישה אחרת לגמרי מתיכונים רגילים: לדאוג שיהיה להם ציוד, מחברות, עטים. בית הספר מספק להם כל מה שצריך כדי שלא יהיה להם תירוץ להפסיק לבוא. גם אם צריך חטיף אנרגיה כדי להעלות את רמת הסוכר והעירנות - הם יקבלו. זו מסגרת שעושה שינוי עם הילד. יש עד 15 נערים ונערות בכיתה וכמורה אתה מלווה ומכיר כל אחד ואחת מהם, לומד מה החוזקות, מה המוטיבציות של כל אחד ועובד בכל המישורים. כל תלמיד מוקף בכל כך הרבה מעגלי השפעה, כמו המשפחה והחברים וכדי להגיע אליו אני חייב להתייחס למכלול הזה ולהיות מעורב בו. אני לא יכול לעבוד רק על לימודים כי המפתחות הם לא שם. הכיתה היא מתחם מעצים עבורם, שאפשר לומר בו הכול".
אז איפה המפתחות אליהם?
"אני לוקח תכנים מעולם התוכן שלהם והופך אותם לכלי לימוד. בהרבה תיכונים יש הפרדה בין התכנים הלימודיים והתכנים החברתיים של הילדים, שזה אבסורד ויוצר תחושת ניכור. כל בוקר מתחילים בשתי דקות כתיבת רצף או קריאת קטע אקטואלי, דיון או סיפור. יש לי תלמידים שלא יודעים להתבטא בכתב, אבל יודעים לצייר בצורה מדהימה. אתה רואה תלמידים שלא יודעים לכתוב ארבע שורות, אבל כותבים מגילות בוואטסאפ, אז התחלתי ללמד ולבחון אותם דרך הוואטסאפ.
"אני מנסה להיות רגיש ומדויק ולמפות את הצרכים של כל תלמיד ברמה הרגשית הקוגניטיבית. היה לי למשל תלמיד שהיתה לו חרדת כניסה לכיתה. הוא עבר המון בתי ספר בגלל הבעיה הזו ופשוט שיניתי כל יום את סידור הכיתה בשבילו, עד שהבנו שהסטינג זה שיקוף של הרגשות שלו. אני נותן נוכחות לעולם שלהם. אני מלמד אותם שירה דרך ביאליק, רועי חסן ומרגול. יש לי תלמידים מזרחיים, אתיופים, קפקזים. לא הגיוני שהעולם שלהם לא יבוא לידי ביטוי בכיתה".
אין קיצורי דרך
"היתה לי תלמידה שהיתה שקטה מאוד, בת להורים עולים ולא היה ברור אם היא מסוגלת לעבור את הבחינה בספרות", מספר שמילוביץ'. "ראיתי באחד השיעורים שהיא מקשקשת על השולחן ציורים יפים. בדיוק למדנו את 'אנטיגונה', היינו לפני מבחן ובקשתי ממנה שבמקום לענות על השאלות שבמבחן, שתצייר את התשובות. זו היתה נקודת מפנה עבורה.
"אני מעביר לבנים שיעורי מגדר; עורך סדנת גבריות דרך צפיה בסרטים, בקליפים ובטקסטים. אני בוחן יחד איתם את ההגדרות של מה זה גבריות ואנחנו מתעמקים בזה. יוצאים שם דברים מדהימים. הם מבינים שגבריות זה לא 'מה עשית בצבא' ו'עם כמה בנות היית'. הם אומרים דברים מדהימים על 'אחווה גברית' או מדברים על רגשות ואהבות ומבינים שגבריות זה דבר גמיש ויש לזה כמה זוויות. אפשר להיות גבר רגיש ולא לאהוב כדורגל. הם צמאים לעוגנים וזוויות שיגדירו אותם וכל דבר כזה מוביל אותם לחשיבה ביקורתית, למידה להתקדמות, לעשיה".
מה העקרונות שלך?
"אני דורש מהתלמידים שלי יותר ממה שאי פעם דרשו מהם וגם מאמין בהם יותר ממה שאי פעם האמינו בהם. אני לוקח אותם למקומות שהם לא חלמו. לכל תלמיד אתה עוזר למצוא את המפתחות שלו, לתת לו את האפשרות לטעות ולהתקדם בו בזמן. משפט שהם שומעים ממני הרבה זה "תדרשו מעצמכם לא פחות מיותר".
מה למדת שלא ידעת לפני?
"להיות צנוע ולהבין שאין קיצורי דרך. הכל קורה כאן ועכשיו, קבלת החלטות מידיות, שצריך להגיע אליהן בשיוויון נפש ואין ספק ששיקול הדעת מגיע עם צבירת קילומטרג'. זה נותן פרספקטיבה על מה זה להיות מורה. על זה שזו עבודה יומיומית של דקויות, בלי ניצוצות, בלי פירוטכניקה, אלו שינויים קטנים שהופכים לשינוי גדול. אני זוכר שבהתחלה, כששאלו אותי מה אני עושה, אמרתי שאני מורה מאיזו תוכנית שבאה לשנות. היום אני גאה להגיד 'מורה'. אני בקשר עם תלמידים שלי שהם היום בצבא והם יודעים שהם חלק ממחזור החיים שלי ואני מקווה שגם אני שלהם. הפידבק הכי גדול זה לראות תלמיד שאף אחד לא האמין בו - מצליח. לייצר בכיתה סביבה שהיא מפרה דרך יצירתיות ורגישות. אם אין לך את ההקשבה ויכולת לפרום את הבעיות ברגישות, אי אפשר להגיע לילדים".
ומה היעדים הבאים?
להמשיך ולהיות מורה יותר טוב, להגיע לחלומות הכי רחוקים שאפשר בתחום החינוך ובעיקר, להמשיך ולנסות כמה שיותר להשפיע על כמה שיותר תלמידים.
- לכתבה הקודמת בסדרת "הוראה מתוקנת": מי המורה היום? מי שתרצו. מיזם ייחודי מביא לכיתה מרצים בסקייפ
.
