היא עוד תשוב?
"פחדתי לשבור אותה. לא ידעתי איך מתמודדים עם האשמה", רחלי ור–ניר, היום בת 25, עמדה מול סימני שאלה רבים ועדיין סימן השאלה שלה ניצח. "התהליך התבשל אצלי במשך ימים, שבועות, חודשים, אבל אף אחד לא הכין אותי לשתיקה הרועמת שלי מול שאלות נוקבות. אף אחד לא הכין אותי לתחושה הקשה, כשאת אורזת תיק עם הדברים שלך ויוצאת מהבית, בלי שקל, יודעת שאת הולכת עם האמת הפנימית שלך ומבחינת כולם את בעצם משקרת לעצמך".
"תחזרי הביתה, רחלי", אמא שלה היתה בטוחה שהיא תחזור מהר, אבל היא לא חזרה. "פחדתי לעזוב הכל בבת אחת, אז עזבתי דווקא את הבית קודם והמשכתי בלימודים", היא מחייכת ונזכרת איך הייתה מתעוררת בחדר השכור שהיא שכרה עם חברתה ושילמה אותו בעבודה קשה בשעות אחר הצהריים, שקל לשקל ובכל זאת, לא נשברה.
ההורים והאחים שלה חשבו שהנה, היא חוזרת, כי בבוקר היא היתה עדיין שמה עליה את תלבושת בית יעקב, את הילקוט על הגב וצועדת ללימודים, רק שבצהריים היא חזרה לבית ריק. "איך לא נשברת?" אני שואלת אותה. "לא הייתי מסוגלת לחזור לשכונה", היא עונה. אולי זה היה גם בזכות החבר שהכירה באותה תקופה, עוד בגיל 15, שהיום הוא בעלה.
הרגשתי כמו עוד "מספר"
רחל היתה "ילדת סנדביץ'" במשפחה ברוכת ילדים, בת 13 נפשות. קשה לי שלא לחשוב על הדמיון הרב למשפחה שלי וקשה לי שלא לחשוב עליה כעל אחד הילדים שאני מגדלת במשפחה כזו. אני מקשיבה לה באוזניים כרויות. המילים שלה קצת מפחידות אותי. "בשלב מסוים הרגשתי שאני נבלעת. אני 'מספר' בבית, אני 'מספר' בכיתה. הרגשתי נעלמת". החוקים, הבגדים, הכללים, היא רצתה משהו אחר. הלב שלי מחסיר פעימה. כאמא למשפחה ברוכת ילדים, המילים שלה מבהילות אותי. הצילו. לא ידוע לי שמישהו מהילדים שלי מרגיש ככה ואני תמיד שואלת אותם ובודקת.
היא כאילו קוראת את מחשבותיי וממהרת לשחרר צפירת הרגעה: "חייבת להצהיר שבאופן אישי אני מכירה משפחות ברוכות ילדים רבות ואין זה אומר שיש שם ילדים שהם 'מספר'. אין ספק שיש יופי עצום במשפחות ברוכות והיו לי חברות שבנו אישיות ופרחו, דווקא משום שגדלו במשפחות שכאלה. ומנגד, החיים זימנו לי היכרות גם עם משפחות עם שניים-שלושה ילדים, ששם הילדים הרגישו אבודים, כי לא התייחסו אליהם, מחוסר זמן".
איך הורייך הגיבו? אני ממשיכה לחפור, רוצה לשמוע את כל הפרטים, מנסה לדמיין אמא חרדית מול נערה בת חמש עשרה שמודיעה לה שהיא עוזבת את הבית. לכל זה תוסיפו את העובדה שאמא שלה מחזירה בתשובה ידועה ושמה הולך לפניה. ברור שהיו דמעות והלם וצער ועדיין, אמא שלה החליטה לא לחתוך את החבל ביניהן.
"תביני את גודל הכאב שהכאבתי לה. בזמן שהיא מחזירה בתשובה, הבת שלה יצאה בשאלה. היא כאבה, היא דמעה ועדיין השאירה את הדלת פתוחה". דווקא בזכות אמא שלה והתנהגותה, כך היא מאמינה, נשאר לה מקום בלב לדת. "אמא שלי מדהימה, אישיות כובשת ומקבלת. היא קיבלה אותי בנועם במהלך כל שלב שעברתי בחיי. אמא תמכה בי. גרתי עם חברה, למדתי איפור וחוויתי הרבה מערבולות, של דת ואמונה ומערכת יחסים מורכבת עם המשפחה והסביבה".
ובזמן שכל ילדה-נערה בגיל הזה חוזרת הביתה לארוחה חמה, היא חוותה מצב של הישרדות והתחילה לבשל ארוחות חמות לה ולחברותיה. "התאהבתי במטבח ואירחתי בלי סוף, מכינה ארוחות מכלום, עוגות מכלום".
השנים חלפו, היא התחתנה וילדה את בנה הראשון. "עבדתי בחברת בזק עד הלידה ואחריה החלטתי שאני רוצה לגדל את הילד בבית. התחלתי להתנסות באפיה, צפיתי בשפים גדולים והתחלתי להמיר אפיה פשוטה באומנות. הקמתי בבית שלי מיני-מעבדת ניסויים למאפים מיוחדים, ניסיתי מרכיבים, טרחתי במשך שעות על מתכונים שונים וכך נולדה הקונדיטורית שבי".
"כן, הוא בן יחיד"
את רחלי הכרתי באירוע מיוחד במינו, בו היא השתתפה בשבועות האחרונים - אירוע שהתקיים במלון חרדי והפגיש בין השף חיים כהן לרחלי - קונדיטורית מצליחה, המתחזקת גם בלוג מצליח עם אלפי עוקבים, חרדית לשעבר, הקהל באירוע היה מעורב - חרדי, דתי וחילוני. היא עמדה שם, על עקבים, אישה מטופחת, בלונדינית, עם מבט חם בעיניה. "בילדותי תמיד הרגשתי בפינה", היא מספרת לי. "החברה החרדית תמיד מתייחסת אלייך כאל נתון נעלם". אולי בגלל זה חשוב לה היום כל כך המראה שלה - תמיד מאוד מתוקתקת, תמיד על עקבים. "האישה הזאת שאת רואה כאן היום", היא מסבירה לי. "נולדה שם, בחדר ההוא ששכרתי יחד עם חברה בגיל 15 ובו התחלתי לעשות ניסויים בעוגות".
רחלי מצביעה על בנה, ילד בן ארבע שמתרוצץ בלובי, מטופח, לבוש מותגים. "כן, הוא בן יחיד", היא אומרת כמעט בהתרסה. היא תעניק לו חוויות מסוג אחר.
אני מקשיבה לה בהתפעלות, מביטה ביצירות שלה ונדהמת. "היום אני מעבירה סדנאות אפיה ומי היה מאמין שבלוג של נערה חרדית צעירה יהפוך להצלחה כזו?" היא חוותה הרבה דמעות, כיום נשואה לחבר שלה, הם מגדלים ביחד את בנם והיא מתרוצצת בין העולמות, חצתה קו, מאושרת בבחירה שלה וגם הגשימה חלום ועושה את מה שהיא אוהבת.
"והנה, תראי, משהו בכל זאת נשאר מהעולם החרדי אצלי", רחלי מדגישה כי היא לא אופה או מבשלת דברים שאינם כשרים, כי היא תמיד תזכור לטובה את אמא שלה, שנשארה אימא שלה לאורך כל הדרך".
