לצייר את הכאב: ניצולים שנעזרים באמנות כדי להתמודד עם הטראומות

יש ניצולי שואה שמדברים על הזוועות שחוו ומוסרים עדויות בעל פה. ניצולים אחרים מתקשים לספר על כך ומעדיפים לכתוב. ויש גם כאלה שבוחרים להתרחק מהמילים ומשתמשים בקווים ובעיגולים, במכחולים ובצבעים. הניצולים הללו בחרו לספר את סיפורם באמצעות ציורים: זהו הכלי שבו הם מבטאים את עצמם ואת המטען הכבד שמלווה אותם זה עשרות שנים. חלק מהעבודות מתעדות בצורה ריאליסטית דמויות, אירועים ומקומות; אחרות מופשטות יותר ורק נותנות ביטוי להלכי רוח; אבל בכל המקרים מסייעות יצירות האמנות לטפל בקשיים ולהתמודד עם הטראומה.

דור שלם של ניצולים, שהולך ונעלם, מפציר בנו לא לשכוח את הזוועות של מלחמת העולם השנייה, אבל לציירים שבחבורה, בניגוד לאחרים, יש דרך מעניינת ומקורית במיוחד להזכיר לנו מה קרה שם. נפגשנו עם שלושה מהם.

ציור של עמוס בלס. "נשארתי בחיים בזכות הוריי, שדאגו להחביא אותי במקומות שהיה קשה למצוא"(צילום: ירדן מרקוס)

זה לא טיפול, זה שחרור

פרופ' עמוס בלס (81), יליד ורשה, היה בן חמש כשפרצה המלחמה, והוא זוכר את האירועים היטב. "שנה אחרי שהכל התחיל", הוא מספר, "ריכזו אותנו, את יהודי ורשה, שהיוו כ-30 אחוז מתושבי העיר, והכניסו אותנו לגטו. הילדים באותה תקופה היו מטרה של ממש עבור הנאצים, כי הם לא היו מסוגלים להיות פרודוקטיביים, אבל אני נשארתי בחיים בזכות הוריי, שדאגו להחביא אותי ואת אחיי במקומות שהיה קשה למצוא".

הוא נשאר בגטו ורשה עד זמן קצר לפני המרד, מארס 1943, ומשם נדד במשך שנתיים בין כתובות שונות. בתחילה הסתתר בורשה ואחר כך חי בכפר נידח בדרום פולין, שם אימץ לעצמו זהות של ילד נוצרי. "במהלך השהות שם הבנתי שהאנטישמיות באזורים הללו היא תוצאה של בערות, של חוסר ידע. 90 אחוז מהתושבים לא ידעו קרוא וכתוב והאמינו רק לכנסייה. אני ובני משפחתי ניצלנו בזכות גויה ששמרה עלינו שם".

אחרי המלחמה חזרה משפחתו לעיר הבירה, אך לא הצליחה להחזיר לעצמה את הרכוש הרב שהיה ברשותה, שכן הכל הושמד בזמן המרד. "עברנו ללודג', שם היו להוריי שתי דירות, שבאחת מהן גרו דיירים שפלשו בזמן המלחמה. אנחנו פינינו אותם, ובמקומם הכנסנו לדירה את הגויה מהכפר שהצילה אותנו. הענקנו לה את הדירה במתנה. אנחנו גרנו בדירה השנייה". אחרי שנה בלודג' ושנה נוספת בצרפת, עלתה המשפחה לארץ ב-1947.

בלס, תושב רמת גן, הוא פרופסור למדעים באוניברסיטת תל אביב ובעל ותק של 35 שנות מחקר ופיתוח בתעשייה הביטחונית. בגיל עשר החל לצייר; בהמשך עשה הפסקה ל-20 שנה, ואחר כך חזר. במהלך השנים גם כתב ספרים שעסקו בשואה ובהשפעתה על אלה ששרדו: לא "ניצלו", הוא מדגיש, כי אם "שרדו". "אני מתעקש לא לקרוא להם ניצולים, אלא שורדים", הוא מסביר. "הניצולים הם אלה שעברו לאמריקה או לארגנטינה לפני המלחמה".

בעבר הקדיש תערוכה מיוחדת לנושא השואה, אך שאר העבודות שלו אינן עוסקות בכך. "הכיוון שלי מופשט", הוא אומר. "זה מאפשר לי לבטא את מה שעומד מאחורי הציורים באופן שהוא לא חד-משמעי".

הציור הוא סוג של טיפול עבורך?

"לא טיפול, כי אם שחרור. רבים מיוצאי פולין הם אנשים סגורים מטבעם מבחינת הדיבור, אז הציור הוא דרך ביטוי נהדרת עבורם. זה לא שחור או לבן כי אם הרבה צבעים אחרים, שדרכם אתה יכול להתבטא".

חייו ויצירתו של עמוס בלס:

הפסיכולוגית אמרה: תציירי מה שכואב לך

ז'ני רוזנשטיין (81) נולדה בצ'רנוביץ, רומניה, למשפחה אמידה. באחד הבקרים של אוקטובר 1941 קמה ליום אפור במיוחד - ולמלחמה. "סגרו לנו את הרחוב שבו גרנו והפכו אותו לגטו", היא נזכרת. "גם סגרו את שתי החנויות של אבי; אמי פוטרה מעבודתה ולקחו אותנו למחנה הריכוז מוגילב-פודולסקי. אני הייתי ילדה יפה מאוד, והרבה פעמים קרה שלא האמינו לי שאני יהודייה. יום אחד תפס אותי חייל גרמני כדי לחקור אותי ולבדוק את מוצאי; הוא שבר לי את האף, שיסה בי את הכלב שלו, שרף לי את הפנים, וכשביקשתי לשתות, הוא הכניס את אבר מינו לפה שלי והשתין בתוך פי. למזלי, ליד המחנה היה מנזר, והאנשים בו ראו מה קרה, אז הם לקחו אותי לשם וטיפלו בי".

אירוע טראומטי נוסף חוותה לקראת סוף המלחמה. "הגרמנים הוציאו אותנו מהמחנה כדי להספיק להרוג את כולנו. חייל אחד לקח את אחותי בת הארבע וערף לה את הראש עם גרזן. כשסבתא שלי רצה אליה, ירו לה בראש".

ב-1950 עלתה לישראל. "בשום צורה לא הייתי נורמלית, אז דוד שלי החליט לקחת אותי לטיפול פסיכיאטרי בשלוותה, עם חשמל. הייתי שם שנה וחצי ויצאתי קצת יותר נורמלית. אחר כך התחתנתי וילדתי ילדים".

במשך עשרות שנים נמנעה מלספר על המאורעות הללו. רק בשנים האחרונות, לאחר מות בעלה, החלה לספר את קורותיה. היא עשתה זאת בספרה "המלאך מעל הדלת", שאותו הוציאה בשנה שעברה, וממשיכה להתבטא באמצעות הציור. ביתה בתל אביב מלא ביצירותיה.

"הציור הראשון שלי היה בגיל שבע, במלחמה, מפחמים ונייר ישן. כשהגענו לארץ, גיליתי שאמא שלי שמרה כל השנים את הציור הזה בארון שלה, אז העברתי אותו ליד ושם. אחרי שבעלי נפטר, התחלתי לצייר באופן מסודר בהמלצת הפסיכולוגית שלי. היא אמרה לי: 'תציירי מה שכואב לך', אז ציירתי את מה שחלמתי עליו כל לילה. אחר כך גם התחלתי לדבר על הכל. אני קוראת לציורים שלי 'קשקושים דמיוניים'. בעזרתם אני משתחררת מכל הכאבים. אני לא מציירת ריאליסטי. לפעמים אני מציירת תמונות משמחות, כמו פרחים, כדי להרגיש טוב יותר".

עכשיו היא חולמת להוציא ספר ילדים בנושא השואה שיכלול את ציוריה. "ילדים צריכים להכיר את הנושא", היא אומרת, "אבל לא בצורה חריפה מדי, כדי שלא ייכנסו לטראומה".

ציור של רוזנשטיין. "למזלי, ליד המחנה היה מנזר, והאנשים בו ראו מה קרה, אז הם לקחו אותי לשם וטיפלו בי"(צילום: גילי לוינסון)

האתגר שלי הוא לתעד, כל עוד אני זוכר

סבי, יעקב יחימוביץ' (95), יליד צ‘נסטוחובה, פולין, וכיום תושב רמת אביב, זוכר היטב את היום שבו פלשו הנאצים למולדתו - 1 בספטמבר 1939. הוא גם זוכר בדיוק את כל קורותיו במהלך המלחמה: מתי וכיצד נלכד על ידי הגרמנים והועלה לקרון רכבת צפוף, עבודות הכפייה שנשלח אליהן, ייבוש הביצות, העבודות בכביש, עבודות הצביעה.

"בשלוש השנים הראשונות למלחמה העבירו אותי מעיר לעיר ומעבודה לעבודה", הוא מספר. "בספטמבר 1942, יום כיפור, החלה ההשמדה. חילקו אותנו לפי בלוקים, וכל כמה ימים עשו טרנספורט לטרבלינקה. איש לא האמין אז שמשמידים את כולם. אותי ואת שני אחיי המשיכו לשלוח לעבודות. אני נשלחתי לעבוד בבית חרושת לייצור נשק ותחמושת באזור צ'נסטוחובה ועבדתי שם עד ינואר 1945. כשהרוסים התקרבו, הוציאו אותי משם ונשלחתי למחנה הריכוז בוכנוולד בגרמניה. לאחר זמן הועברתי למחנה קולדיץ על מנת לעבוד שוב במפעל לנשק. כשההפצצות של הרוסים התחזקו, הוציאו אותנו לצעדת המוות – 15 ימים ללא אוכל. יצאנו 700 איש, ורק 150 סיימו את הצעדה, אבל חלקם נפלו בסוף מחולשה או מתו ממחלת הטיפוס, שגם אני חליתי בה".

בסיום המלחמה חזר לעיר הולדתו, אבל התקשה להישאר שם משום שהמקום הזכיר לו את הזוועות, והחליט לעלות לארץ ישראל. הוא עשה זאת בצורה בלתי לגאלית ונאלץ לחצות את הגבול לאוסטריה בלילות. משם הגיע לאיטליה, וממנה לארץ.

לסבי יש זיכרון חד ומדויק שבא לידי ביטוי לא רק בשמות ובתאריכים, אלא גם באירועים ואפילו בפרצופים. את כל אלה הוא מעלה על הבד. "התחלתי לצייר עוד לפני המלחמה, בגיל 14, בזכות אחי, שהיה צייר", הוא מספר. "ציירתי בצבעי מים על דיקט עבור תפאורות של הצגות תיאטרון בצ'נסטוחובה. אחרי שעליתי ארצה, עבדתי בצבּעוּת דקורטיבית. ב-1987, כשיצאתי לפנסיה, התחלתי לצייר באופן קבוע, ובשלב מסוים החלטתי שאתמסר לנושא השואה והעיירה".

חלק מציוריו נוגעים בנושא הגולה ומתעדים את החיים היהודיים באירופה לפני המלחמה. יש גם תיעוד של מה שהוא חווה במחנות הריכוז, כולל ציורים של הגרמנים ככלבים ותיעוד מדויק של אירועים שהתרחשו סביבו. לפני שמונה שנים איגד ציורים ושירים שלו בספר שנקרא "הגולה ושברה". לדבריו, הוא מתעד לא רק כצורך אישי אלא גם בשמם של אלה שלא רצו לספר את מה שעבר עליהם, או לא הספיקו.

"כל אלה שהלכו, הלכה איתם גם ההיסטוריה האישית שלהם", הוא אומר. "הרבה סיפורים לא סופרו כי לא נשאר מי שידבר, ומי שנשאר, לא מסוגל לספר את הכל. הרבה שנים שמרנו על שתיקה, כל אחד והסיבות שלו, ובינתיים השנים חולפות לנגד עינינו. האתגר שלי הוא לתעד בשירה ובמכחול כל עוד אני זוכר, וכל זמן שהטבע יאפשר לי זאת". 

הקליקו על התמונה ותגיעו לסיפורו של צעיר מיהוד שמנסה לשכנע ילדים לא לעשות לייק להיטלר:

איימו עליו: "נחתוך לך את הגרון", אבל זה לא מונע ממנו להמשיך להסביר מי הייתה אנה פרנק. הקליקו על התמונה (צילום: קובי בכר)