אדוני השופט זאת האמת: שני כהן מצחיקה ומהממת

על המסך ב"ארץ נהדרת" שני כהן נדרשת לעבור במהירות בין תפקידים שונים, להיכנס לנעליים של דמויות מגוונות ולהיות מדוייקת וטוטאלית בכל אחת מהן.

היכולת הוורסטילית הזו, מאפשרת לה לעשות מעברים לא פחות חדים, בין המחוייבויות כשחקנית עסוקה ומוערכת שמופיעה בתיאטרון ובטלוויזיה, לבין התפקיד כאמא לשתי קטנטנות: יהלי בת השלוש וחצי וגאיה, שנולדה לפני חמישה חודשים.

שני כהן מלהטטת ומתמרנת בצילומים כשהתינוקת על הסט(צילום: עדי אורני)

על סט הצילומים של שער "לאשה" היא הציגה בפועל את התמרון והקונפליקט המתמשך, כשהפיתרון שמצאה לתקופה הזו היא להביא את גאיה יחד איתה ועם מטפלת לעבודה, ולהיות זמינה בו בזמנית. לא תמיד זה קל, לעצור כדי להיניק או להתרכז מול העדשה כשהתינוקת פוצחת בסשן של מילמולים בצד.

"זה מירוץ בלתי נפסק. סרבנות בקבוק זה משהו לא פשוט. אני מטורפת עליה, אבל זה שואב תרתי משמע. לפעמים אני מרגישה שצלחתי את היום בסדר ולפעמים מרגישה כישלון שלא הספקתי. זה כל הזמן לארגן ולהתארגן, לשנות ולחשב מסלול מחדש. אנחנו בעצם סוג של GPS".

טיימינג הראיון נערך בדיוק יום אחרי שבית המשפט המחוזי הורה על הורדת "קמפיין שוקה" -הפרסומת בכיכובה בה היא מגלמת בשנים האחרונות מזכירה של סוכן ביטוח נהנתן וגזלן שכל לקוחותיו נוטשים אותו לטובת שירותי ביטוח ישירים.

אפילו השופט הודה שזה הצחיק אותו.

"כן, שמעתי. תסמכי על אבא שלי העורך דין שדאג לסמס לי את זה. הפרסומת הזאת הוכיחה את עצמה ושברה שיאים באחוזי האהדה כלפיה".

את יכולה להבין למה השופט קבע שהפרסומת לא מוסרית?

"קטונתי, באמת. אני לא משפטנית וזאת שאלה שאין לי איך לצאת ממנה טוב".

מה זה אומר מבחינת חשבון הבנק שלך?

"תראי, שוקה זו הכנסה יפה מאוד, חלק נכבד מהמשכנתה שלי בנוי על זה. אני לא חושבת שיורידו אותה לגמרי, אבל אל תתפסי אותי במילה. אני זורמת עם כל מה שיחליטו".

שני כהן. "מעניינים אותי רק הפאנצ'ים"(צילום: עדי אורני)

את שני, הפרזנטורית, ההודעה תפסה ממש במקרה, כשפתחה את האינטרנט ושם קראה עליה, אחרי שהטלפון לא הפסיק לצלצל בבית, במהלך הכנת ארוחת הערב לבנות.

"בדיוק הייתה פרשת קרין גורן, לא הבנתי למה מתקשרים אלי מהחדשת ואמרתי 'סליחה אני באמצע כאן ולא יכולה לדבר'. אף אחד לא טרח להגיד לי כי אני האחרונה בשרשרת. אני מקבלת טקסטים ומה שמעניין אותי זה הפאנצ'ים".

בראיון למגזין המודפס שני מספרת לדינה חלוץ על הצדדים הפחות קומיים בחייה:

לפני 14 שנה, בהיותה בת 22, איבדה את אחותה היחידה, גל, שמתה בגיל 19 מסרטן בבלוטות הלימפה. "הקשר בינינו היה כל כך חזק, גדלנו רק שתי אחיות בבית, ומגיל שלוש היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. היא חלתה בגיל 16, אני הייתי בצבא, ואחרי שלוש שנים היא נפטרה", היא מספרת.

"היינו אופטימיים בקשר לגל, אבל באחד האשפוזים שלחו אותי למשרד להביא את התוצאות של הסי־טי. לא עבר לנו בראש בכלל שיכול להיות שהיא לא תבריא. ראיתי במסדרון איזה רופא, וביקשתי ממנו שיציץ ופתאום הוא אומר לי שזה לא נראה טוב. הבנתי בפעם הראשונה שאולי היא לא תצא מזה. כל הגוף כאב לי".

כואב לך שהיא לא ראתה אותך מצליחה?

"אני מאמינה שהיא רואה, וזה מאוד מחזק אותי. האמונה שיש חיים מעבר עוזרת לי להתמודד. היו תקופות שהייתי ממש בתוך זה, אבל היום פחות. זה תופס אותי במקומות הקטנים והלא צפויים. למשל, ערב אחד ראיתי פרק בסדרה 'להיות איתה', ובסוף נשכבו שלושת האחים על המיטה יחד, וזה גמר אותי. הם לא היו צריכים להגיד כלום, ראו את הביחד שלהם וכל כך בכיתי, שלושה ימים לא הצלחתי להירגע מהדבר הזה. איזו החמצה, לעזאזל, איזה לא פייר זה".

הסיוע השווייצרי

לאורך כל הריאיון כהן לא מפסיקה לעשות חיקויים לדמויות שבטח עוד מעט כולם יכירו - אבל העצב על אחותה ומחלת האנדומטריוזיס (מחלה גינקולוגית הגורמת לכאבים עזים, דימום מוגבר ובעיות פוריות) שממנה סבלה שלוש שנים הפכו אותה לליצן עצוב.

זה התחיל ביום הצילומים הראשון של "שבוע סוף" עם כאבים עזים באגן, שלא עברו. הרופאים סברו שהיא מתחה רצועה, ונתנו לה משככי כאבים. "מאותו רגע התחילה תקופה של ניסיון אינסופי לברר למה כואב לי, וכל מילה שאומר לא תצליח לבטא קמצוץ מהכאב. "התמכרתי לכדורים, המינון עלה ועלה, ותוך כדי אני הייתי צריכה להצחיק את כל העולם, קמתי כל יום בארבע לשים נרות וולטרן כדי שהם יתחילו להשפיע עד הצילומים, וכל הזמן הייתי בסטרס להסתיר מה עובר עליי".

למה לא להגיד פשוט שאת חולה?

"זה אחד השיעורים שקיבלתי מהמחלה. הייתי צריכה ללמוד לבקש עזרה".

יש קשר בין המחלה לעובדה שלא הצלחת להיכנס להיריון?

"ידוע שיש קשר. הלכתי לטיפולי פוריות אצל פרופ' שלמה משיח, שהיו קשים ומייסרים. הייתי על הרצפה, כמה אפשר לסחוט בן אדם, לא נשאר ממני כלום".

איך גילית שמה שאת סובלת ממנו זה אנדומטריוזיס?

"למזלי החברה הכי טובה שלי, אהובה, קראה איזה ספר והשם הזה עלה. עשיתי אם־אר־איי וגילו גוש בגודל של כדור טניס שישב לי על העצב מהגב התחתון ומטה. עשו לי ניתוח, אבל לא הגיעו עד לקצה העצב - רוב הגידול נשאר - כך שהכאבים נשארו. חזרתי אחרי שלושה ימים לצלם את 'דני הוליווד', ואף אחד לא ידע מה אני עוברת. באותה תקופה חייתי על משככים מאוד חזקים, כולל כמה לא חוקיים בכלל. רוב הזמן הייתי מסטולית לגמרי".

פחדת?

"לא היה פחד מוות, אבל הייתי מיואשת. אחרי הטיפול החמישי אצל פרופ' משיח קיבלתי מחזור והכאבים הכריעו אותי. הייתי לבד בבית, מזל שהצלחתי להגיע לטלפון. התקשרתי לבעלי גלעד, אמרתי לו 'בוא' והתעלפתי. התחלנו לחפש איפה בעולם יוכלו לעזור לי ומצאנו רופא בשווייץ, מומחה לעצבי האגן, ובתוך חודשיים קבענו תור לניתוח. באמצע הלילה, בדרך לשדה התעופה, הבטחתי לעצמי שאיך שאני יוצאת מזה, לא תהיה אישה בישראל שלא תדע מה זה אנדומטריוזיס. אני מרגישה שזו השליחות שלי".

אחרי הניתוח נגמרו הכאבים?

"לגמרי. הרופא הזה הציל אותי. כשיצאתי מהניתוח הוא אמר לי שזה התחיל ב־2002, ופתאום קלטתי שאחותי נפטרה ב־2002. כנראה בגלל שכל כך רציתי להיות חזקה בשביל ההורים שלי, חנקתי את עצמי".

צוות טוב

את בעלה גלעד ורובל (37), סמנכ"ל כספים ברשת ספורט, היא מכירה מילדות. הוא למד שנתיים מעליה בתיכון, אבל הקשר ביניהם החל רק אחרי הצבא. "חברה התקשרה ואמרה שהם יושבים אצלו בחצר והציעה לי להצטרף. הלכתי והתחיל להירקם איזשהו קשר על אש מאוד קטנה. אחרי חצי שנה נסענו לסיני ביחד, ושם הבנתי שזה האיש שאני רוצה לחיות איתו לנצח".

עם בן זוגה גלעד ורובל, "האיש שאני רוצה לחיות איתו לנצח"(צילום: רפי דלויה)

הם נשואים תשע שנים והורים לשתי בנות: יהלי (3 וחצי) וגאיה (חצי שנה). לפני ארבעה חודשים עברו לבית עם גינה שרכשו ברמת החייל בתל אביב. "עשיתי בחירה ממש טובה, גלעד הוא החבר הכי טוב שלי והוא אבא מדהים. היה לי מזל שהוא היה לצדי בכל תקופת המחלה, אני לא מאמינה שהייתי שורדת בלי התמיכה שלו. אנחנו הרבה שנים יחד, ואנחנו צוות טוב".

מה מחבר ביניכם?

"אנחנו כאילו שונים, הוא איש של מספרים ואני שחקנית, אבל הבסיס שלנו מאוד דומה. הוא מצחיק אותי, וגם ההורים שלנו חברים מאוד טובים. זה נורא נוח, כי בחגים אין הצד שלי והצד שלך. לשנינו יש משפחות קטנות, לגלעד יש רק אחות אחת, אז כולם עושים חגים ביחד".

כמה זמן אחרי הניתוח נכנסת להיריון?

"כשהמנתח הבטיח לי שתוך שלושה עד שישה חודשים אכנס להיריון טבעי, הסתכלתי עליו במבט סקפטי. בניסיון השלישי זה הצליח. זה היה יום שישי, עשיתי בדיקה וחיכיתי לתוצאות, אבל כבר הייתי עצובה כי הייתי בטוחה ששוב זה לא יקרה. גלעד ואני ישבנו בבית מבואסים וראינו מרתון של 'עספור', שתיתי ועישנתי, כי כבר נמאס לי לשמור ולא קרה שום דבר. ואז הייתה תוצאה ובינגו. גם עם גאיה הצלחנו בניסיון השלישי. אני מקווה ומתפללת שזה יימשך ככה".

רוצה עוד?

"עוד אחד לפחות. הטראומה הזאת להישאר בת יחידה היא חזקה מאוד".

• הריאיון המלא בגליון "לאשה" החדש - עכשיו בדוכנים
  

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"