גשם של דמעות סגולות ירד הערב על העולם. הזמר פרינס בן ה-57 הלך לעולמו באחוזתו פייזלי פארק שבמיניאפוליסב ארצות הברית ,לאחר שבשבוע שעבר אושפז בבית החולים עם שפעת קשה. על פי דיווח באתר הרכילות TMZ, בשעה 9:43 בבוקר הוזעקו צוותי חירום לאולפני ההקלטות שבביתו של הזמר, אך טרם נמסרה סיבת המוות. יומיים לאחר מותה של השחקנית ואייקון האופנה רונית אלקבץ, מאבד עולם התרבות והאופנה גיבור נוסף, שלכתו תותיר חלל עצום בלבם של המוני מעריצים מסביב לעולם.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
מאז פרץ לחיינו בשנות ה-70 סומן פרינס כמוזיקאי מחונן, עם מורשת מוזיקלית ענפה. בקריירה הארוכה המתפרשת על פני ארבעה עשורים, בהם גם החליף את שמו הפרטי לסימן בלתי מזוהה, הכתיר פרינס את עצמו כנסיך מורם מעם, אניגמה של איש אחד.
אלבום האולפן הראשון שלו For You שיצא בשנת 1978, מיקם אותו כיוצר איכותי עם סקס אפיל השמור לגברים נמוכי קומה וסגנון לבוש פורץ דרך, שסימן אותו מאז ועד היום כאחד מאייקוני האופנה הגדולים של עולם הפופ וה-R&B.
לאורך השנים יצר לעצמו פרינס סגנון מובהק המזוהה עמו. הוא נע בחופשיות בין המלתחה הגברית לנשית, קפץ מחליפות מחויטות בצבעים נועזים כמו צהוב חלמון או אדום עגבנייה, לנעלי עקב; בין סגנון הגלאם-רוק של שנות ה-70 לאלמנטים השאובים מהמלתחה של מארי אנטואנט; ומסקסיות גברית מוחצנת ושיער חזה מתפרץ, לאיפור עיניים חתולי.
כמו תמיד אצל פרינס, המוזיקה היתה המהות, אבל כל היתר משמשים כתפאורה נוצצת שסייעה לו להפוך לכוכב הפופ הכי זוהר, מקורי, שנוי במחלוקת ואינדיבידואלי שהיה כאן.
על אף שבשנים האחרונות הוא נעלם מהעין הציבורית, והופעותיו הפכו ליותר ויותר נדירות, כשהוא נחשף בתקשורת או על הבמה, פרינס תמיד ידע לעשות זאת עם הרבה טקס בישבן. בטקס ה-VMA שהתקיים בחודש נובמבר שעבר, האחרון בו השתתף, אפשר היה לסמוך על פרינס שיציל את האירוע מהפיאסקו שהתחולל על השטיח האדום. פרינס הגיע מצויד באפרו המיתולוגי, לבוש חליפת מכנסיים בצבע זהב עם וסט בדוגמת נחש, רצועת גיטרה מנומרת תלויה בהצלב ומשקפיים מעוגלים עם שלוש עדשות – שתיים לעיניים ואחת במרכז המצח, שהעניקו לו מראה של על אדם.
בספרה Prince: The Making of a Pop Music Phemomenon (הוצאת Ashgate), שראה אור בשנת 2011 ובוחן את התמורות שעבר הסגנון של פרינס משנות ה-70 ועד לעשור הראשון של המאה ה-21, מסבירה פרופ' שרה ניבלוק מאוניברסיטת ברונל בלונדון כי מאחורי סגנון הלבוש התיאטרלי של פרינס הסתתרה פוליטיקה של זהויות. "כבר מתחילת הקריירה שלו, בשלהי שנות ה-70, ביקש פרינס להתריס על הגבריות הגנרית של מוזיקאים שחורים אחרים ,והוא עשה זאת דרך סגנון", כותבת ניבלוק. "פרינס עיצב את עצמו כדנדי מתקופת הבארוק, לובש בגדים זוהרים עם סלסולים בצווארון וירכיים מקושטות בתחרה, בעוד פניו מכוסות במייק-אפ ועיניו משוחות במסקרה".
בהמשך הצביעה ניבלוק על כך שהסגנון שיצר פרינס ביקש לערער את מקומו של הגבר הלבן שניצב בראש ההיררכיה החברתית והפוליטית בעולם של שנות ה-80 וגם של התקשורת האמריקאית שנרתעה מהסגנון האנדרוגיני שהציע. "גבר זעיר, שחור ,היפר-נשי, שמשך את תשומת הלב של אלפי נשים לבנות ויצר לעצמו מיתולוגיה של נסיך מלא זימה ולא של ייצור חייתי", כותבת ניבלוק. "כמו עם כל כך הרבה אמנים שחורים, התעסקה התקשורת בפיזיות שלו והשוותה את המיניות המעורפלת שלו אז לזאת של מייקל ג'קסון .מה שהתקשורת לא הבינה, היא עד כמה הנסיך השתמש בסגנון שלו כהצהרה פוליטית. לא רק שהוא מעיר על הבנאליות של גבריות לבנה, הטרוסקסואלית ומערבית, אלא בו בזמן הוא שרטט לעצמו מורשת עשירה של סגנון אישי המתכתב עם תנועות מחאה של שחורים. פרינס בעצם חיקה את המראה הגנדרני וערער על מעמד האצולה".
