הרבה זמן חיפשתי סיפור שיכול להתחיל ב-הכל התחיל. והנה מצאתי. הכל התחיל כשרועי ברזני היה ילד בראשון לציון. הוא אהב לפרק ולהרכיב צעצועים. ועכשיו, כשהוא בן 37 ובעצמו אב לשניים, הוא מציע לעולם את באבאביט, אינפוביט, ארטביט וקיירביט – ארבע בובות קטנות להרכבה עצמית; דמויות קצת רובוטיות, עשויות מברגים וקפיצים, כל כך חמודות שבא לחבק אותן. אבל ברזני לא מציע לעולם רק בובות חביבות להרכבה, אלא גם סיפור. לא את הסיפור שלו עצמו, אלא סיפור שכל אחד יכול לספר בעצמו.
מי שביקר פעם בחנות לחומרי בניין או לצורכי חשמל יזהה מיד את החלקים מהם מורכבות הדמויות השונות שברזני יוצר: ברגים, אומים, קפיצים ומחברי מתכת ופלסטיק. ההרכבה פשוטה, והוצאת החלקים היומיומיים מהקשרם המוכר והפיכתם לחלקי משחק מלהיבה לא רק ילדים. במפגש-תודה מיוחד שערכו אנשי ה"אוף-ביטס" (כך נקראת החברה של ברזני) לתומכיהם בקיקסטארטר, לפני כחודש, השתתפו עשרות ילדים והוריהם, וכולם נראו נלהבים ומחויכים, הרכיבו, צילמו והצטלמו ושאלו המון שאלות.
במבט צר אפשר להגדיר את המוצר שמציעה החברה הצעירה כערכה של צעצוע להרכבה בקופסת קרטון מעוצבת, הכוללת גם דף הדרכה מאויר. חוץ מארבעת הדמויות שהוזכרו, שלכל אחת מהן סיפור וקופסה משלה, יש גם ערכה להרכבת כלי רכב, שני סוגי שקיות של תוספים (שחורים-לבנים או צבעוניים) להרחבה של הדמויות, ו"מולטי-טול" – מין כלי פלסטיק עגול להברגה, שהוא גם מחזיק מפתחות. מחירי הערכות והחלקים נעים בין 25 ל-70 שקלים. בכל ערכה יש קוד שמאפשר רישום שלה באתר הייעודי, שבו מוצעות (בינתיים רק באנגלית, אך בקרוב, הוא מבטיח, גם בעברית, רוסית וצרפתית), דוגמאות מצולמות להרכבת הדמויות הבסיסיות ודמויות אחרות, כמו למשל דוג-ביט וקאט-ביט.
אבל משפחת האוף-ביטס היא יותר מכך: זהו סטארט-אפ לא טכנולוגי ודוגמה מרתקת לניצול האפשרויות שהעולם החדש מזמן לאנשים יצירתיים בעלי נשמה יזמית. אוף-ביט הוא, קודם כל, רעיון. ברזני קורא לזה: "צעצוע בקוד פתוח", ומתכוון לכך שכל אחד יכול להשתתף בפיתוח הדמויות והסיפורים שלהן. הוא מאוד ישמח אם קהילת היוצרים שתתפתח סביב הצעצועים שלו תכלול יצירה עצמאית, המבוססת גם על שימוש בחלקים שניתן למצוא בארגז הכלים הביתי או לרכוש בכל חנות לחומרי בניין. ברזני מזמין את הדמיון הפרטי להרחיב את הרעיון שלו, שנולד לפני יותר מעשר שנים, כשהיה סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.
בפרויקט הגמר הקים "בבילון", מעין עיר עשויה מחלקי מתכת, צינורות וכו', שתושביה הם דמויות שוליים רובוטיות (העיר הזו מוצגת כעת באגף הילדים במוזיאון תל אביב לאמנות). אחרי שסיים את הלימודים שיווק את הדמויות כמוצר מוגמר בחנויות עיצוב. הן נמכרו יפה, אבל ברזני, שבינתיים גם פתח סטודיו לעיצוב גרפי, לא הסתפק בכך. ב-2011 הציג את העיר שלו בתערוכת "צעצוע" בנמל תל אביב. גם שם זכה לתגובות חמות ולמכירות יפות. וגם זה לא הספיק לו. הדרך להפוך את הבובות לדבר גדול מהן נמצאה כשברזני חבר לאבנר גורן, שותפו להקמת החברה.
השניים החלו לפתח את הדמויות, גם מבחינה קונספטואלית וגם מבחינה עיצובית. בסיועו של מעצב מוצר פיתחו השניים חלקים ייחודיים כמו מחבר פלסטיק מעוגל (לחיבור הראש לגוף) וגלגלים צבעוניים; והעבירו את החלקים השונים מה שברזני מכנה "מניפולציות" – שינויים עיצוביים (שיתאימו אותם טוב יותר להרכבה זה לזה); וצביעה מקצועית (שמתבצעת ב"צ'יימס", עמותה המעסיקה בעלי צרכים מיוחדים).
אבל לפריצת הדרך הבינלאומית של החברה אחראי קמפיין לגיוס מימון, שהשיקו בשנה שעברה באתר קיקסטארטר, ושנחל הצלחה רבה. הסכום שהצליחו לגייס (21,394 דולרים) היה גבוה מזה שביקשו (15,000 דולרים), ובימים אלה הם מדוורים את תשורות התודה לכ-300 תומכים מארה"ב ואוסטרליה ועד שוודיה וספרד. ברזני מתאר את השקת הקמפיין כחוויה: "כמו התאהבות", הוא אומר, "אתה כל הזמן בודק אם קיבלת הודעות. עושים ריפרש לדף כל חצי שעה לבדוק אם יש עוד ועוד תורמים. אני מתגעגע לזה". הקמפיין המוצלח הניב גם סיקור אוהד באתרי עיצוב בינלאומיים ובכלי תקשורת ישראליים, והצעות שונות לרכישת החברה ולפיתוח הערכות למטרות חינוכיות.
את ההצלחה הזו אי אפשר להסביר רק בכך שילדים אוהבים בובות רובוטים נחמדות. האוף-ביטס של ברזני נטועים בתרבות המייקרית ההולכת ומתפשטת בעולם. מייקר הוא יוצר וממציא עצמאי, והיה כבר מי שתרגם את "מייקר" ליצרנאי. התרבות המייקרית מעודדת בנייה עצמאית ויצירתית של כלים ומכשירים – היי-טקיים וגם לואו-טקיים. כרוכה בכך עשייה שדורשת כושר המצאה, דמיון, הומור, תכנון, התנסות, הפעלת ידיים, קשירת שיתופי פעולה, ולעתים גם התמודדות עם כישלון. מה יותר חינוכי מזה? לכן בתי ספר, גם בישראל, מתחילים לאמץ את המייקריות אל תוכניות הלימודים.
את השנה הקרובה מתכוונים בחברה להקדיש להמשך פיתוח המוצר (כולל הכנסה של צ'יפים אלקטרוניים, תאורה וצלילים, שיופעלו באמצעות הסמרטפון); לבניית סביבות שבהן יישתלו הדמויות; ולפיתוח של סיפורים לדמויות ושל הקהילה הווירטואלית שנרקמת סביבן. בינתיים ברזני מתפעל מילדים ומבוגרים שמצליחים ליצור בובות שהוא אפילו לא חשב עליהן, וגם תכשיטים ואביזרים אחרים. הוא מספר על הבונדינג שהוא מזהה בין הורים לבנים ובנות שמרכיבים ביחד צעצוע; על התחושה הנעימה שיש בגילוי של "מישהו כמוני", שנדלק מהאפשרויות הגלומות בכמה חלקי פלסטיק ומתכת; וגם על ההנאה שבהפצת האמנות שלו לקהל רחב. בחלומו הוא רואה מרכזים של אוף-ביטס ברחבי העולם; חבורות חבורות שמשחקות עם ברגים וקפיצים, מוסיפות פרקים לסיפור שהוא הגה וגדלות איתו.
הצוות המסור שהצליח לאסוף סביבו כולל, חוץ מגורן, המייסד השותף, את ניר גולן, מאייר; לירון חברוני, מעצבת גרפית; ושלומי איגר, מעצב מוצר. כעת הם מחפשים בנרות איש מכירות רב-כישורים, כזה שיצליח לדלג בין מדפי החנויות לעולם הווירטואלי. בתחילת השנה השתתפו בתערוכת צעצועים גדולה בנירנברג, גרמניה, וזכו, מספר ברזני, להתעניינות רבה.
אם הכל יתקדם כמתוכנן, בכריסמס הקרוב יוכלו גם ילדי אירופה להצטרף לחגיגה היצירתית. בינתיים, כאן, בחול המועד פסח, אפשר יהיה למצוא את האוף-ביטס בתל אביב ובירושלים: ב-24-26 באפריל יתקיימו סדנאות ברביעיית פלורנטין בתל אביב, וב-26-28 לחודש ישתתפו ב"גיק פיקניק" (פסטיבל של טכנולוגיה ורובוטיקה) בגן סאקר בירושלים.
