מצוקה כסטארט-אפ: לימור זיו
ממציאה מחדש את שירותי הרווחה

היא יזמה פרויקט מוצלח לטיפול בבנות, הכריחה את הממסד לפעול בנגב, וכיום מנהלת כפר המטפל בהתמכרויות. ביום שישי תעמוד על קו זינוק במרוץ - ולא תעצור לרגע

עדי בטאן (מאירי)

|

12.04.16 | 11:54

לימור זיו. "ההורים שלי תרמו לקהילה וחינכו אותי על הערך הזה. כבר בילדותי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים" (צילום: עמירם ברק)
לימור זיו. "ההורים שלי תרמו לקהילה וחינכו אותי על הערך הזה. כבר בילדותי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים" (צילום: עמירם ברק)

לימור זיו ידעה כבר מגיל עשר שהיא נועדה לטפל באנשים, והיום היא נחשבת לסטראטפיסטית אמיתית בכל הנוגע למסגרות טיפוליות: היא יזמה את אחד הפרויקטים המוצלחים בארץ לטיפול בנערות במצוקה, ניצחה את הממסד כשהכריחה אותו להקים בדרום מקלט לבנות, וכיום עומדת בראש כפר ייחודי המציע טיפול בהתמכרויות לבני נוער ולמבוגרים. הכפר נקרא "רוח מדבר", נמצא בשטח המועצה האזורית רמת נגב, וביום שישי הקרוב (15.4) ישמש נקודת זינוק לאירוע מיוחד במינו – "מרוץ הנגב", שכל הכנסותיו קודש לנערים ולנערות במצוקה.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

במרוץ עתידים להשתתף חניכים מהכפר לצד אתלטים חובבים מכל רחבי הארץ, וזיו רואה בו את אחד משיאי הפעילות שלה. "בכפר אנחנו עושים עבודה של גוף ונפש", אומרת זיו, "כי אנחנו מאמינים שעבודת הגוף דרך הספורט משקמת לא פחות מקבוצות טיפול. יכולנו להסתפק בשיעורי יוגה ובריצות בוקר, אבל רצינו לתת למטופלים מטרה - אירוע שיא שצריך לשאוף אליו. רצינו גם לקיים אירוע נורמטיבי שלא שייך רק לכפר אלא מאפשר למטופלים להשתלב בקהילות שסביבם. כך נוצר המרוץ".

 

בהכנות למרוץ משתתפים גופים רבים, ובהם קבוצת רצי קריית השרון מנתניה, שהמנכ"ל שלה, אביעד cg, מעביר בהתנדבות אימוני כושר למטופלים וכן מגייס תרומות לרכישת נעלי ריצה וציוד ספורט עבורם. גוף נוסף שמשתתף באירוע הוא מכינת הנגב שבמדרשת שדה בוקר. "תלמידי המכינה מתנדבים בבית הספר שבכפר ומאוד מחוברים לילדים", אומרת זיו. "הם נותנים להם הרבה כוח ועזרה ומסייעים להם להאמין בעצמם. מדובר בקשר חזק מאוד".

 

הכירו את כפר רוח מדבר:

 

 

קיימתי את כל מה שהבטחתי

 

זיו (45) גדלה בחולון עד גיל שמונה, ואז עברה עם משפחתה ליישוב עומר שליד באר שבע. כבר בבית הספר היסודי סומנה כבוגרת לגילה והחלה לחנוך ילדים אחרים ולעזור להם בלימודים. "לא ראיתי בזה משהו יוצא דופן", היא אומרת, "כי ככה חונכתי על ידי ההורים שלי. הבית שלנו היה פתוח; הוריי אמנם לא היו אנשים אמידים, אבל תמיד היה בבית מקום לאנשים הזקוקים לעזרה. ההורים שלי תרמו לקהילה וחינכו אותי על הערך הזה. התאהבתי ברעיון הנתינה, וכבר בילדותי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".  

 

בצה"ל שירתה כמש"קית הוראה במחווה אלון שבגליל התחתון, שם נחשפה לחיילים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, נטולי תמיכה משפחתית. "חלקם לא ידעו קרוא וכתוב, והייתי בהלם", היא מספרת. "פגשתי חיילים שהחיים שלהם הם מלחמה קיומית יומיומית, ואני הכרזתי על מלחמה יומיומית משלי, שבמהלכה ניסיתי לעשות בשבילם שינוי, ולו הקטן ביותר. שנים אחרי שהשתחררתי, התקשר אליי אחד החיילים שהיו תחת פיקודי וסיפר לי שהיום הוא לומד הנדסת בניין. מתברר שאני הייתי הראשונה שהתעקשה ללמד אותו מהו מוסר לימודים, ועל כך הוא זוכר לי חסד נעורים גדול. יש אנשים שאתה לא מבין כמה אתה משמעותי עבורם. הושטתי להם יד בדברים שנראים הכי טריוויאליים, אבל עבורם זה היה עולם ומלואו".

 

"כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני נוקבת במספר הילדים שבהם אני מטפלת. גם כששואלים 'מה שלום הילדים', אני מתייחסת לילדים בעבודה. קשה לי לעשות הפרדה"

אחרי השירות הצבאי עשתה תואר בעבודה סוציאלית, ועם סיום הלימודים החלה לעבוד במשרד הרווחה ושובצה בשכונה ד' - שכונת המצוקה הידועה של באר שבע, שם נפגשה לראשונה עם נערות קשות יום. הן נכנסו לה ללב, ועד היום היא מגדירה את נושא העזרה לנערות כמפעל חייה. "התחלתי לעבוד בבתים החמים של משרד הרווחה, בתים שמעניקים לנערות במצוקה מיטה, ארוחה חמה ותמיכה", משחזרת זיו. "הפרויקט היה ייחודי לבאר שבע, ובעקבות ההצלחה שלו הוא החל לפעול בכל הארץ. גם בבאר שבע הרחבנו את הבתים, כשבכל בית הפעלתי כמה תוכניות שונות במטרה לנסות להקיף כמה שיותר את חיי הנערות".

 

למרות הצלחת הבתים הפתוחים הרגישה זיו שזו רק טיפה בים, ושהיא לא עושה מספיק כדי לחולל שינוי אמיתי. "בתקופה ההיא התחלתי לימודים לתואר שני, שבמהלכם נולדו שני ילדיי, אבל מקצועית הרגשתי תקועה. היו לי 80 נערות מטופלות, והרגשתי שאני לא מספיק משפיעה על החיים שלהן. הרגשתי גם שאני מופיעה רק ברגעי משבר ולא מצליחה לייצר מנגנון של מניעה או ליווי. עלה לי רעיון לפתוח בית באחד ממושבי הנגב שישמש מרכז לנערות במצוקה. באותה תקופה נתקלתי במכרז מטעם משרד הרווחה להפעלת מקלט לנערות שפועל בירושלים, ושרוב הנערות בו הן תושבות הדרום. חשבתי שלא הגיוני שנערות מהדרום יגיעו לירושלים, אז בעלי דאז ואני החלטנו לא רק לגשת למכרז אלא גם לחצנו שהבית יהיה בדרום".

 

מי שזכתה במכרז הייתה עמותת יחדיו, שמפעילה שירותי רווחה בדרום, אבל אחרי הזכייה שכרה את זיו ומינתה אותה למנהלת המרכז החדש. "מבחינתי זה היה חלום שהוגש לי על מגש של כסף", אומרת זיו. "הקמנו את זה מאפס. במשרד הרווחה אמרו עליי שהחלומות שלי גדולים מדי, ואכן, ההתחלה באמת הייתה קשה, אבל בסופו של דבר קיימתי את כל מה שהבטחתי. אפילו הצלחתי להפעיל במקום מרכז למניעת אלימות במטרה לחבר את ההורים למצוקה של הנערות".

 

הקליקו על התמונה ותגיעו למרכז רווחה חשוב נוסף שפועל בדרום:

 

קליק על התמונה - ותגלו מהו המקום הזה (צילום: אבי רוקח)
קליק על התמונה - ותגלו מהו המקום הזה (צילום: אבי רוקח)

 

אף פעם לא מסופקת

 

ב-2005, ארבע שנים אחרי הקמת המרכז בבאר שבע, החלה זיו לקבל פניות לארגן מקלטים לילדים ולנוער בכל רחבי הארץ. "עבדתי שנה עם מקלט בדימונה ושנה עם בית מזור בערד, ואז הרגשתי שזה הזמן שלי להתפתח. ב-2009 התבקשתי להיכנס לפרויקט חדש של עמותת יחדיו – 'רוח מדבר', כפר שיקומי בנגב לטיפול בהתמכרויות. מכיוון שבאתי מתחום של ילדים ונוער, הנושא לא היה זר לי. התחלנו עם קהילה מאוד קטנה של 25 אנשים שמטופלים בהתמכרויות, ודי מהר העברנו לשם גם את חלופת המעצר של הנערים. אפילו בנינו להם בית ספר במיוחד. במקביל, הקמנו חלופת מעצר לנערות. היום אנחנו מפעילים שם עם רשת עתי"ד בית ספר שכפוף למשרד החינוך".

 

לדבריה, הפרויקט זוכה להצלחה גדולה. "בני הנוער מצליחים תוך זמן קצר לצמצם פערים, וזה בלתי נתפס. לאחרונה פתחנו פנימייה לחלק מהילדים שנמצאים בחלופת המעצר, ועכשיו נפתחים שני הוסטלים למבוגרים עבור מי שסיים שנה של התמודדות עם התמכרויות וזקוק למסגרת ביניים לפני שהוא יוצא לחיים העצמאיים. הרעיון הוא שאנחנו נהיה איתם בקשר גם בבגרותם, והם יקבלו תמיכה וליווי מאיתנו".

 

"אני מוזמנת לחתונות של מטופלות שלי. הנשים האלה מזכירות לי שהנערות שאני עובדת איתן הן האמהות של העתיד. אם נשקיע בהן, העתיד של הילדים שלהן יהיה טוב יותר"

היא כבר 16 שנה בעמותת יחדיו, נחשפת לסיפורים קשים אבל חווה גם לא מעט הצלחות עם מטופלים. "אני מוזמנת לחתונות של מטופלות שלי", היא מתגאה. "הנשים האלה מזכירות לי כל פעם מחדש שהנערות שאני עובדת איתן הן האמהות של העתיד. אם נשקיע בהן, העתיד של הילדים שלהן יהיה טוב יותר".

 

בכפר רוח מדבר היא משקיעה בנערות ובנערים גם יחד, וגם שם היא רואה ברכה בעמלה. לאחרונה, לדוגמה, אורגנה שם תערוכה הכוללת יצירות של מטופלים, ושבחודשיים הקרובים ניתן יהיה לראות אותה בגלריה שבאתר המצדה. "התערוכה נולדה מהשטח", מסבירה זיו. "היא התחילה בחדר אמנות שנפתח בכפר. אנשים שחשבו שבחיים לא יציירו ולא העזו להחזיק מכחול, פתאום עשו יצירות אמנות של ממש".

 

עד כמה העבודה משפיעה על חייך האישיים?

"העבודה הולכת איתי לכל מקום. כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני נוקבת במספר הילדים שבהם אני מטפלת. גם כששואלים 'מה שלום הילדים', אני מתייחסת לילדים בעבודה. קשה לי לעשות הפרדה. העבודה הולכת איתי הביתה. אם צריך להישאר בעבודה עד שעת לילה מאוחרת, אני נשארת. ואם הבת שלי צריכה להגיע אליי למשרד כדי שאלביש אותה להופעת בלט – היא מגיעה".

 

ומה האתגר הבא?

"אין לי מושג. נראה מה יוליד יום. אני מאמינה שבעבודה כמו שלי את אף פעם לא יכולה להרגיש מסופקת. לא משנה כמה רחוק נגיע עם המטופלים, תמיד יהיו אתגרים חדשים בדרך".

 

כפר רוח מדבר. "בני הנוער מצמצמים פערים תוך זמן קצר" (צילום: עמירם ברק)
    כפר רוח מדבר. "בני הנוער מצמצמים פערים תוך זמן קצר"(צילום: עמירם ברק)

    חדר הכושר בכפר. "אנחנו עושים עבודה של גוף ונפש" (צילום: עמירם ברק)
      חדר הכושר בכפר. "אנחנו עושים עבודה של גוף ונפש"(צילום: עמירם ברק)

       

      >> לעמוד המרוץ בפייסבוק ולהרשמה

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד