מאז שמאיה מהצרי (32) מכפר ורבורג זוכרת את עצמה, היא הייתה ילדה שמנה. כל כך שמנה, עד שאמא שלה הייתה מוכנה להגיע לירח כדי למצוא פתרון לתיאבון הבריא של בתה הצעירה. מאיה זוכרת שנים של מלחמות ושפע ניסיונות לדיאטות שלא צלחו, למרות העידוד שקיבלה מהוריה
לאמא שלה, שרה עזרן, היה חשוב שמאיה תרד במשקל, בעיקר בשל ההצקות שספגה בבית הספר. אבל רק אחרי שנפטרה ממחלת הסרטן לפני ארבע שנים, הגשימה מאיה לאמה את החלום. התוצאה: היא ירדה 70 ק"ג והפכה לכוהנת תזונה והרזיה, בעלת החברה
Mind Beat, שעורכת סדנאות הרזיה תוך שילוב של ריקוד, הרצאות ותרגול של דמיון מודרך. בנוסף, היא הקימה את בלוג האוכל Mind Eat, שבו היא מפרסמת "מתכוני גורמה דלי קלוריות", כהגדרתה.
"שואלים אותי מתי הסתובב לי הסוויץ', ואני עונה: 'ברגע שבו אמא שלי חלתה והבנתי שאת הדבר היחיד שהיא רצתה ממני אי פעם, לא הצלחתי לתת לה'", היא מספרת. "פעם הייתי אישה מתוסכלת ומרירה, עברתי אינספור התעללויות בגלל המראה החיצוני שלי. היום יש לי גוף של דוגמנית ואת הניצחון הזה אני מקדישה אך ורק לאמא שלי, שלצערי לא זכתה לראות אותי ככה".
אביה, אריה עזרן, שהיה שנים רבות תפאורן ב"הבימה" והיום הוא בעלים של מכון כושר בכפר ורבורג, ניהל בשנתיים האחרונות זוגיות עם אשת האופנה שלוה בן גל, הדומה דמיון מפתיע לאשתו הראשונה. "בהתחלה מאוד כעסנו על אבא, לא יכולנו לראות את שלוה בלי להיזכר באמא. זה היה טראומטי במיוחד לנכדים כי זה נראה כאילו שסבתא קמה לתחייה, אבל היום שלוה היא כמו אמא בשבילי", היא מספרת.
אז כן, היום היא נראית כמו דוגמנית, אבל היא לא שוכחת את הילדות הקשה שעברה בגלל משקלה. "בבית הספר התעללו בי פיזית ממש, ובאיזשהו מקום חשבתי שזה מגיע לי. הייתי מאוד יוצאת דופן, השמנה היחידה בכיתה", היא מספרת. "הייתי חריגה בטירוף, גם בכיתה וגם במשפחה. המשפחה שלי מנהלת את הקאנטרי קלאב בכפר ורבורג, אחותי פתחה שם סטודיו לכושר ומחול ולא היה פשוט לגדול ליד אחות כזאת. ההורים לא ידעו מה לעשות איתי, ולאמא המצב שלי כאב במיוחד. לקראת גיל 17 ממש התרחקתי מבני אדם, פשוט לא סבלתי חברת אנשים".
אז איך הלכת לבית הספר?
"מכיתה ט' לא הלכתי לבית הספר, אחרי אירוע מאוד טראומטי שקרה לי עם אחת הבנות בכיתה. התביישתי לאכול ליד ילדים אחרים, שלא יצחקו עליי שאני כזאת שמנה ועוד אוכלת מול כולם. הייתי קונה מלא ממתקים, אוכלת מבלי שיראו ומחביאה את העטיפות בילקוט. זאת הפרעת אכילה לכל דבר. הילדה הזאת קלטה אותי, ובאחת ההפסקות ליד כל הכיתה היא פשוט הפכה את התיק, כל העטיפות נפלו על הרצפה וכולם צחקו. מאותו רגע לא חזרתי לבית הספר".
מה עשית במקום ללכת לבית ספר?
"אחותי הגדולה גרה אז בתל אביב, אז מצאתי את עצמי מסתובבת הרבה ברחובות בתל אביב ושם הכרתי חבורה של אנשים שקיבלו אותי איך שאני. היה לי טוב, המשכתי לאכול והגעתי לצבא שמנה מאוד.
"אני זוכרת שכשהגעתי לטירונות, האפסנאי צעק לחברים שלו 'תביאו לבטטה מ"מ', שזה מידה מיוחדת, אבל גם המ"מ לא עלה עליי. התקשרתי הביתה ובכיתי, ואבא שלי אמר בייאוש 'תביאי מה שיש, ניקח את זה לתופרת'. תמיד הייתי לא מספיק טובה בשביל אף אחד.
"סבלתי מהכל, חוץ מאנורקסיה. רציתי להיות אנורקסית, חשבתי שככה יהיה הכי קל לרזות, אבל לא הצלחתי. הייתי בולימית, ובכל זאת לא רזיתי בכלל בתקופה הזאת".
חשבת על ניתוח?
"בהתחלה כן. אחרי הלידה השלישית שקלתי 130 קילו, וחשבתי שזו אפשרות. התלהבתי מזה שתוך ארבעה חודשים אני מורידה הכל. אחר כך שמעתי שהרבה מנותחים משמינים בחזרה, כי הם לא עשו את הסוויץ'
בראש. בסוף החלטתי ללכת לאט ובטוח, לקח לי ארבע שנים להוריד 70 קילו".
מאיזה גיל את עושה דיאטות?
"הזיכרון הכי מוקדם שלי הוא מכיתה ה'. ההורים שלי לקחו אותי לדיאטן מאוד קשוח, והדיאטה שלו הייתה כל כך קשה שלא יכולתי לעמוד בה. ההורים שלי הוציאו 500 שקל לפגישה אצלו, והרגשתי שאני מאוד מאכזבת אותם. הם שידרו לי שזה נורא ואיום להיות שמנה. אז הבנתי בפעם הראשונה שתמיד ישפטו אותי אך ורק על פי המראה החיצוני שלי".
מה עשית?
"ירקתי דם כדי לרדת, רק לא לאכזב אותם. ירדתי 40 קילו בתור ילדה, הגעתי לכיתה ז' יפה וחתיכה, וכולם התלהבו ממני. אמרתי לעצמי 'מה קורה פה, אבל אני אותה מאיה! איזה עולם זה שבו מה שחשוב הוא רק איך שאני נראית?'".
לא שמחת שנפסקה ההתעללות?
"זה היה נראה כל כך שטחי שכולם שינו את היחס אליי רק בגלל שרזיתי. כעסתי על כל העולם, בעיקר על ההורים, כי הרגשתי שהם אוהבים אותי רק כי אני רזה. התחלתי להיות מבולבלת מאוד, וחזרתי לאוכל. תוך שנה העליתי הכל, כי האוכל היה הכלי שעזר לי להתמודד רגשית עם מה שקורה לי. האוכל היה בשבילי נחמה מטורפת".
איך ההורים הגיבו?
"אמא שלי לא ויתרה, היא הפכה עולמות בשביל שאהיה רזה. היא לקחה אותי לדיאטנית מפורסמת בתל אביב, כל שבוע היינו נוסעות אליה שתינו, ועד היום יש לי טראומה רק מלשמוע את השם שלה".
לרדת לדו־ספרתי
בגיל 21 נישאה לשני מהצרי (39) מהמושב הסמוך, אביגדור, איש שיווק של מאווררים לרפתות וגם צלם. הם הכירו כשהוא בא לחוג סלסה בקאנטרי של המשפחה שלה בכפר ורבורג. היא עבדה שם בקבלה, ואמא שלה הגתה את הרעיון להכיר ביניהם. "שקלתי אז 90-80 קילו, אבל זה לא שינה לו, הוא נתן לי להרגיש שהוא מקבל אותי ואוהב אותי ככה", היא אומרת.
עד גיל 27 ילדה את שלוש בנותיה: גאיה (10), שי (7) ומיקה (5), ואחרי הלידה השלישית היא הרגישה שהגיעה אל הגבול. "לא יכולתי לשאת את עצמי יותר. גם פיזית. הרגשתי שאם אני נשארת ככה אני מתה. לא יכולתי לאסוף את הצעצועים של הבנות מהשטיח, כאב לי הגב, אז התחלתי לאסוף אותם על ארבע. יום אחד אמרתי לעצמי: 'תסתכלי על עצמך, עוד לא בת 30 וכבר גרוטאה שלא יכולה להתכופף'".
וזה מה שהוביל אותך לעשות שינוי?
"כן, אבל לא רק. באותה תקופה אמא שלי חלתה בסרטן וכעסתי על כל העולם, אז הלכתי להוציא את העצבים בחדר כושר והתחלתי לרדת. היא עוד זכתה לראות שירדתי מ־100 קילו. באתי ואמרתי לה 'אמא, אני 99.9, ירדתי משלוש ספרות', והיא בכתה מאושר. למחרת היא נפטרה".
איך ירדת?
"עשיתי הכל לבד, על דעת עצמי. היה לי כל כך הרבה ניסיון, ידעתי מה טוב לי ומה עובד בשבילי. בעבר כבר עשיתי הכל: קבוצות תמיכה, שומרי משקל, חלי ממן, מירי בלקין, הפרדת פחמימות, דיאטת חלבונים, ומה לא? זה עובד בהתחלה, אז ירדתי ועליתי, ירדתי ועליתי, עד שנפל האסימון והבנתי שלא מספיק לטפל רק בתזונה ובספורט, צריך לשנות תודעה כי הכל בראש. מי שרוצה לרדת צריך להקשיב לעצמו ולגוף שלו, ולא לשמוע קלישאות".
איזה קלישאות למשל?
"למשל, לא לאכול משעה מסוימת בערב. זאת הרי שטות גמורה. אני אוכלת גם בצהריים וגם בערב ארוחות חמות. כי מה קורה בערב? אנחנו אוכלים חביתה וסלט בשבע־שמונה בערב עם הילדים, אבל נשארים עם הטלוויזיה עד 11־12 בלילה, ופתאום שוב רעבים ואז מתחילים לנשנש, ונשנושים זה משמין. או למשל, 'לאכול עם הילדים ארוחת ערב'. אני אומרת שאם את רוצה לרדת במשקל, עדיף שלא תאכלי עם הילדים, כי כל שנייה את קמה, אוכלת בפיזור דעת ואז את גם לא נהנית מהארוחה וגם אוכלת יותר ממה שרצית. ארוחת הערב שלך צריכה להיות בראש שקט. את יכולה לשבת איתם, אבל לאכול אחריהם".
תוך כדי ירידה במשקל, כשהיא מלקטת דברים שעובדים בשבילה מכאן ומכאן, בנתה מאיה שיטת הרזיה בשם Mind Beat, שעיקריה הם שינוי תודעתי, העצמה ודמיון מודרך, אוכל במנות קטנות וריקוד במקום פעילות גופנית. כן, בלי לספור קלוריות, בלי להישקל, בלי לוותר כמעט על כלום.
אחרי שהשילה 70 ק"ג ממשקלה, היא עשתה קורס אימון אישי בחברת "תות" של אלון גל, והחלה לאמן אחרים על פי הידע שצברה. "בכל פעם שהייתי מיואשת, הייתי סוגרת את עצמי בחדר ופשוט רוקדת לבד עם עצמי. זה עשה לי טוב, יותר מאשר לעלות על הליכון בחדר כושר ולספור את השניות מרוב סבל", היא מספרת.
בין נבטוטים לשוקולד
"יום אחד הגיעה אליי בחורה עם משקל עודף הסובלת מפיגור שכלי, שלא יכלה להתאמן בחדר כושר. שאלתי אותה אם היא אוהבת לרקוד, וככה התחלנו לרקוד בטירוף והיא כל כך נהנתה, שאחר כך הגיעו עוד נשים וביקשו להצטרף. התחלתי לבנות עם אחותי, שהיא מאמנת מוסמכת, ריקודים מיוחדים לירידה במשקל, והיום הם חלק בלתי נפרד מהשיטה שלי. במקום להתמרח שעה וחצי במכון ולא בטוח שיהיה לך כוח לבוא גם מחר, עדיף שתשימי מוזיקה טובה, תרקדי ותיהני עם קבוצת נשים שנעים לך להיות איתן, וככה לא תרגישי שאת שורפת קלוריות".
איפה את עושה את זה?
"כרגע יש לי סדנאות בתל אביב ובכפר ורבורג, ותכף אני פותחת קבוצה חדשה בכפר בילו שליד רחובות. הסדנאות כוללות שמונה מפגשים של שעה וחצי: שלושת־רבעי שעה ריקוד ותנועה שמשלבים כושר, פלוס הרצאה שלי בנושא תזונה ותרגול של דמיון מודרך. זה עולה בסביבות 1,000 שקל".
מאיפה הידע בנושאי תזונה?
"מהחיים שלי, מכל הידע שצברתי בניסוי וטעייה. לפני יותר משנה הקמתי את בלוג האוכל Mind Eat, המיועד למי שרוצה לרדת במשקל מבלי להעניש את עצמו באכילת נבטוטים ופריכיות. בבלוג אפשר ללמוד איך להכין ארוחות גורמה שעדיין ישמרו על מסגרת הקלוריות המותרת".
אפשר בכלל לדבר על גורמה דל קלוריות?
"המהפכה האמיתית היא לא לספור גרגירי חומוס וגרמים של אורז, כי זה מייאש.
"אנשים נחנקים עם אוכל שהם לא אוהבים, כי הם מרגישים שהם שמנים ומגיע להם עונש, ומסיימים את היום כשהם מורעבים ומרחמים על עצמם. פלא שאחרי חודש הגוף משלים את הכל בחזרה? הרעיון הוא לא לעשות מהפכות, אלא להתחיל להכניס הרגלים קטנים לחיים".
עם הרגלים קטנים אפשר לרדת 70 ק"ג?
"הכל יושב על כמויות. אני אומרת לנשים האלה 'אל תאכלו עד הסוף, תשאירו קצת מקום, תתחברו למנגנון הרעב והשובע, ותזכרו שרוב הזמן אתן רעבות רק בראש. אל תוותרו על ההמבורגר, אבל אם תאכלו חצי כבר תראו שינוי'. הבעיה היא שרוב האנשים עושים דיאטה כדי לרזות, אז הם מוותרים על כל ההמבורגר ואחר כך מרגישים צורך לפצות את עצמם. בשיטה שלי אין גזירות שהציבור לא יכול לעמוד בהן".
למה את מתכוונת ב'שינוי תודעתי'?
"מכירה את אלה שאומרים 'אני רק מריח שוקולד, אני עולה קילו'? זאת אומללות שמזמינה פיצוי. ומהו הפיצוי? נכון, שוקולד! אולי אם תגיד לעצמך: 'אני מסוגל לוותר על השוקולד כרגע, ואני תמיד אהיה רזה', זה יצליח? אני מאמינה בתכנות של התת מודע. זה נשמע מפוצץ אבל זה בסך הכל דמיון מודרך שמוביל לשינוי השיח מ'אני לא מסוגלת, אני לא אצליח, אני תמיד אהיה שמנה', ל'אני בשליטה, אני מחליטה, אני חזקה ואני יכולה'. אני פשוט משנה את הטרמינולוגיה, מוציאה מהלקסיקון מילים שמורידות".
אילו מילים, למשל?
"אצלי אין 'צריך לסגור את הפה', כי מי בכלל יכול לסגור את הפה? אין 'אני לא מכניסה אויבים הביתה', כי אוכל הוא לא אויב. למשל, לשאול את עצמך האם את צריכה לרדת במשקל או שאת חייבת? כי אנחנו עושות רק מה שאנחנו חייבות. את רוצה להצליח? אל תגידי שאת עושה דיאטה, כי לדיאטה יש התחלה וסוף, והסוף כמעט תמיד מביא איתו התפרעות שמחזירה את הכל. לשיעור שאני נותנת, למשל, אני קוראת מסיבה, אנשים אצלי באים למסיבה, לא לאימון".
איך את שומרת על האיזון בזוגיות שלך אחרי שירדת 70 ק"ג?
"אחד הדברים שלמדתי תוך כדי התהליך הוא, שאני חייבת לתת לבעלי ביטחון בקשר וביטחון בזה שאני שלו. זה הכניס לנו הרבה רומנטיקה לחיי הזוגיות, זה הכניס הרבה תשוקה שהייתה חסרה. זה גרם לי להיות יצירתית יותר בזוגיות. הוא התחתן עם אישה מתוסכלת - וקיבל אישה שאוהבת את עצמה".
אפשר לדעתך להיות שמנה ומאושרת?
"לא יודעת, אין לי תשובה על זה. אני יכולה להגיד רק שאני לא הייתי מאושרת. אני מאמינה שיש אנשים שמנים ומאושרים, אבל אם היית שואלת אותם, הם היו מעדיפים להיות רזים. אני ומיכל צפיר מדברות את אותה שפה, אני מאוד תומכת בה ומזדהה עם מה שהיא אומרת. הטקסטים שלנו מאוד דומים, אבל אני חייבת לציין שיש הבדל ענק בין לרדת 30 קילו לבין לרדת 70 קילו. כשאני ירדתי 30 קילו, כמוה, אף אחד לא הרגיש. בכל זאת לא ויתרתי, וחשוב לי להגיד לאנשים שזה קשה אבל אפשרי. אני בפירוש מרגישה שליחות, כי כמו שאני הצלחתי, כולן יכולות"
.
