למרות העובדה שראשון לציון מערב ממותגת בתודעה הישראלית כעיר שינה, יש בה יותר מזה: פארק עירוני, אגם, מכללה גדולה, שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה, בית ספר לכיבוי אש, שני מרכזי קולנוע, אזור קניונים עצום וגם אזור תעשייה ישן. כעת עומד להצטרף לכל אלה מוזיאון לאמנות: מוזיאון יעקב אגם, האיש שהפך ליצואן הישראלי המצליח ביותר בתחום האמנות. לאחר 17 שנות סחבת בתכנון ובהקמה, ייפתח באוקטובר המוזיאון, שמוקדש לאמן שהתפרסם בישראל בעיקר בזכות מזרקת "אש ומים" השנויה במחלוקת בכיכר דיזנגוף בתל אביב.
בשבוע שעבר נערך אירוע צנוע לציון סיום הקמתו של המוזיאון. פרטי הבניין האחרונים שהצטרפו למבנה הם 29 עמודי בטון משושים, המחופים לוחות אלומיניום צבעוניים, בסגנונו המזוהה של אגם. כולם יוצרו בבית מלאכה בראשון לציון, והסדרה נקראת "כלילה", על שם אשתו המנוחה של האמן. מאחר שרוב העמודים ניצבים בכניסה למוזיאון, אפשר כבר לראותם מאחורי גדר הרשת של אתר הבנייה. עמודים נוספים ניצבים באולם התצוגה המרכזי, שנחשף כאן לראשונה.
במקור תוכננו לקום לא פחות ממאה עמודים, כדי ליצור שדה ססגוני מחוץ לבניין, אבל מגבלות התקציב גזמו את גידולי השדה. והעמודים האלה - אולי לא מפתיע - אינם יצירה מקורית שהכין אגם לכבוד המוזיאון שלו, אלא שכפול: אגם הציב עמודים כאלה בכניסה לאצטדיון הלאומי ב-Kaohsiung, טייוואן, מה שמעורר חשש שהמוזיאון החדש בראשון לציון יתגלה כמרכז מיחזור.
אגם עצמו נולד בראשון לציון (בחודש הבא יציין 88 להולדתו) ומחזיק דירה בתל אביב, אבל כבר מזמן אינו גר בישראל. ביתו הקבוע נמצא בפריז, מאז שהשתקע בה ב-1951 לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל. ב-50 השנים האחרונות כמעט ולא חידש דבר ביצירתו, אך הודות למזרקה בכיכר דיזנגוף והודות לצביעה העליזה של חזית מלון דן בתל אביב, הוא נוכח במולדתו. את הדפסי והעתקי עבודותיו, המתאפיינות בצבעוניות עזה ובתעתוע של תנועה (קינטיות), אפשר למצוא כמעט בכל גלריה לתיירים בארץ, ובאולם המבואה הראשי במוזיאון תל אביב. סוג של יודאיקה מודרנית, נחמדה ומשעשעת.
אף שלא הציג בישראל תערוכת יחיד משמעותית כמעט 40 שנה, הרי שבמדינות אחרות הוא זוכה להערכה. לאחרונה הוצגה רטרוספקטיבה מקיפה שלו במוזיאון הלאומי לאמנות בטיוואן, שאותה ליווה קטלוג מושקע, ובימים אלו מוצגת רטרוספקטיבה שלו במוזיאון לאמנות גיאומטרית בדאלאס, ארה"ב.
הממד הרביעי של הבניין
רחוב ההסתדרות, שלצדו ניצב בניין המוזיאון החדש, הוא רחוב טיפוסי במערב ראשון. נטול חיים, כלי רכב שועטים בו במהירות, ובנייני המגורים האחידים מפנים את הגב לרחוב ומנותקים ממנו בחומות של צמחייה גבוהה. בניינים חדשים של חברת "גינדי" ומחלף גן רווה משלימים את הנוף, ובעתיד יעבור כאן אחד הקווים של הרכבת הקלה. בינתיים בולט בניין המוזיאון הלבן על רקע השדות האחרונים שעוד נותרו כאן, וגם הם צומחים על זמן שאול (על כך בהמשך הכתבה). בגלל הנתק התכנוני שמאפיין את העיר, ללא הולכי רגל נראים לעין, המוזיאון נראה מנותק מסביבתו – עיצובית ותפקודית.
כשהאדריכל דוד נופר מציג את הפרויקט, שהופקד בידיו בעקבות תחרות אדריכלים סגורה שנערכה ב-1999, הוא מדגיש את החשיבה שהושקעה במערך הזוויות שבין כל אחד ממרכיבי הבניין הבוהק. "רציתי ליצור בניין שילווה את התמה האדריכלית של ארבעה ממדים", הוא אומר. "הואיל ובניין הוא סטטי, רציתי לדמות מבנה שיש פתיחות בין מרכיביו - שיעברו ממצב תלת-ממדי למצב של ממד רביעי - ממד התנועה והזמן". את הקשר בין המרכיבים קשה לראות בשטח, אפילו כעת, כשהבניין עדיין חף מיצירות ומקהל. מדובר בבניין פוסט-מודרני מובהק, המורכב משלושה גופים עיקריים – שניים קופסתיים ואחד עגול, המשתלבים זה בזה, כשכל גוף מכיל אולם תצוגה נפרד.
את פני הבאים למוזיאון מקבל יער העמודים הצבעוניים, ופסל נירוסטה שמדמה סנה בוער, שבו משתקפת דמותו של המוזיאון. במקור, אמורות היו החזיתות להיצבע בגוונים דומיננטים בהתאמה לעבודותיו של אגם, אבל התקציב הוריד את התוכניות לקרקע המציאות. הרעיון נגנז והכניסה למוזיאון מתבצעת מבעד למסך זכוכית הנמתח לכל גובה ורוחב החזית.
עגול ומרובע
אולם התצוגה המרכזי הוא מעוגל, משתרע על פני 400 מ"ר ומתנשא לגובה של 10 מטרים. הוא מתייחד בעמודים הצבעוניים שהוזכרו וכן בעבודה קבועה של אגם המותקנת כבר באולם. העבודה, שנוצרה והותקנה במקור באולם המרכזי והנודע של מוזיאון גוגנהיים בניו יורק, מעטרת כעת את הרמפה שעוטפת את אולם התצוגה המרכזי (הרמפה תוכננה בהתאם לממדי העבודה הזו), ומובילה לאולם התצוגה השני, הנמצא במפלס עליון. כמו רבות מעבודותיו של אגם, ניתן להתרשם מהעבודה רק כשנעים באולם ונחשפים לשינוי הצורה והצבעוניות שלה בהתאם לתנועה.
קיר גדול, המוטה בזווית לרצפה, תוכנן במידות שיתאימו לקליטת העבודה "מצעד הזמן", שיצר אגם ונרכשה על ידי מוזיאון תל אביב בשנות ה-70. אלא שהמוזיאון התל אביבי סירב להעניק את העבודה למוזיאון החדש, והקיר הגדול נותר בינתיים ריק.
האולם השני במסלול המבקרים, "אולם מרכז החוויה", הוא מרובע ומוקף בצוגים (פסי הרמה) וברמפה העולה בשתי הקפות עד לקצהו העליון. על קירות האולם הזה תשולב תצוגה, אך הוא יהיה בעיקר אולם מופעים - יחיד במינו בישראל: "הכוונה", מגלה נופר, "היא שהקהל ישב על כסאות מרופדים על גלגלים שעיצב אגם, והמציגים יעמדו במפלסים השונים. כך תיווצר סיטואציה מרחבית מסוג של תיאטרון רב-בימות". בעבר נוצר, לדבריו, קשר עם רינה ירושלמי, בימאית תיאטרון וזוכת פרס ישראל, אך שיתוף הפעולה לא הבשיל.
אולם התצוגה השלישי והעליון נחצה בקורות ענק שנושאות את הגג הקל. הקורות מוטות בזוית של תשע מעלות לקרקע, ומשתלבות כך ברעיון המרכזי של נופר - שאני לא הצלחתי לרדת למהותו, ותוהה אם מישהו אחר יצליח להעריך אותו. יש גם מרתף לאחסנת אוסף האמנות, שיורכב בחלקו מעבודות שאגם יעניק וישאיל למוזיאון, וכך גם גופים אחרים. בשלב הראשון ישמש חלק משטח המחסן למרכז הדרכה, ולאחרונה השלימה המעצבת ורדינה שניידר את עיצובו ברוח הבניין.
בשלוש השנים הראשונות להפעלתו, יוקדשו התערוכות ליצירותיו של אגם. לאחר מכן, מספר גלעד מלצר, מנהל ואוצר המוזיאון, יוצגו תערוכות שבהן ישתתפו גם אמנים אחרים, שעוסקים בנושאים הקשורים ליצירתו של אגם - כמו קינטיקה, זמן, אופטיקה, מופשט גיאומטרי, פיסול במרחב הציבורי, שימוש בצבעים והקשר בין עיצוב ואדריכלות. בשונה ממוזיאונים אחרים לאמנות, מדגיש מלצר, המקום ימשוך גם מגזרים שנמנעים מלפקוד מוזיאונים לאמנות שבהם ניתן להיקלע ליצירה הכוללת עירום, או עוסקת בנושאים שנויים במחלוקת. היצירות הנגישות של אגם מהוות כר פורה להנגשת אמנות מופשטת לכלל הציבור - ערך רב חשיבות בפני עצמו, ורצוי בהחלט לחזקו.
ירקנו דם בגלל התקציב
אין זה המוזיאון הישראלי הראשון שמוקדש לאמן יחיד. עשו את זה קודם לנחום גוטמן וראובן רובין בתל אביב, למרסל ינקו בעין הוד, להרמן שטרוק בחיפה, לאהרון כהנא ברמת גן ולמשה קסטל במעלה אדומים. כאן ציפו שהמימון גיע ממפעל הפיס, אך זה נסוג מהתקצוב משום שאינו מממן מוזיאון לאמן יחיד. גלגל הצלה שכתוב עליו חמישה מיליון דולרים, סכום שאמור היה להגיע מתורם פרטי, נעלם גם הוא אחרי שהתורם מת במפתיע ויורשיו סירבו להעניק את התרומה. "אני יכול לכתוב ספר על כל אלו שסייעו, שתרמו, שגילו רצון טוב, מול אחרים שרק חיפשו, טרפדו, הפריעו והקניטו", מספר נופר על התלאות התקציביות, שהחיו והמיתו את הפרויקט כמה פעמים.
בסופו של דבר החליטה העירייה לתקצב את הפרויקט בעצמה, ובאופן מלא. לצורך כך העמידה סכום של כ-16 מיליון שקלים, שצמח לכ-35 מיליון שקלים - סכום נמוך להקמת מוזיאון ששטחו הבנוי הוא כ-3,000 מ"ר. לשם השוואה, להקמת מוזיאון הסובלנות בירושלים, בתכנון האדריכל פרנק גרי, הועמד תקציב של 200 מיליון דולר (התוכנית המקורית נגנזה); באגף החדש של מוזיאון תל אביב, הכולל כ-20 אלף מ"ר, הושקעו כ-50 מיליון דולר; במוזיאון המדע בבאר שבע הושקעו 160 מיליון שקלים; ועלות הקמתו של מוזיאון העיצוב בחולון, ששטחו דומה לזה של מוזיאון אגם, הייתה 17 מיליון דולר.
"כל הזמן איימו עלי שלא אחרוג מהתקציב", נזכר נופר בתהליך העבודה שמתקרב כעת אל קצו. "וזה הרי תקציב מגוחך, כי עלות הקמת מוזיאון בסדר גודל כזה היא לפחות פי ארבעה. לא היתה לי כזו עבודה אף פעם, והיו לי לא פעם גם רגעי שבירה. נלחמתי על המוזיאון הזה שנים ולא האמנתי שהזמן הזה יגיע. ירקנו דם עם הרבה כאב וידיים קשורות בגלל התקציב".
הפנטזיה: שזו תהיה רק ההתחלה
לעירייה ולאגם יש פנטזיה שהמוזיאון יהיה סנונית ראשונה לפרויקט גדול יותר: "קריית אגם", שתוקם על עתודת קרקע הסמוכה למוזיאון. נופר, מבכירי מתכנני מוסדות החינוך בארץ, כבר ערך תוכנית אב לקרייה, שתכלול נוסף על המוזיאון גם קריית חינוך לאמנות מגיל גן ועד תיכון, סדנאות אמנות מדע ויצירה, בית קפה וגן ציבורי. אולי אז, אם תושבי מערב ראשון לא יתנגדו, אפשר יהיה להעתיק הנה את מזרקת האש/מים/רעש מכיכר דיזנגוף.
