בקיץ האחרון חגגו דושי לייטרסדורף ואנחל בונני את שנת הנישואים הראשונה שלהם במסיבת בריכה.
הם החליטו להזמין בדיוק את אותם החברים שהגיעו לחתונה, ארגנו ברביקיו דגים, בדיוק כפי שהיה בחתונה, והזמינו את כולם לצפות בתקציר מסרט החתונה, אבל בסוף שכחו מזה. "הצלחנו לשחזר בדיוק את אותה השמחה והאנרגיה שהיו בחתונה", נזכרת דושי, "מה שמוכיח שהכל מתחיל ונגמר באנשים".
אבל יותר משזו הייתה חגיגה, חתמה המסיבה את אחת התקופות המאתגרות בחייה; תקופה שהחלה בחתונה עם דרס־קוד מחויט בחוף ניצנים ביוני 2014, עברה דרך מלחמת צוק איתן, שבה ראתה לייטרסדורף כיצד המצב הביטחוני מכרסם בנוכחות הסועדים במסעדה שלה, "דלאל", והסתיימה בשני אובדנים שוברי לב: אחיה הבכור, דניאל, הלך לעולמו ביולי האחרון לאחר שנות מחלה ממושכות, וחמיה, אביו של בונני, נפטר חודשיים קודם לכן.
"אומרים ששנת הנישואים הראשונה היא השנה הכי קשה, אז בשנה הזאת גם אנחל וגם אני חווינו אובדן קשה", היא משחזרת. "אומרים תמיד במקרים כאלה, 'שלא תדעו עוד צער', אבל לצערנו אנחנו עוד נדע. כולנו חווים אובדנים כל הזמן".
באיזה אופן השפיעה השנה החולפת על הזוגיות שלכם?
"הבנתי שיש לי עם מי להעביר את הצער. הייתה לנו שנת נישואים ראשונה מאתגרת, בלשון המעטה, עברנו שנה קשה מאוד, אבל היינו שם אחד בשביל השני. כשאתה מאבד באמת אדם יקר, אתה מופתע והכאב הוא בלתי נסבל".
במדינת ישראל אין תוארי אצולה, אבל כמו משפחות דיין ושטראוס, גם משפחת לייטרסדורף היא אצולה לא רשמית, ודושי (אנדריאה) לייטרסדורף, נכדתו של משה מאיר, ממקימי מגדל שלום, היא אחת הנשים המסקרנות באילן היוחסין של המשפחה הציונית הזו. שמה הפך מוכר אחרי שפתחה את "דלאל" לפני כתשע שנים.
כמו שאר בני משפחתה, היא העדיפה תמיד להימנע מחשיפה תקשורתית, אבל בשנים האחרונות מככבות במדורי הרכילות תמונות שלה ושל בונני ("כפולים") רוכבים על אופניים או משוטטים בעיר. "אני אדישה לפרסום והוא לא מניע אותי לטוב או רע", היא אומרת. "אף פעם לא כיף להיתקל בתמונה מכוערת בעיתון, אבל זה לא משפיע על ההחלטה שלי ללכת לפה או לשם".
הסיפור של דושי ("סבתא קראה לי דושה, נשמה ברוסית, ביום שנולדתי, ומאז אני דושי") מסקרן גם בגלל האנשים שמקיפים אותה. היא בת 41, נולדה וגדלה בסביון, בת הזקונים של רינה מאייר, המנהלת את עסקי משפחת מאיר ושל האדריכל טומי לייטרסדורף, בנה של מעצבת האופנה המיתולוגית פיני לייטרסדורף ("משכית"). כשהייתה בת 13 נפטר סבא שלה, משה מאייר (מאיר), מי שבנה את מגדל שלום מאיר בתל אביב ונחשב לאחד מחלוצי התעשייה בישראל, ממקימי חברות דוגמת "מאיר מפעלי טקסטיל", "מאיר מפעלים כימיים", "וימקול", "פלמה טקסטילים" ועוד.
השראה נשית קיבלה מסבתא פיני לייטרסדורף. "גדלתי עם נשים חזקות", היא אומרת. "אמא שלי, שתהיה בריאה, מתקרבת לגיל 80 והולכת כל יום למשרד. אבא שלי אותו דבר. אז שאני אשב בבתי קפה ובים? זו לא אופציה. אני יכולה לעשות את זה, אבל אני אוהבת לעבוד הרבה יותר".
היא למדה בתיכון מקיף יהוד, שירתה בדובר צה"ל, מיד לאחר שחרורה עשתה תואר ראשון בפילוסופיה והיסטוריה, תואר שני בלימודי ביטחון ולאחר מכן, תואר ראשון ושני במשפטים. היא מעולם לא חשבה לעזוב את הארץ, למרות יחסיה הקרובים עם אחיה, האדריכל יונתן (יויו) לייטרסדורף, המתגורר בניו יורק בשני העשורים האחרונים ולמרות קשריו הענפים שם.
לא רצית גם את לחיות בחו"ל?
"אני מאוד ציונית ופטריוטית. אין לי ארץ אחרת. אחי יויו ידע בגיל שלוש שהוא רוצה להיות אדריכל, כי אבא גם בשבתות היה משרטט בבית, ואיך שהשתחרר מהצבא הוא נסע ללמוד בלונדון ועבר לחיות בניו יורק. אני אוהבת לנסוע, אבל הכי אוהבת לחזור".
זיכרון הילדות המשמעותי שלה קשור לסבא משה, "שהיה כמו אריה, יושב בארוחות שישי בקצה של השולחן, עם נוכחות מאוד מאסיבית. אני זוכרת את הסקרנות שלו, השובבות, הרצון לראות דברים, להכיר, להקשיב לאנשים עם סיפורים מעניינים. אשתו, סבתא שרה, שבאה מתרבות רוסית, עשתה מיד מינוי כשפתחו את האופרה הישראלית וגם לפילהרמונית היה לה תמיד מינוי. את סבא שלי זה לא עניין, הוא אהב לעבוד, ולראות כדורגל וטניס, גבר טיפוסי. לכן אנחנו, הנכדים, היינו עושים דייטים עם סבתא, והולכים איתה למופעים לפי סבב, זה היה הבילוי שלנו איתה".
וכדי לבלות איתו היית באה למגדל שלום?
"מבחינתי זה היה בניין משרדים. הדבר הראשון שהפליא אותי כילדה הוא שהיינו נכנסים ביום ויוצאים בחושך. אהבתי גם לשחק ב'מאירלנד', מיני־לונה פארק הראשון בתל אביב. כילדה הבנתי רק שזה המקום שסבא, ולימים אמא, עובדים בו. זה אף פעם לא היה ביג דיל. זה כמו שגדלנו בסביון ולכולם היו בתים פרטיים, אז זה מה שאת מכירה, זה לא אישיו".
מתי הבנת שיש משפחות אחרות שלא גרות בבתים פרטיים?
"למדתי בבית ספר יסודי פצפון, ממש חממה. בסביון גרו אז הרבה דרום־אפריקאים. באייטיז הגיעה אוכלוסייה אחרת, יהלומנים, קבלנים ואנשי בורסה, ופתאום בנו בתים עם ברזים מזהב. אנחנו לא ידענו מה זה, ואני יודעת שזה נשמע נאיבי ומגוחך, אבל כשאני גדלתי בסביון, היא הייתה מושב; היינו הולכים יחפים כל הזמן, לא היו גדרות ולא שערים כמו שיש היום. לכולם היו חיות והיינו כל הזמן אחד אצל השני. כשעברתי לתיכון מקיף יהוד, הבנתי שלא כולם כמוני".
התחילו להסתכל עלייך אחרת?
"כן, וגם אני הסתכלתי על עצמי אחרת. הרגשתי שהגעתי למפעל. היו שם 14 כיתות בכל שכבה. אבל ראיתי אנשים שלא ראיתי קודם וזה היה מסקרן. בכל אופן, גם בסביון לא הייתי חלק מהחבורה. עד גן חובה לא נשלחתי למסגרת חינוכית. גדלתי בבית עם אנשים מבוגרים, שכנות ובני דודים, והייתי אוספת חיות פצועות לגינה. בגיל חמש כשנכנסתי לגן, הייתי בשוק מוחלט, וכשעליתי לכיתה א' כל הילדים הכירו אחד את השני, ואני לא הכרתי אף אחד, וזה לא הפריע לי. שם התחלתי להיות אאוטסיידרית, וזה חיובי בעיניי. כשהיו מסיבות, לא הייתי מקובלת, בלשון המעטה".
דושי לייטרסדורף היא כבר מזמן לא הילדה הלא מקובלת, אלא מי שהמסיבות שהיא מארגנת מושכות אליהן את מיטב אנשי השואו ביז המקומי. ועדיין, היא צריכה להתמודד עם מי ששופטים אותה בגלל הייחוס המשפחתי והכסף שבא איתו. "לא רק שאני לא מסתירה את הגנאולוגיה המשפחתית שלי", היא אומרת, "אני גאה בה, ובזכותה אני מרגישה ביטחון".
גם הביטחון הכלכלי.
"כן, ביטחון כלכלי הוא דבר חשוב ומרגיע מאוד כשאת הולכת לישון, אבל העובדה שיש כסף לא תמיד אומרת שאתה יודע מה לעשות איתו. ההורים שלי ידעו לפתח אצלי את הביטחון להשתמש בו, וזאת המשמעות של הכסף - פונקציה להשיג דברים. אני אוהבת ביזנס ואוהבת להרוויח".
ויש שמועות שאת רבה על כל שקל במשא ומתן.
"הן נכונות. אני רבה על עשר אגורות. כשיש ספק שאחת המחלקות לא מצליחה להסתדר איתו, קוראים לדושי. אני הנכדה של סבא שלי, סוג של בסטיונרית במובן הזה. במשפחה שלנו, הגרעינית, כולם יודעים את זה".
אנשים לא מרימים גבה בסיטואציות כאלה? כאילו, מה אכפת לך לשלם עוד קצת?
"עכשיו אח שלי, יויו, היה פה, ואמר על אירוע ההתרמה שהיה אצלו בסילבסטר: 'דושי התעצבנה שזה עולה כל כך הרבה'. כן, זה מעצבן אותי. יש לי הערכה לכסף, ואני אוהבת בכיף לשלם על דברים, אבל צריך לדעת בשביל מה. מעצבן אותי שאנשים מגזימים במקום שבו הם אמורים להיות צנועים. אבל אני מתנהלת בחיוך וזה משעשע אנשים. אני משתדלת לא להיות אגרסיבית, כי בסוף האנרגיה השלילית נשארת אצלך. ככל שאני מתבגרת אני מבינה את זה יותר ובוחרת את הקרבות שלי".
את אנחל בונני, דוגמן, פגשה לפני ארבע שנים וחצי במסעדה שלה. הוא הגיע לשם בשישי בצהריים עם חברים, היא הייתה רווקה, שנתיים וחצי לבד, לאחר שסיימה זוגיות של ארבע שנים. בצעירותה הספיקה גם להיות נשואה במשך שנה לאהוב נעוריה ("התחתנתי כי היינו ביחד המון שנים וחשבתי שזה מה שעושים"). השיחה עם בונני הדליקה ביניהם אש, ולמרות שאף אחד בשואו ביז לא חשב שהיא תחזיק מעמד, הם הוכיחו אחרת.
"בעצם לא היה לנו דייט ראשון", היא מציתה סיגריה ומחייכת, "לא הכרנו. אני ידעתי מי הוא. קשקשתי עם החברים שלו ומהר מאוד נהיה רגע כזה שבו היה רק בנאדם אחד בעולם, כי אני רומנטיקנית. השיחה הייתה ביני לבינו ונוצר עולם קטן שהיה מסקרן ומעניין מאוד. אם היינו מכירים שנה לפני כן, זה לא היה קורה".
למה?
"כשהכרנו הייתי אחרי קצת יותר מארבע שנות זוגיות, שבסופן הבנתי שהמכנה המשותף של הבעיות במערכות היחסים שלי היה אני. עשיתי עבודה פנימית. הבנתי שאם אני אהיה בזוגיות כל הזמן עם הרגל בדלת, כך הזוגיות תיראה וצריך אומץ להיות עם שתי הרגליים באותו המקום, לטוב ולרע. היום אין רגל בדלת. היא נעולה עם שמונה מנעולים".
את חושבת שמדיניות ה"רגל אחת בחוץ" קשורה לגירושי הורייך?
"ללא ספק. הוריי התגרשו כשהייתי בת 12. גירושים אלגנטיים, לא שמעתי אותם רבים או צורחים, ומצד שני, זה שבר. להיות ילד להורים גרושים באייטיז היה נדיר. היינו מיעוט. בגיל מבוגר יותר, יכולתי להגיד שהם לא מתאימים ומה הקשר בכלל בין שני האנשים האלה, אבל כילדה לא חשבתי על דברים כאלה, והגירושים שלהם השליכו על האופן שבו תפסתי זוגיות. היו שנים שחשבתי שאם אשים את כולי במקום אחד, אני יכולה להיפגע מאוד, אז אם אשים רק חלק ממני, רק חלק ממני ייפגע. גם ההורים של אנחל התגרשו, וזה לא פייר להביא את העבר לזוגיות שלנו".
הדימוי של בונני כרווק הולל לא הרתיע אותה. "רק רציתי שיהיה לי מעניין וכיף, לא הייתי לחוצת חתונה. גם הפרסום שלו לא היה אישיו. אני לא אוהבת ששופטים אותי כ'לייטרסדורף', ולכן לא שפטתי אותו. הרבה פעמים שאלו אותי, 'לא חשבת שגברים רוצים אותך בגלל הכסף?'"
ומה ענית?
"לא! זה מצחיק אותי אפילו".
התקשורת חפרה בשאלה אם היה הסכם ממון. איך הרגשת?
"ממש לא התרגזתי. הייתי עסוקה בדברים חיוביים ורומנטיים, כך שזה לא השפיע, לא החוצה וגם לא בחזית האישית. וכמו שאנחל כבר אמר, גם הנושא הזה הסתדר בינינו ברמה החברית".
את יכולה להבין למה התעסקו בזה?
"אני יכולה להבין, למרות שזה רדוד בעיניי. אנשים רוצים להתחתן מסיבות שונות, וזה לגיטימי. תמיד היה לי מספיק ביטחון לדעת שאני מספיק מעניינת. כסף לא מחזיק כלום בחיים שלי, אז למה שהוא יחזיק מישהו בחיים שלי? בטח לא במקרה של אנחל, שיכול לישון בתחנת אוטובוס ולחייך. אנחל הוא נווד. זה כיף שיש פריווילגיות, ולא צריך להיות נאיבים, אבל הכסף רק מקשט. בסוף מה שמחזיק אנשים ביחד הוא חברות.
"למשל, אנחל נוסע כל סוף שנה לבקר את חברי הילדות שלו באורוגוואי. הם בקשר יומיומי. כשרק הכרנו, לא הרגשתי לגיטימציה להגיד, 'תישאר', והוא נסע לחמישה שבועות. אבל אחרי שנה כבר לא היה לי מגניב שהוא נוסע לחודש. אמרתי, 'קשה לי מאוד, אני אתגעגע'. לא רציתי שזה יתפוצץ לי בתוך הבטן. למי יהיה אולקוס? רק לי. אין טעם לפתח שכבות גיאולוגיות של תסכול. אנחל לימד אותי שצריך להגיד הכל, ונגמר. אפשר להוריד את המים".
זה טיפ חשוב למריבות.
"כן. שנינו מאוד ורבאלים, וראינו שאנחנו יודעים לריב יפה מאוד, יש לנו פרס מצוינות בתחום, אבל בשביל מה? פעם יכולנו לא לדבר שבוע, והיום אנחנו צוחקים בסוף ריב".
כשבונני החליט להציע לה להתחתן, הוא לא ארגן הפתעה גרנדיוזית אלא מחווה אינטימית. "אנחל נתן לי טבעת שאבא שלו נתן לפני המון שנים לאמא שלו. היא הכי יפה שיש, כי היא ממנו. יש לזה ערך נוסטלגי וסנטימנטלי. אנחל הוא הבכור ויש לו אח ושתי אחיות, ולכל אחד מהם יש בנות, אבל אמא שלו נתנה לי את הטבעת. היא אמרה, 'זה שלך ולא נתון למשא ומתן'. היה מרגש מאוד".
התחתנתם בהפקה מרשימה.
"כי זה מה שאני אוהבת לעשות. אני מאמינה בטקסים. אנחל אמר שהוא לא מאמין ברבנות, ואני הצעתי שנפגוש כל מיני רבנים. היה רב שמצא חן בעיני אנחל, והוא חיתן אותנו. תשמעי, הסטטיסטיקה נגדנו. ההורים שלנו גרושים, ואני לא רוצה לשחזר את חטאי ופשעי העבר. במה אני טובה יותר? למה לי זה יצליח? זו עבודה קשה, אבל אני מאוהבת בו כמו ילדה בת 16 ואוהבת אותו כמו אישה בת 60".
הם גרים היום בנווה צדק, מרחק פסיעה מהמסעדה. בכל שבת היא מדליקה נרות ("זה הכוח של אישה, מה שקורה בשעה המהממת הזו בשישי") והם התחילו לצום בכיפור ("אני אוהבת מסורת"), ואם הפולניות עומדת לצאת מכם, אז הנה התשובה: יהיו ילדים. "בעזרת השם", היא מחייכת, "בואי נסכם ששנינו רוצים מאוד. ביום שהכרנו אנחל אמר, 'את תהיי האמא של הילדים שלי'. עניתי לו, 'מקסים'. כאילו, אוקיי, נרשם. הוא היה יותר בפוקוס ממני, למרות שאני אישה ואמורה לדבר מהרחם".
מה הנישואים עשו לחיים שלך?
"הרגיעו אותי. אני כבר לא אורזת תיק והולכת בכל ריב. אני יכולה לצאת לעשות סיבוב עם האופניים, שעה־שעתיים".
את "דלאל" (פינוק, בערבית) פתחה באוגוסט 2007. 120 עובדים, שלוש משמרות, ארבעה תפריטים מתחלפים מדי יום.
לייטרסדורף מעורבת עד רמת בחירת הצלחות והקיסמים, למרות שיש מנכ"ל למסעדה. "היו אנשים שאמרו, 'פתחו גן שעשועים לבת העשירים, היא תישבר מהר'", היא מודה, "כל רחש כזה רק חיזק אותי לדבוק במשימה. חוץ מזה, אנשים אמרו, 'עם כל התארים והייחוס שלה, מסעדנית?' נכון, יכולתי לשבת בבתי קפה או שיהיה לי את משרד עורכי הדין שלי. אז מה? זה לא מספיק מעניין אותי".
איך זה להיות אישה בענף של גברים?
"אני מרגישה שאישה יכולה לעשות יותר מגבר, כי לנשים יש יכולת לראות דברים דרך אנשים, על גבול של לצפות את פני העתיד. אני קוראת לזה 'מכשפה'. גם סבתא שלי פיני הייתה כזאת, גם אמא היא כזאת".
ואבא?
"אבא שלי בא למסעדה עם אורחים, ובכל פעם כולם אומרים, 'בטח עזרת לבת שלך'. הוא תמיד מספר שהבת שלו רצתה לעשות הכל לבד, אבל אמרתי לו שהוא יכול להגיד שהוא עזר. זה שקר לבן שאני מרשה".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
>>> להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"
