"אני ההוכחה שאם אישה מספיק רוצה, היא יכולה להגיע למקומות שהיא שואפת אליהם. אסור לך לרחם על עצמך, ותמיד צריך להילחם עד הסוף". כך אומרת עו"ד גלית לוי, שסיימה לאחרונה את כהונתה כמנכ"לית של עיריית טייבה. לוי (44), תושבת קדימה, אם חד-הורית לשלושה ילדים, היא האישה היהודייה הראשונה שניהלה עירייה ערבית: במשך שנתיים וחצי פעלה לקידום העיר ותושביה – משימה לא פשוטה בכלל, ובפרט לאישה יהודייה שהתנהלה בסביבה גברית וערבית.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"לעובדים היה קשה בהתחלה לקבל אותי", אומרת לוי. "הייתי צריכה לפתח מרפקים ולהתנהל יותר באסרטיביות, משום שמדובר במערכת גברית. אבל כשאת ניצבת מול גבר ועומדת על שלך, העוצמה שלך נחשפת, וההתייחסות היא בהתאם לעוצמה שאת מקרינה. בתחילת הכהונה קיבלתי תגובות זועמות: אנשים חשבו ש'באתי לשלוט עליהם', אבל אני לא באתי לשלוט - באתי לשרת את התושבים. היו גם תושבים שקיבלו אותי בזרועות פתוחות, העניקו לי כבוד והזמינו אותי לבתים שלהם. כך או כך, זה היה בהחלט תפקיד מאתגר, אחד המאתגרים ביותר שעשיתי בחיי".
צפו בכתבה על לוי ששודרה בחדשות ערוץ 2:
איומים וכלבים מתים
לעיריית טייבה הגיעה עו"ד לוי אחרי שעסקה במשך שש שנים בשורת תפקידים מוניציפליים: עוזרת ראש המועצה, עוזרת אסטרטגית, יועצת משפטית ביישוב הערבי בוסתן אל מארג'. ב-2013 מונתה לתפקיד של מנכ"לית עיריית טייבה, והאתגר הראשון שלה היה להקים שדרה ניהולית בעירייה. "יחד עם אריק ברמי, ששימש כיו"ר הוועדה הקרואה בטייבה, עשיתי סדר במחלקות העירייה", היא אומרת. "פעלנו כדי שכל מחלקה תדע מה התפקיד שלה, וכל עובד יבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר. רוב צוות העובדים בעירייה הוא מקצועי, אבל היה צורך לכוון אותו. גם מיניתי נשים ערביות לתפקידים בכירים, כגון מנהלת אגף חינוך, מנהלת אגף תשתיות ורכזת גנים. הנשים האלה מקצועיות מאוד; הן עשו עבודה טובה, והיה לי חשוב לי לשלב אותן".
לא רק את הנשים בעירייה היא טיפחה: על אף שהיא לא מגדירה את עצמה כפמיניסטית, היה לה חשוב להירתם למען נשות העיר כולן, ולכבוד יום האישה הזמינה 250 מהן לצפות בבלט "רומיאו ויוליה" שהועלה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. "הן שמחו וביקשו עוד פעילויות כאלה", אומרת לוי. "זה היה אירוע מוצלח מאוד ומכונן מבחינתן ומבחינתי, משום שדבר כזה מעולם לא נעשה. מצד שני, היו גם תגובות שליליות של התושבים. נאמרו עליי דברים במסגדים. טענו שאני רוצה לקחת אותן מהדת שלהן. אבל בטייבה יש נשים רבות שחושבות אחרת ורוצות להתקדם. לא תמיד מזדמן לאישה יהודייה להיות בתפקיד כזה בעיר ערבית, ולכן היה חשוב לי למנף את התפקיד ולקרב בין התרבויות".
התגובות השליליות שעליהן היא מספרת הפכו בשלב מסוים לאיומים על חייה. אחד התושבים טען שהבן שלו פעיל דאעש, והוא יבוא לרצוח אותה. בהזדמנות אחרת קיבלה מסרון: "אנחנו נרצח אותך ונשתה את הדם של הילדים שלך". זמן קצר לאחר מכן מצאה את שני הכלבים שלה מתים. בעקבות זאת זכתה לאבטחה צמודה של משטרת ישראל, והרכב שלה נבדק באופן קבוע.
איך הצלחת להתמודד עם המצב הזה? לא התעורר בך הרצון לקום ולעזוב?
"לא. אני אף פעם לא עוזבת שום דבר. כשאני מתחילה משהו, אני מסיימת אותו ותמיד נלחמת. היה אמנם איום על החיים שלי, אבל כולנו במדינת ישראל חיים לעיתים תחת איום. אז מה, נעזוב את המדינה? מה פתאום. נמשיך להיות ציוניים, לשרת את המדינה ולהיות נאמנים לה. אסור להרים ידיים".
אחת המלחמות הקשות שלה, אם לא הקשה ביותר, התנהלה בינה לבין עצמה: בגיל 39 היא התבשרה שהיא חולה בסרטן שד מסוג אלים במיוחד; לוי שמעה את הבשורה ויצאה למלחמה. "במשך שישה חודשים קיבלתי טיפולים תחת הרדמה, משום שלא יכולתי לשאת אותם. רוב הזמן הייתי מעולפת ומחוסרת הכרה, הגוף שלי התנפח, והשיער הארוך שלי נשר כולו. הרגשתי כמו עכבר מורעל. למרבה המזל, קבלתי תמיכה גדולה ממשפחתי: אחותי וגיסי גידלו את שלושת הילדים שלי במהלך תקופת המחלה. בסופו של יום הבנתי שהסרטן הוא סוג של מתנה, שכן המחלה לימדה אותי להסתכל על החיים אחרת ולהעריך את ההנאות הקטנות, כמו היכולת לשתות נס קפה בבוקר. בכל פעם שהרגשתי כאבים, הייתי בטוחה שהגיעה שעתי למות, אבל עמוק בתוכי ידעתי שאני אצא מזה ואחזור לחיים".
הזקן הבדואי דיקלם את ביאליק
והיא אכן חזרה, ובמסגרת תפקידה בעירייה רשמה מספר הישגים. יחד עם יו"ר הוועדה הקרואה בעיר, שנתן לה סמכות וחופש פעולה, הצליחה להפסיק כמעט לגמרי את הבנייה הבלתי חוקית בטייבה. תחת הנהגתה גם הופעלה בעיר חברת גבייה שגבתה מהתושבים חובות ארנונה, שופר מערך ההסעות לבתי הספר, נסללו כבישים, נערכו אירועים גדולים לילדים, נבנו תשתיות והובאו לאישור תוכניות מתאר לבניית כ-8,000 יחידות דיור.
"היו תושבים שממש נגעו בי באופן אישי", מספרת לוי. "הכרתי זקן בדואי אחד, שהיה מדקלם שירים של ביאליק. מדובר באחד האנשים האינטליגנטים ביותר שפגשתי. יום אחד, כשהייתה סופה, הגעתי באישון לילה לביתו, שהיה מוצף במים ובבוץ, עם שמיכה ותנור. לאחר מכן טיפלתי במפגעים שגרמו לנזק. אחרי הבחירות, כשעזבתי את התפקיד, הוא בכה שאני הולכת: 'מה יהיה? למי אני אפנה?' הייתה גם גננת אחת, אישה מקסימה, שדאגתי להעביר את גן הילדים שלה ממקום מוזנח ולא היגייני למקום עם תנאים משופרים, והיא מאוד הצטערה כשעזבתי. היא אמרה שהייתי היחידה שאי פעם הקשיבה לה".
יש טענות שטייבה סובלת מבעיות של תשתית והזנחה.
"זה נכון באופן חלקי, והשאלה היא מי אשם. המדינה העבירה בשנתיים האחרונות 150 מיליון שקל לצורך טיפול נקודתי בעיר, אבל במחלקת החינוך, למשל, עמד תקציב של 80 מיליון שקל שלא עשו בו דבר. זה לא מספיק שיש לך כסף בקופה: צריך לנצל אותו. אני לא מצליחה להבין מדוע חברי הכנסת של המפלגות הערביות, כמו חנין זועבי, מתעסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא באינטרסים האמיתיים של ערביי ישראל. למה לחנין זועבי יותר חשוב לעלות על ספינת המרמרה מאשר להגיע לטייבה, לשכונה שהייתה מוזנחת ומוצפת במשך שנים, ושאנשים היו צריכים לצאת ממנה בסירות ובמסוקים. אתם גרים במדינת ישראל ומקבלים זכויות ממדינת ישראל, אז תתעסקו בלעזור למגזר הערבי בבעיות היומיומיות שלו במקום ללבות יצרים".
ייתכן שאת הביקורת הזו יזדמן לה בעתיד להטיח בח"כים מקרוב, שכן לוי שואפת להגיע לכנסת. התפקיד הבא שלה יהיה אמנם מוניציפלי, והפרטים עדיין לא סגורים, אבל החלום שלה הוא להיות ח"כית. "אני מכוונת לכנסת משום שלאחר שנים של ניסיון במגזרים השונים אני חושבת שיש לי מה לומר, מה לשנות ומה לתרום", היא אומרת.
במסגרת איזו מפלגה?
"אני חברת ליכוד מאז גיל 18. אני ציונית בנשמתי, אוהבת את מדינתי וכך גם ילדיי, שמשרתים בצבא שירות משמעותי. הבן שלי צלף בגולני, ובזמן שאני כיהנתי כמנכ"לית בעיר הוא לחם בצוק איתן בסג'עייה. הבת שלי משרתת כמכ"ית טירונות. הבת הקטנה מתגייסת בקרוב".
מה דעתך על הזיקה של ערביי ישראל למדינה?
"את תושבי טייבה אני רואה כאזרחים ישראלים לכל דבר, ובאתי לשרת אותם ככאלה. דווקא מתוך הציונות הגעתי לתפקיד. כאזרחים ישראלים אני מצפה מתושביה הערבים של המדינה להתגייס לשירות אזרחי. הם מקבלים - וצריכים גם לתת. כשעזבתי את העירייה, דגל ישראל הוסר מהכניסה: אותו דגל שבמשך שנתיים וחצי התנוסס בגאון, פתאום הוסר. גם סיפרו לי שהורידו מהלשכה שלי את התמונות של הנשיא ושל שר הפנים ואת סמל המדינה, ואני חושבת שמשרד הפנים צריך לתת את דעתו על כך. עירייה שמקבלת תקציבים ממדינת ישראל, צריכה לכבד את סמליה. אני חושבת שהחברה הערבית צריכה לעשות הכול כדי להרגיש שייכת, ושירות אזרחי והנפת הדגל הם שייכות".
עיריית טייבה סירבה להגיב לדברים.
