מה תגיד לילד שאומר לך "אבל אבא אמר לי לדפוק לו בראש"?
כשהמורה שרון כהן שמע את הילד מולו ממלמל "אני אקרע אותם. אני ארצח אותם", הוא בחר במקום להעניש אותו - להקשיב לו ואז הוא הבין שוב, שאין דבר כזה ילד רע
ביום הראשון, כמה דקות אחרי שהתחיל השיעור הראשון, ילדה רצה לכיוון המשרד שישבתי בו: "בוא מהר! המורה קוראת לך. שני ילדים הולכים מכות". רצתי לכיתה. ילד אחד היה על שכוב על הרצפה וילד שני מנסה להשתחרר מידיה של המורה, כדי להמשיך לבעוט ולחבוט בילד השכוב. הוא היה בהתקף זעם.
החזקתי אותו חזק והובלתי אותו למשרד. הוא הפסיק להתנגד ולאורך המסדרון, עד שהגענו למשרד, הוא סינן כל הזמן בזעם "אני ארצח אותם! אני אקרע אותם! אפח'ד לא יתעסק איתי". לא הבנתי מי זה "הם" ועל איזה "אותם" הוא מדבר. ראיתי שהוא רב רק עם ילד אחד.
מוכן לאגרופי נזיפה
במשרד הושבתי אותו על כיסא. הוא המשיך לסנן מדי כמה שניות את המשפטים: "אני אקרע אותם. אני ארצח אותם. אפח'ד לא יתעסק איתי יותר", כמו מישהו שמנסה לכתוב על בריסטול שלט גדול עם טושים דקים, שהדיו שלהם הולך ונחלש ועובר על האותיות שוב ושוב כי הוא פוחד שלא יראו את המילים.
עמדתי מולו, מנסה להרגיש מה הדבר הנכון לעשות. הרגשתי שהוא כאילו מחזיק שרירי בטן, מוכן לאגרופי נזיפה, הטפה, איומי ענישה והזמנת הורים. הלכתי למקרר, הבאתי לו שוקו ולחמנייה, התיישבתי על הכיסא מהצד השני של השולחן והתבוננתי בו בשקט. למזלי, ליועצת הייתה ביום הזה פגישה עם אחד ההורים והיא היתה בסביבה. היא שמעה את כל המהומה ונכנסה לחדר, לקחה כיסא והתיישבה מולו קרוב. התבוננתי בה מופתע, דרוך לגלות מה היא הולכת לעשות.
הפנים שלו היו מופנות לרצפה. הוא הרגיש שהיא התקרבה. ראיתי את גלגלי העיניים שלו נעים הצדה ולמעלה, תוך כדי שהוא מכווץ את המצח אל הגבות. גם הוא הרגיש, כמוני, שמשהו חשוד קורה פה. "בטח ממש כואב לך", היא אמרה. הראש שלו היה מכופף כלפי מטה, אבל הלב שלו התיישר קצת. הוא ידע שהיא יודעת שהוא זה שהרביץ, אז מה הקטע?
"אני אקרע אותם. אני לא פראייר. אפח'ד לא יתעסק איתי יותר", יצאו לו שוב המשפטים האלה, אבל עם זעם שנחלש. זה הרגיש כמו יללות של תינוק עייף שנאבק להישאר ער, אבל כבר נכנע לחיבוק של אמא ולעפעפיים הכבדות של השינה. "אני מבינה שאתה כועס. זה בטח ממש לא נעים להרגיש ככה". למילים שלה היה טעם של חלב אם. הוא שתק.
הסנטר שלו התחיל לרעוד, כמו מנסה להחזיק את הדמעות שלא ייפלו. זה לא עזר. הדמעות ירדו מהעיניים וכמה מהן עברו גם דרך האף. היא הביאה לו טישיו, הניחה לו יד על הברך, ישבה עוד שתי דקות בערך ויצאה לפגישה שלה. לא מעט פעמים שמעתי עליה, קראתי עליה, הבנתי אותה, אבל אף פעם לא ראיתי אותה בלייב. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות איך נראית אמפתיה.
ככה אף אחד לא יתעסק איתי
נשארנו רק שנינו. אחרי כמה דקות, הוא פתח את שקית השוקו והתחיל לשתות. "תגיד, מי זה 'הם' ומי זה 'אותם'?" שאלתי אותו. "כל הזמן אמרת 'אני אקרע אותם. אני אראה להם" ואז הוא התחיל לספר את הסיפור שלו. הטון שקודם התיז רשפי משפטים, הפך למילים איטיות ששטות על אדוות של דמעות.
"הם זה כל הילדים מהכיתה הקודמת שלי. למדתי בבית ספר ליד הבית והיו ילדים שכל הזמן צחקו עלי, קראו לי חנון ועוד כל מיני שמות שהמציאו לי. כשהייתי מחזיר, היו מזמינים את אבא שלי ובדרך הביתה הוא היה צועק עלי שאני ילד כאפות כי אני חלשלוש. בסוף השנה הוא החליט להעביר אותי לבית ספר אחר, רחוק מהבית והוא גם עצבני עלי שעכשיו כל בוקר הוא צריך להסיע אותי לבית הספר. הוא אמר לי שנמאס לו שמזמינים אותו לבית הספר ושבפעם הבאה שמישהו יתחיל איתי, אני אדפוק לו משהו לראש. ככה אף אחד לא יתעסק אתי יותר".
לקראת הסוף, שוב אימץ טון דיבור קשיח, כמו שריון לנפש הרכה שלו. כאב העלבון שלו מכל הילדים ובעיקר מאביו, שאמור מבחינתו להבין ולשמור עליו, הפך לזעם שהתנקז היישר לתוך הילד השני, שאולי אמר או עשה איזה משהו שהצית בתוכו את הבערה.
תוך כדי שהוא מדבר, נולדה בתוכי מצלמת רנטגן. פתאום התבהר לי שמאחורי כל התנהגות שלילית יש וילון. זו מצלמה שמאז מראה לי את הכאב שמסתתר מתחת לכל כעס. מאז, בכל פעם שאני מספר בכיתות את הסיפור הזה, יש שקט מיוחד. שקט שמאפשר לשמוע את סלילי הזיכרון שלהם, רצים לחפש סיפורי מריבות שלהם, מנסים לבדוק מה הסתתר מאחורי הוילון.
ההבנה הזאת שיש לכל אחד וילון, מצמצמת את השיפוטיות כלפי "ילדים רעים". צמצום שיפוטיות מפנה מקום ליותר חמלה. יותר חמלה מצמצמת כאב. צמצום כאב מצמצם כעס. צמצום כעס מצמצם אלימות. צמצום אלימות מגדיל שלום. זיהוי הוילון שמאחורי התנהגות שלילית, הוא אחד מסיבי השורש של השלום בעולם.
- הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן
, הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי
.
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.
