מה היה קורה ליצירתיות ולכישרון יוצאי הדופן של פראסוויני אילו היה נקלע למערכת החינוך המסורתית? לפי חוקר החינוך קן רובינסון כנראה שהוא היו נכשל ונפלט מהמערכת, יחד עם ילדי ה-ADHD וכל ילדי לקויות הלמידה למיניהם, שהיצירתיות שלהם והכישורים שלהם לא יבואו לידי ביטוי בבית הספר בשום שלב.
הרס היצירתיות
רבות נכתב על משנתו של חוקר החינוך הנודע קן רובינסון. למעשה, כשמדברים היום על חינוך, יש כמה מילות מפתח שחוזרות שוב ושוב: מערכת החינוך החדשנית של פינלנד, בעיית לימוד המתמטיקה, כיתות הפוכות, mooc (קורס פתוח, מקוון ורב משתתפים) וגם מרצה וחוקר בריטי מלא הומור, אהוב על רבים ומבוקר על ידי לא מעט - סר קן רובינסון.
רובינסון נולד בליברפול למשפחה מרובת ילדים וחלה כנער בפוליו. עם זאת, כמרצה הוא הפרפורמר הנצפה ביותר ברשת בכל הזמנים. שלוש הרצאותיו ב-TED היוקרתי זכו ליותר מרבע מיליארד צפיות - מספר דמיוני ששמור רק לכוכבי רוק. מעבר לכך שרובינסון מאוד משעשע ובעל הומור בריטי דק ומשובח, הוא יודע לספר אנקדוטות בפשטות וחן ולדון בנושא החינוך באופן עמוק וקליל כאחד. הרצאתו המפורסמת ביותר על הרס היצירתיות על ידי בתי הספר כה פופולארית, עד כדי כך שיאיר לפיד נחשד כי העתיק קטעים ממנה כשנשא נאום על החינוך בארץ.
רובינסון מתלוצץ בהרצאתו על הפער העמוק בין התדמית הגרועה שיש למורים ובין היחס שיש לרוב האנשים לחינוך, שמלווה ביראת כבוד. באחת מהאנקדוטות הוא מספר על מסיבה בה נשאל איש חינוך לעיסוקו (למרות שאנשי חינוך לא מוזמנים למסיבות, מהתל רובינסון). עם התשובה משתררת שתיקה. זאת בגלל שהחינוך, בהיותנו הורים, נוגע בנו באופן רציני ועמוק. חינוך ילדנו הוא בנפשנו.
ADHD אינה מגיפה
בנושא הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות ולקויות למידה – יש לרובינסון משנה מאוד ברורה, המאשימה לא מעט את מוסדות הלימוד המסורתיים וגם מקוממת לא מעט אנשים ומומחים מהתחום.
"אני לא אומר שהפרעת קשב וריכוז אינה קיימת", מדגיש רובינסון. "אבל היא צמחה לממדים מפלצתיים. כיום מדברים על 15% מן התלמידים. הטכנולוגיות הדיגיטליות שמתפתחות בקצב מסחרר משפיעות, אבל פסיכולוגים ופסיכיאטרים מדברים ממש על מגיפה", אומר רובינסון ומוסיף בציניות שהתופעה בהחלט עוזרת לפרנסתם. "ילדים בדרך כלל לא סובלים באחוז כל כך גבוה מהפרעה פסיכולוגית. הם סובלים מ'ילדוּת' ואני יודע את זה כי ביליתי חלק מאוד גדול מראשית חיי כילד. עברתי בעצמי את כל הדבר הזה", מתבדח רובינסון ברצינות רבה.
"ADHD אינה מגיפה", טוען רובינסון ומתאר בספרו יום לימודים שגרתי בכיתה, שכולל פתיח של מורה עייף שמדקלם מספר הלימוד, עבודת כיתה רצופת הפרעות ודיון שבקושי מעניין את המורה, המחכה לצלצול הגואל. "אם תושיבו ילדים לעשות שעה אחר שעה, עבודה פקידותית ברמה הכי נחותה, אל תהיו מופתעים אם הם יתחילו להתנועע בעצבנות", הוא מצחיק שוב את הקהל.
מערכת שמדכאת כישורים
"בעבר הלא רחוק, למערכת החינוך לא היתה שום דרך להתמודד עם תלמידים כאלו", אומר רובינסון בהרצאתו הנודעת 'האם בתי ספר הורסים את היצירתיות'. הוא מזכיר שם את הכוריאוגרפית הנודעת ג'יליאן לין, שאחראית על מיוסיקל'ס מצליחים ונודעים כמו cats ופנטום האופרה. לין, שגדלה בשנות ה-30 של המאה ה-20, לא הצליחה להתמקד ולתפקד בבית הספר הבריטי בו למדה. הלימודים העיוניים כלל לא עניינו אותה והדבר היחיד שגרם לה עונג היה להתנועע ולרקוד.
"לין לא אובחנה כבעלת ADHD כי אז ההפרעה הזאת פשוט עדיין לא נולדה", עוקץ רובינסון. בגיל 7, לאחר שחוותה תסכול עמוק מבית הספר, פגש אותה מטפל רגיש. הוא הפעיל רדיו, ראה אותה מתנועעת לצלילי המוסיקה ואמר להוריה: 'ללין אין שום בעיה. היא פשוט רקדנית'. רובינסון טוען כי בכל השנים הללו, על אף גילוי בעיות הקשב והריכוז וטכניקות רבות וענפות לטיפול בהן, עדיין מערכת החינוך כושלת בהתמודדות עם בעיות ההתנהגות, הנובעות מהתסכול וחוסר המובנות שחווים תלמידים אלו. המערכת מצדה פותרת את הבעיה על ידי הפנייתם לכיתות טיפוליות.
סוגים רבים של אינטלגנציה
טענתו המרכזית של רובינסון היא שמערכת החינוך העיונית בכל העולם המערבי הישגית מאוד ומתואמת עם מערכת ההשכלה הגבוהה. היא מכשירה ילדים ונערים מגיל צעיר להתכוונן אל האקדמיה ואל הלימודים האקדמיים, אל הקולג'ים והאוניברסיטאות היוקרתיות. בית ספר כיום הוא יותר מתמיד סוכן תיווך היררכי של משאלת הלב הבורגנית: השכלה גבוהה, עבודה מצליחה, תגמול כספי - שמנוידים למעמד חברתי והצלחה. ומה בדבר התלמידים שלא מתאימים למסלול הזה, דוגמת פראוויסני ולין? הם ייפלטו ממנו, כי הם פשוט לא מתאימים לו.
"מערכת החינוך האנגלית השמרנית מצאה בעבר הרחוק פיתרון ל'בעיה' ותייגה אותה תחת לקויות שונות באינטליגנציה, דרך מבחנים ומבדקים", טוען רובינסון. לקויי הלמידה, הקשב והריכוז, נוידו יחד עם בני המעמד הנמוך אל המסלול המקצועי, שדיכא כל זיק יצירתי שהיה בהם.
"האינטליגנציה נתפשת כיום כשונה בתכלית ממה שידענו עליה בשנות ה-60 וה-70", אומר רובינסון. "יש כל כך הרבה סוגי אינטליגנציה שבעבר לא התייחסו אליהן: אינטליגנציה מרחבית, קינטית, מוסיקלית, תנועתית ובמקרים רבים, הן יכולות להיות קרש הצלה - הסיכוי והעתיד עבור תלמידים רבים שמתקשים עם תכנית הלימודים הסטנדרטית, שמדכאת באופן מתמשך את כישוריהם הייחודיים, עד כדי הריסה מוחלטת שלהם".
בתוך המבדקים המיושנים ברובם, האבחונים ובעיקר המערכת הבית ספרית, ברור שילדים ונערים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז לא מוצאים את מקומם ומרגישים חלשים, דחויים ומתוסכלים לקום בכל יום לבית הספר ו"לבלות" בו רבע או שליש מחייהם.
לא להרדים אותם עם תרופות
רובינסון משתמש בציטוט המוכר של פיקאסו: רוב הילדים נולדים אמנים. טענתו היא שבגיל מוקדם. בדרך כלל כבר בגן או בתחילת בית הספר היסודי, המערכת הבית ספרית, הטרום אקדמית, הורסת את היצירתיות של התלמידים כי היא לוקחת מהם את הדבר החשוב ביותר ליצירתיות - המוכנות וההכרח לטעות. טעות היא דבר מחפיר בעולמנו, אך מי שטועה או "נכשל" לפי המערכת הבית ספרית, לעולם לא יוכל להיות יצירתי.
"ילדים אלו מקבלים תרופות מאוד קשות, לפעמים גם מסוכנות, כדי לגרום להם להיות מפוקסים ולהרגיע אותם. אנחנו לא צריכים להרדים אותם. אנחנו צריכים להעיר אותם – ליצירתיות שיש בתוכם ולכל ילד יש כזו. כך ילדים בעלי כישרונות מובהקים בגיל 5-8, מאבדים את הכישרון ואת הלהט היצירתי שלהם לקראת הילדות המאוחרת ובמקרים רבים מאבדים אותה כליל בגיל הנעורים. היצירתיות הזו, שדוכאה במשך עשור שנים ויותר בשנים הפורמטיביות של הילד, ככל הנראה לעולם לא תחזור.
ככלל טוען רובינסון כי בית הספר כמוסד וכמקום חינוכי הוא מקום מאיים במהות שלו ובנוכחות שלו:
- אנחנו מכניסים את הילדים למבנה שנראה כמו מפעל או בית חרושת - מקום מאוד לא מזמין.
- בית הספר מסדר את הילדים לפי גילאים. "תאריך הייצור של תלמידים הוא לא הנתון הכי חשוב לגביהם", טוען רובינסון. "מדוע אנחנו חושבים שהדבר הכי חשוב המשותף לילדים הוא בני כמה הם?"
- בית הספר יוצר תעדוף ברור של מקצועות הלימוד. בראש נמצאים המתמטיקה, המדעים והטכנולוגיה. לאחר מכן המקצועות החברתיים וההומאניים כמקצועות ליבה שהם חובה. ובתחתית - האמנויות.
- שיעורי הליבה, תרבות שינון החומר והמבחנים הבלתי פוסקים, תופסים מקום כה רב, עד ששיעורי האמנות הופכים להיות זניחים.
- הנקודה האחרונה ראויה להרחבה, כי היא נמצאת בלב התפישה של רובינסון לגבי הגישה השגויה של בית הספר. המערכת הבית ספרית של שיעורים עיוניים פרונטאליים נטולי יצירתיות, עם דגש רב על הישגים ומשמעת, הורסת כל אפשרות לתלמידים אלו להשתלב. תלמידים רבים מתקשים במתמטיקה (דיס-קלקוליה), בהקשבה מרוכזת למורה, בהעתקה מן הלוח, כתיבה או קריאה עצמית של חומר לימודי.
לטענת רובינסון יש לשנות את בית הספר מן היסוד, מן המבנה: שינוי של הרכב הכיתה, שיטת הישיבה, ריבוי של שיעורים חווייתיים שמעוררים debate (עימות). ריבוי של עבודת צוות יוצרת קשרים חברתיים ותורמת רבות ליצירתיות של הפרט. לטענת רובינסון, בית הספר מצמצם כבר בשלב החטיבה את האופציות של התלמידים על ידי בחירה של מגמה וויתור. תלמידים רבים מצליחים יותר בתכנית לימודים רחבה שמכילה את כישרונותיהם המגוונים.
"יש לבצע שינויים מרחקי לכת בבתי הספר ככלל ובתי הספר היסודיים בפרט. כיום מתנהל בית הספר כמו במאה ה-19. השינוי בפרדיגמה החינוכית הבית ספרית צריך להיות מהותי ועמוק", אומר רובינסון. אם לא, מערכת החינוך תמשיך לייצר אקדמאים שתואריהם אינם שווים דבר ולזנוח תלמידים מתקשים ברוכי כישרונות. זו אינה מהפכה, טוען רובינסון. בית הספר צריך לעבור טיפול מנקודת האפס. רובינסון מעז לקרוא לזה אבולוציה.
