שום דבר לא הכין את אייל אלטויל (37), שחקן, כותב וסטנדאפיסט, למהפך בחייו, שהגיע בלילה כואב אחד. "הייתי בן 31", הוא מספר. "חזרתי מאירוע סטנד־אפ פרטי, הלכתי לישון ואחרי ארבע שעות התעוררתי מכאבי בטן קשים. הכאבים לא עברו למחרת, וגם לא בשבועות שאחרי כן. הלכתי לכמה רופאים, שחלקם אמרו שזה אולקוס, ואחרים אמרו שזה פשוט גזים. עד שהגעתי לרופא ששלח אותי ל־CT דחוף. הפענוח: גידול בגודל 20 ס"מ".
חתיכת פספוס של הרופאים הקודמים.
"כן. מה שנקרא, טעו בקטנה".
עד לאותו רגע, החיים של אלטויל היו רגילים לגמרי. הוא גדל בהרצליה, בן בכור מבין שלושה, לאבא שעבד כמוסכניק וכנהג מונית ואמא שעבדה כמזכירה. "הייתי ילד ברדקיסט, ילד ריטלין", הוא מספר. "היו לי הפרעות קשב כשעוד לא ידעו מה זה".
בצבא הוא שירת בחיל הים, ואחרי הצבא עבר תאונת אופנוע שהשביתה אותו לחצי שנה. במקום לכעוס ולהיות מתוסכל, הוא התחיל לכתוב חומרים למופע סטנד־אפ, וכשהחלים הופיע איתו ב"צוותא". בהמשך עבד באילת כמנהל ואיש צוות בידור במלונות, ואחרי כן הלך ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין. בהמשך שיחק ב"עבודה ערבית" ו"המובילים", לימד נוער בסיכון תיאטרון, כתב לחלק מהמשתתפים ב"צחוק מעבודה" והופיע בהצגות ילדים. ואז - בתוך כל הבלגן השמח הזה - הגיעו הכאבים.
האבחון
לרופאים בבילינסון, שם אושפז, היה ברור שצריך לבצע ניתוח כדי להוציא את הגידול, אבל אלטויל סירב. "עשרה חודשים לפני האבחון עברתי משבר אישי קשה, ששלח אותי לחיפוש רוחני", הוא מספר. "למדתי את 'העבודה' של ביירון קייטי ו'המסע' של ברנדון בייס, עשיתי מדיטציות וטיפולי תטא הילינג. כשהבנתי שיש לי גידול, רציתי לטפל בו בשיטות אלטרנטיביות, לגרום לו להיעלם בכוחות עצמי.
"רוב הרופאים היו מאשפזים אותי להסתכלות עם גישה כזו, אבל למזלי הגעתי לאיש נדיר, פרופ' חנוך קשתן. הוא זרם איתי, ואמר: 'במצב של גידול כזה אפשר לחכות חודש לפני ניתוח. קח את הזמן הזה ותעשה כל טיפול אלטרנטיבי שאתה רוצה. אבל בעוד שלושה שבועות נעשה בדיקת CT, ואם לא תהיה נסיגה - ננתח'".
אלטויל לקח את האתגר במלוא הרצינות. בשבועות האלה הוא עשה מדיטציות, הלך לפסיכולוגית, טיפל בעצמו בתטא הילינג ובשיטת" המסע". "בימים עשיתי עבודה פנימית, אבל בלילות הייתי מתעורר מכאבים איומים. אחרי שבועיים וחצי כבר לא הייתי מסוגל ללכת מרוב כאב. התקשרתי לפרופ' קשתן וקבענו ניתוח. כשהתעוררתי מהניתוח הוא אמר שבחיים הוא לא ראה גידול בגודל כזה.
"פרט לגידול נאלצו הרופאים להוציא גם את הטחול, חלק מהלבלב, חתיכה מהכבד, מעטפת הבטן... בגדול נשארתי עם קיבה ופי הטבעת", הוא צוחק. "הרופאים ידעו שמדובר בגידול סרטני, אבל לא היו בטוחים מאיזה סוג. כעבור חודש וחצי הגיעה התשובה: סרטן עצמות אלים, שלמרבה המזל אצלי עוד לא הגיע לעצמות. מה שכן, בזמן שחיכינו לתשובה הגידול חזר בשלושה מוקדים חדשים".
הטיפולים
ואז התחילו בכימותרפיה. "זה בעצם אומר שבמשך חודשים הייתי רוב הזמן מאושפז, חלק מהימים כדי לקבל כימותרפיה, וחלק מהימים בגלל התגובות שלי לכימותרפיה", הוא מספר. "זה לא היה קל, אבל לקחתי המון תוספי תזונה, טיפלתי בדיקור, הלכתי לפסיכולוגית, השתמשתי בטיפולי הרפואה המשלימה בבילינסון, וזה עזר לי מאוד".
"באותה תקופה לא יכולתי לעבוד, והיה צורך בטיפולים שונים שלא היו בסל הבריאות. יורם לוינשטיין ערך למעני מופע התרמה מדהים שבו אפילו אני הופעתי 20 דקות. ההופעה הזו הייתה הבסיס למה שבעתיד יהפוך להיות מופע הסטנד־אפ שאני רץ איתו - 'הסרטן מת מצחוק'.
"שלושה ימים אחרי המופע, התגלו אצלי מוקדים סרטניים נוספים, מה שהפך את ההגדרה של המחלה שלי לגרורתית. אחוזי הסיכוי להחלמה ירדו. אמרו לי שאצטרך לעבור השתלת מח עצם.
"זו הייתה נקודת השבר הכי גדולה במסע הזה - הפעם הראשונה שבאמת האמנתי שאני הולך למות. מדובר בתהליך שכרוך בהמון כאבים, שבו בין השאר מנטרלים את פעילות מערכת החיסון ומאשפזים אותי לבידוד כדי שלא אחטוף זיהומים. אני, הטיפוס הכי חברותי, שתמיד מוקף אנשים, נשארתי לבד עם עצמי. מזל שהייתה לי מצלמה ויכולתי לצלם".
ההתמודדות
מה עושה בבידוד מצלמה? בשביל זה צריך לחזור טיפה אחורה. "ברגע שקיבלתי את האבחון שמדובר בגידול סרטני, קיבלתי שתי החלטות", מספר אלטויל. "החלטה אחת - שאני לוקח מצלמת וידאו ומתעד את כל מה שעובר עליי. ההחלטה השנייה - שאני צוחק על זה כמה שיותר. כשאני מסתכל על זה היום, כנראה הגבתי קצת בהדחקה: 'בואו נצלם, בואו נצחק, נעשה מזה מופע...' למען האמת, כנראה לא הייתי מוכן להתעמת עם הסרטן באמת, אלא דרך הומור ומצלמה. שניהם אפשרו לי להסתכל על המצב מהצד, לא מעמדת הקורבן אלא מעמדת הצלם, השחקן, הקומיקאי.
"בדיעבד, אני מאמין שהגישה הזו הצילה אותי. הצחוקים והמטרה לעשות מופע עזרו לי לא להתמקד בכאב, אלא בהומור. רגעי השבר היו כשגילו את הגרורות. ברגע ההוא התחלתי לשאול למה דווקא לי זה קורה. לא היה לי חשק לעשות מדיטציות. התרסקתי.
"אבל אז הבנתי שאו שאני דועך או שאני עולה שלב. התחלתי לכתוב לעצמי פתקים עם מסרים חיוביים. ההומיאופת שלי חיבר בשבילי משפטי העצמה שהייתי משנן. נתתי לעצמי שבוע וחצי להתרסק, ואז התחלתי לעלות למעלה.
"וחוץ מכל זה, נהייתי טבעוני. קודם כל מסיבה בריאותית, כי הבנתי שיש קשר בין צריכת מוצרים מהחי לבין סרטן. שנית, בגלל הפגיעה בבעלי חיים. עד אז אכלתי בשר כמו מטורף, אבל ההסתכלות שלי השתנתה".
התמיכה
ובתוך כל הטרפת הזו אלטויל לא היה לבד. "אם יש משהו שראיתי בתקופה הזו, הוא שמשפחה וחברים הם הדבר הכי חשוב בחיים", הוא אומר. "הייתי מוקף, אבל זה לא היה לי קל. אני לא רגיל לקבל עזרה, תמיד הייתי הגיבור, שיכול לבד. כשחברתי השחקנית ורד פלדמן העלתה בפניי את הרעיון של אירוע ההתרמה, לא רציתי. לא התאים לי להיות במרכז מהסיבות האלו; לא רציתי להיות נזקק. כשסירבתי, היא פשוט אמרה: 'טוב, כנראה שזה משהו שאתה צריך לעבוד עליו', והלכה. זה היה כמו אגרוף ללב. הבנתי שגם זה משהו שאני צריך ללמוד: להיתמך ולקבל עזרה".
איך אנשים בסביבה הגיבו למחלה?
"בכל מיני דרכים, כולל תגובות מצחיקות. היו אנשים שממש כעסו שלא הודעתי להם. כאילו, מה, זו הזמנה לחתונה? 'תרשום תאריך לטיפולים, שלא תפספס. עוד תשעה חודשים בעזרת השם אזמין אותך להקרנות'.
"והיה חבר שצלצל ושאל לשלומי בקול עצוב. אמרתי לו שאני בדרך למסעדה, והוא שאל: 'מה, מותר לך לצאת החוצה'? עניתי לו שהאונקולוגית אמנם מחזיקה אותי בכלוב, אבל לפעמים היא נותנת לי לצאת.
"והיה את החבר שבא לבקר אותי בזמן שעברתי את הכימותרפיה. אני שוכב עם מסיכת חמצן, והוא מגיע כולו עצבני על המחיר של החניה. כאילו, היי, פרופורציות?
"אבל הכי מצחיק היה זה שבא אליי לחדר ואמר: 'אחי, אני מעריץ אותך, אני במקומך הייתי מתאבד...' מזל שהוא לא השאיר אקדח על השולחן ויצא".
הייתה לך זוגיות בתקופה הזו?
"לא. למען האמת, אף פעם לא הייתי טוב במיוחד עם בנות. בחורה בשבילי זה כמו פאזל 1,000 חלקים, שכולם שמיים. יכולתי לנצל את הרצון הטוב שהייתי מוקף בו לתקופת פריחה בסקס", הוא צוחק, "אבל לא היו לי ריסים וגבות, אז לא יכולתי אפילו להרים גבה כדי לפלרטט.
"האמת היא שבתקופה כזו הסקס היה עניין שולי. הייתי מוקף בכל כך הרבה אהבה, שהרגשתי כאילו כולם בני הזוג שלי. וכשהחלמתי, כבר לא יכולתי להתפשר על סקס נטול משמעות, כי היה לי ברור מה חשוב ומה לא חשוב. לא יכולתי לשאת שום בולשיט".
ההחלמה
אחרי שנה וחצי, המסע הסתיים. ואז אלטויל היה צריך להתחיל מההתחלה. "במידה מסוימת, התקופה הכי קשה הייתה ההחלמה. פתאום נעלמו הפינוקים ותשומת הלב שהייתי מוקף בהם. כחולה, תמיד היה מי שניהל בשבילי את לוח הזמנים, ואני הייתי עסוק כל הזמן בניסיון לחיות ולהינצל. כולם סביבי התאגדו לעזור, כולל היקום. אחרי ההחלמה, הייתי צריך להתחיל חיים מחדש. אתה לא אותו אדם שהיית קודם - כאילו קיבלת משקפיים שמראים לך איך העולם נראה באמת. מופע הסטנד־אפ שהיה לי לפני המחלה לא עניין אותי. הרגשתי שיש המון דברים שאני רוצה לעשות בקשר לסרטן - סדנאות, תוכנית טלוויזיה, ספר. אבל הייתי מוכרח לתת לדברים לשקוע".
היצירה
שנתיים לקח לאלטויל עד שהדברים שקעו מספיק, או במילים אחרות, עד שהוא סיים לכתוב מופע סטנד־אפ חדש, "הסרטן מת מצחוק". "אני מאמין שאפשר לצחוק על הכל. ויש ברוך השם הרבה על מה לצחוק: על המערכת הרפואית (למשל, על האונקולוגית שאמרה לי: 'שטויות, מה זה עוד קרינה של CT? ההקרנות שתקבל בהמשך קטלניות פי אלף'); על הגראס הרפואי, שבזכותו כולם רוצים להיות חברים שלך; על סקס בזמן מחלה, שחייב לבוא עם הוראות הפעלה ('עזבי, אני אהיה מעלייך, הצינור מפריע'); על היתרון של הכימותרפיה - בפעם הראשונה בחיים לא הייתי שעיר.
"בקיצור, אני מאמין שהומור הוא כלי מספר אחת לריפוי. מה גם שהסרטן כבר שם - מה עדיף - לבכות מזה או לצחוק על זה?"
במופע, שאיתו אלטויל רץ כבר כמה שנים, יש קטעי וידאו מהמחלה, אבל בעיקר המון צחוקים. "לפעמים אני רואה שלקהל קשה יותר וזה גם בסדר. אני מנסה להעביר מסר ותוך כדי כך להצחיק. בדרך כלל זה עובד".
באים בעיקר חולי סרטן?
"לא בהכרח. גם ארגונים, חברות, כנסים רפואיים, חברי קיבוצים. זה אמנם מופע על סרטן, אבל הוא לא על המחלה: הוא על התמודדות עם משבר".
כמה שנים אחרי המופע, הגיע גם הספר "הסרטן מת מצחוק" (הוצאת פוקוס). "דווקא אותו כתבתי ממקום אחר לגמרי", מספר אלטויל. "שלוש שנים אחרי ההחלמה, פתאום התחילו לי כאבים חזקים בגב. רופא שהלכתי אליו אמר לי בביטחון שיש 80% סיכוי שהסרטן חזר. זה היה נורא קשה. הפעם כבר לא יכולתי להדחיק. ידעתי בדיוק מה אני אמור לעבור. בזמן שחיכיתי לתוצאות של הביופסיה כתבתי את הספר. כל כך פחדתי והיה לי קשה לצחוק, שכל יום כתבתי וחזרתי למה שהצחיק אותי".
ומה היו תוצאות הבדיקה? הסרטן חזר?
"לא. ותודה שעשית לקוראים ספוילר לספר".
האהבה
ואז הגיעה אורית דמבסקי. "הכרנו כשהיא באה למופע שלי", מספר אלטויל. "התחלנו לצאת, אבל זה לא הלך לכיוון ברור. ואחרי כמה שבועות שיצאנו, התחילו כאבי הגב והבשורה הקשה של הרופא. ממש התלבטתי מה לעשות. לא רציתי להפיל עליה את כל הסיפור הזה כשאני בכלל לא יודע אם נישאר יחד. בסוף סיפרתי לה, והיא הייתה מדהימה. היא אמרה לי בביטחון: 'אנחנו ב־20%', והודיעה לי שהיא לא עוזבת עד שנדע מה קורה. היא תמכה בי ברמות - במאני טיים היא הייתה שם. מאז אנחנו יחד, בעוד חודש מתחתנים".
ההופעה ב"טד"
ובינתיים, בין אהבה לכתיבה, אלטויל הספיק להגשים עוד חלום: להופיע ב־Ted (ליתר דיוק - TedEx, גרסה בינלאומית של מיזם ההרצאות הידוע).
"לטד יש גרורות במדינות שונות", הוא צוחק. "גם בארץ הייתה ועידה כזו, וגלעד עדין, שהפיק אותה, שמע עליי. הוא אמר שהכנס מלא, אבל יש לי חמש דקות. ארבעה ימים אחרי כן הוא התקשר ואמר שהתפנה לי מקום. אמרתי מיד כן, כי ידעתי שאם אקח זמן לחשוב על זה, הפחד יגרום לי להגיד לא.
"שבועיים וחצי לא ישנתי. כתבתי וליטשתי קטע של רבע שעה על הומור כאמצעי להתמודד עם סרטן, והופעתי באנגלית מול 1,300 איש. כשיצאתי משם פשוט ישבתי לבכות. זו הייתה כזו נפילת מתח!
"משבר נתפס כרגע נורא בחיים", הוא מסכם. "אבל גיליתי שאם אתה מסכים לחוות אותו כמו שהוא, להבין שזה חלק מהדרך שלך למשהו גדול יותר, זו פתיחה מצוינת להתפתחות אישית".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
