הצעירה שלימדה את המגזר הערבי והבדואי לעזור לילדים עם מוגבלויות

האירוע המכונן בחייה של חיתאם אבו-בדר התרחש ימים אחדים אחרי שסיימה את לימודיה התיכוניים ביישוב הבדואי לקיה שבנגב. "אני באה מחברה שבה לא מקובל שבנות צעירות מסתובבות לבד כשמחשיך, בטח לא מחוץ לעיר", היא מספרת. "כמה ימים לאחר שסיימתי תיכון, נסעתי לבאר שבע עם חברות, ובסוף היום התקשרתי לאבא שלי וביקשתי שהוא יגיע לאסוף אותי. התשובה שלו הייתה: 'חיתאם, מה קרה? אין אוטובוסים בבאר שבע? את חייבת לדעת להסתדר בעולם ולדאוג לעצמך'.

"האירוע הזה השפיע בצורה חזקה על הדרך שבה אני מנהלת את חיי. מאז אני תמיד זוכרת שהכול תלוי רק בי, ואני לא אתן לאף אחד להכתיב לי את מסלול חיי או להגיד לי מה מותר ומה אסור. ההורים שלי לימדו אותנו להאמין בעצמנו וביכולות שלנו, ואני מודה להם על כך יום-יום".

ההורים שלה, היא מוסיפה, חינכו אותה גם להיות שאפתנית ועצמאית, בניגוד לאווירה המסורתית והשמרנית ששררה ביישוב מגוריה. התכונות הללו העלו אותה על מסלול שונה מזה שנסלל בפני צעירות בדואיות רבות, ובעזרתן היא פרצה דרך חשובה ועשתה היסטוריה: בזכותה נפתחה במגזר הבדואי והערבי בארץ מסגרת ראשונה שמנסה לשלב בחברה ילדים ובני נוער בעלי צרכים מיוחדים. זאת, במסגרת תנועת הנוער הייחודית "כנפיים של קרמבו", שבה בני נוער מסייעים בהתנדבות לילדים בעלי מוגבלויות פיזיות וקוגניטיביות.

ההיכרות של אבו-בדר עם התנועה נעשתה כשהייתה מנהלת יחידת הנוער בעיר הבדואית רהט, ובתוקף תפקידה הייתה אחראית לפרויקטים הקשורים להתנדבות בעיר. "הייתי מאוד שאפתנית, והיה בי רצון להצליח", היא נזכרת. "הייתי משוטטת שעות באינטרנט ומחפשת פרויקטים חברתיים שאין ברהט ושאולי אפשר להביא. כך נתקלתי ב'כנפיים של קרמבו'. התקשרתי לתנועה וביקשתי להביא אותה לעיר, והמנהלת ענתה לי: 'אוקיי, איפה זה רהט?' כמה שבועות אחר כך כבר הבאנו את התנועה לעיר".

היכרות עם תנועת הנוער:

שלוש נשים, 16 אחים

אבו-בדר (31) נולדה בלקיה למשפחה מרובת ילדים. "לאבא שלי היו שלוש נשים, ויש לי 16 אחים", היא מספרת. "למרות המספר הגדול של האחים והפרשי הגילאים בינינו, אבא שלי דאג שנהיה מאוחדים: אנחנו שומרים על קשר טוב, ומאוד קרובים".

המודעות החברתית שלה התגבשה אחרי התיכון, במהלך שנת התנדבות שהעבירה בחברת הנוער של הצופים יחד ערבים ויהודים. היא התנדבה בכפרים בנגב, שבהם אין מסגרות חינוכיות בלתי פורמליות, ומיד חשה בחסרונן. "הסתובבתי בכפרים מלאת תסכול", היא מספרת. "כל הזמן שאלתי: למה אין לילדים מסגרות חינוכיות אחר הצהריים? למה אין להם הדרכות לא פורמליות? למה הילדים האלה לא יכולים לקבל מה שמקבלים ילדים אחרים בארץ? בעקבות החוויה הזאת התחלתי להתעניין בחיים הקהילתיים במגזר שלי והתנדבתי בכל מיני פרויקטים".

בהמשך למדה מדעי הרוח במכללה האקדמית ספיר. "להורים שלי לא הייתה אפשרות לתמוך בי כלכלית בזמן הלימודים, אבל הם נתנו לי תמיכה נפשית. בלי החינוך שלהם לא הייתי מעזה לצאת מהיישוב הקטן שלנו ללמוד. הייתי נוסעת כל יום לבד בתחבורה ציבורית, לומדת, משכילה, וההורים רק דחפו אותי קדימה. אבא שלי כל הזמן אמר לי שאני צריכה להיות רק מי שאני רוצה להיות". 

אחרי שסיימה את התואר החלה לעבוד במחלקת החינוך והנער ברהט, מונתה למנהלת יחידת הנוער, ואז הביאה לעיר את "כנפיים של קרמבו". "זה היה 'וואו' גדול", היא נזכרת. "עד שהתנועה הגיעה, המסגרת היחידה לבני נוער עם מוגבלויות שם הייתה בית ספר לחינוך מיוחד. הילדים שם נחשבו חולים, ולא הייתה אינטראקציה בינם לבין ילדים אחרים בעיר. היו אפילו התנכלויות כלפי הילדים האלה, שנוצרו בעקבות רתיעה ופחד. הרעיון להביא ילדים בעלי מוגבלויות למתנ"ס העירוני היה חידוש גדול, עניין ממש לא מובן מאליו".

תושבי רהט התקשו בהתחלה לקבל את התנועה. הורים רבים, הן של ילדים מוגבלים והן של ילדים רגילים, חששו לשלוח את ילדיהם למסגרת יוצאת דופן שכזאת, אבל אבו-בדר לא ויתרה. "לא הייתה שם מודעות לנוער עם מוגבלויות", היא אומרת. "בכלל, המודעות למוגבלויות בחברה הבדואית היא מאוד נמוכה. כשהבאנו את 'כנפיים של קרמבו' לרהט, הילדים בעלי המוגבלויות רצו לבוא, לצאת החוצה לעולם, אבל ההורים פחדו לשלוח את הילדים שלהם למקום שמנוהל על ידי בני נוער. הרעיון שבני נוער ייקחו את הילד המוגבל לפעילות ויהיו אחראים לשלומו, הפחיד את ההורים. לאט-לאט הפחד התפוגג".

כתבה על פתיחת הסניף ברהט:

בעקבות פתיחת הסניף עזבה אבו-בדר את מחלקת הנוער ברהט וייסדה את התפקיד שבו היא מכהנת כיום - מנהלת המחוז הרב-תרבותי ב"כנפיים של קרמבו". הצלחתו של הסניף ברהט הביאה לפתיחת סניפים נוספים ביישובים בדואיים וערביים בכל הארץ, שעל כולם היא מנצחת. "עם כל סניף שנפתח יש תחושת סיפוק אדירה", היא אומרת. "קשה לי להסביר עד כמה זה מרגש. יש בארץ יישובים ערביים שאין בהם בכלל תנועות נוער, כך שאם בחברה היהודית 'כנפיים של קרמבו' מיועדת לילדים בעלי מוגבלויות, בחברה הערבית התנועה עונה על הצרכים של כל הילדים ביישוב. היא ממלאת את הפונקציה החשובה של חינוך בלתי פורמלי לכלל הילדים. זה מה שהופך את העבודה הזאת מבחינתי לשליחות של ממש". 

מאי אופיר, בת 13, מספרת על "כנפיים של קרמבו":

עשינו מהפך

אבו-בדר מעידה שהעבודה עם הילדים המוגבלים גרמה לה להשתנות, להסתכל על עצמה ועל סביבתה בעיניים אחרות. "כשהתחלתי לעבוד עם התנועה, לפני ארבע שנים, גם לי לא הייתה מודעות לנושא", היא מודה. "האמנתי שילדים בעלי מוגבלויות צריכים להישאר במסגרות של חינוך מיוחד, ופחדתי לגעת בעולם הזה. בפעם הראשונה שהגעתי לבית ספר לחינוך מיוחד, פחדתי להיכנס. כשהתחלתי את המפגשים בין הילדים המוגבלים לבין הנערים המתנדבים, נדהמתי. הבנתי שאם ילדים בני 15 יכולים לשבת עם ילדים בעלי שיתוק מוחין שבקושי מתקשרים, והם לא מפחדים אלא מתנהגים כאילו זה מפגש רגיל - אז למה אני לא יכולה? התביישתי בעצמי. את החוויה הזאת רציתי להעביר לכל החברה הערבית והבדואית. רציתי שכולם יחוו את הבושה הזאת שקיימת במחסומים המדומיינים שלנו, שלא צריכים להיות קיימים בכלל".

מעבר לשבירת המחסומים, אבו-בדר הייתה צריכה לבצע התאמות רבות על מנת שהמפגש המיוחד הזה יוכל להצליח בחברה הערבית השמרנית. "בסניפים הערביים יש קשיים שונים מאשר בסניפים היהודיים", היא מסבירה. "קחי לדוגמה את ערערה, שהוא יישוב ערבי מאוד מסורתי: כשפתחנו את הסניף שם, בנות לא היו יכולות לצאת מהבית אחר הצהריים, ולא נתנו להן לצאת לטיולים ארוכים. גם לא הרשו להן לחנוך בנים. ההורים היו לחוצים מאוד. אז מצד אחד התנועה נאלצה לעשות התאמות במסגרת: קיצרנו טיולים והקדמנו פעילויות על מנת להתאים את התנועה לאוכלוסייה הערבית. מצד שני, הרגשתי שאני חייבת ללמד את ההורים האלה איזה כוח יש לילדים שלהם.

"הושבתי אותם והסברתי להם את כל מה שהילדים שלהם מעבירים לחניכים. הראיתי להם איזו התקדמות הילדים בעלי המוגבלויות משיגים בזכות עבודה אמיתית גם של החונכים וגם של החניכים. ההורים היו בשוק ממה שהילדים שלהם מסוגלים לעשות. אבות התקשרו אליי וסיפרו לי על שינוי שחל בילדים שלהם, ובעיקר בילדות. זה היה גורם מעצים מאוד. גם החברה הכי שמרנית לא יכולה הייתה להישאר אדישה לשינוי שחל בילדים.

"אני חושבת שראשי הרשויות בישראל חייבים לשים את הנושא של בעלי המוגבלויות על סדר היום הציבורי. חייבים להגביר את המודעות לנושא הזה ולשלב את בעלי המוגבלויות בחברה עד כמה שאפשר. אנחנו עשינו מהפך בכל יישוב שאליו הגענו. כל החברה ביישוב שינתה את אופן המחשבה שלה בנושא הזה. זה שינוי חשוב שאנחנו מחויבים לעשות כמה שיותר מהר, במיוחד בחברה הערבית. כשאני נמצאת באחד הסניפים שם, אני מרגישה שאני בעולם אחר. אי אפשר לתאר מה זה לראות ילד עם שיתוק מוחין שמתחיל לתקשר, לחייך. כל ילד בישראל צריך לעבור את זה, יהודי וערבי כאחד".