בחודש שעבר פרסמה צלמת האופנה הצעירה דנה וקסלר סטטוס בפייסבוק, בו היא קוראת לאגרנים כפייתיים לפתוח את ביתם לטובת פרויקט אמנותי-תיעודי חדש שלה. בתצלום שליווה את הפוסט הופיעה חברתה מאיה בת ה-24, בת לאגרנית כפייתית, המצולמת לבושה בגד ים שלם בצבע ירוק על רקע ערימת הבגדים שאמה אוגרת במטבח ביתן.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
בניגוד לצילומי אופנה המתוכננים בקפידה עד לנקבובית העור האחרונה, סט הצילומים הזה לא הונדס באופן מלאכותי, אלא לקוח ממציאות חייה של מאיה. גם וקסלר עצמה מכירה את המציאות הזו מקרוב, שכן אביה הוא אגרן כפייתי של ניירות.
בעקבות הסטטוס שפרסמה קיבלה וקסלר בחודש האחרון עשרות פניות מאנשים שמכירים אגרנים כפייתיים, חלקם התגלו לדבריה כמקרים קלים של אספנות ותו לא, אחרים חשפו פתולוגיות קשות. בימים אלה היא ממשיכה לתעד דרך העיניים שלה את התופעה שהפנימה מבית. "אבא שלי הוא אגרן כפייתי", היא מספרת בראיון ראשון ל-Xnet, אותו הגבילה לשמירה על הפרטיות של אביה, שלא מעוניין בחשיפה. "אבי הוא דור שני לשואה, והאגרנות תמיד היתה חלק מחייו. אגרנות כפייתית מתפתחת אצל אנשים מטראומת ילדות. במקרה של אבא שלי, זה האופן שבו הוא גדל כדור שני לניצולי שואה, ובמקרה של אמא של מאיה (שגם היא סירבה להיחשף בכתבה, א"י) מדובר בפצע פתוח שלא הגליד מהילדות. היא ננטשה על ידי הוריה כילדה, ועברה בין מספר משפחות אומנות. היא מספרת שלא היה לה שום דבר משלה כל חייה כילדה, והבגדים שהיא אוגרת מחבקים אותה, מגוננים עליה כמו רחם. אגרנות כפייתית היא אחד הדברים הכי עצובים וכואבים שיש, כי זה פצע שלא הצלחת לרפא כל החיים, ואתה מוציא אותו בצורה הזאת".
וקסלר, 32, נולדה בקולומבוס, אוהיו, להורים ישראלים שנסעו לארצות הברית לטובת לימודים. כשהיתה בת 6 חזרה המשפחה לישראל והשתקעה בראשון לציון. יחד עם אחותה הצעירה רונה, 30, גדלה וקסלר בבית נורמטיבי. האגרנות של האב צומצמה לחדר אחד בדירה, כך שהחיים בבית לא הופרעו מכך. "אמא שלי השליטה סדר בבית, לעתים ברמה הפוכה לזו של האב", היא צוחקת. "אם הייתי שוכחת חולצה בסלון, היא היתה נשלחת לפח האשפה. לאחר שההורים שלי התגרשו, המחלה התגברה אצל אבא שלי. הוא ביקש ממני לא לפרט מעבר לזה".
"חשוב להדגיש שגם אני וגם מאיה לא מתביישות במחלה של ההורים שלנו. להפך, אנחנו חושפות את עצמנו, וזה מאוד טבעי בעיניי. כולנו בני אדם שחווים טראומות במהלך החיים, ומתמודדים איתן בצורות שונות. יש כאלה שמתמודדים עם זה בצורה של אגרנות כפייתית. אני מבינה שיש אנשים שמתביישים בזה, אבל לדעתי אין במה להתבייש"
את מאיה פגשה וקסלר לפני יותר משנה, בזמן שלמדו יחד צילום. כשהגיעה לראשונה לביתה בחולון כדי לשבת יחד על עבודה ללימודים, גילתה כי שתיהן בנות לאגרנים כפייתיים. "המקרה של אמא של מאיה הוא עוד אחד הקלים שאני מכירה", אומרת וקסלר. "כמו הרבה אגרנים, היא אישה נורמטיבית, עובדת, מבלה בבתי קפה. זה לא שהיא הפסיקה לחיות". וקסלר מציינת כי המחלה של האם לא החמירה עם השנים, אלא תמיד היתה באותו מצב. "חלק מהבגדים שהיא צוברת חדשים וחלקם ישנים", היא מספרת. "בניגוד לאנשים נורמטיביים שמנפים את הבגדים הישנים מהארון, הבית כולו עמוס בגדים ושקיות של בגדים, חלקם לא נלבשו מעולם".
מה ההבדל בין אספנות כתחביב לאגרנות כפייתית פתולוגית?
"אם זה משתלט על החיים, זה כבר לא אספנות. הרבה מהחפצים שאגרנים אוספים הם לא בעלי ערך, אבל בעיניהם יש להם ערך עצום. אם תזרוק לאמא של מאיה בגד, או לאבא שלי נייר עיתון – זה התקף לב מבחינתם".
איך המחלה משפיעה על אורח חייהם היומיומי?
"מאיה ואמא שלה כבר לא מסוגלות לאכול במטבח, כי הכול מלא בבגדים. כשהתארחתי שם הכול הוגש בכלים חד פעמיים. הרבה אגרנים לא מבצעים פעולות יומיומיות פשוטות כמו להתקלח בבית, כי אם נניח נהרס להם צינור מים, הם לא יכניסו אנשי מקצוע הביתה מהבושה, ככה שהמצב מתדרדר".
זה דורש התערבות של שירותי הרווחה?
"שירותי הרווחה לא יכולים לעזור, וגם לא למנוע את זה. אגרנים כפייתיים לא פוגעים בסביבה, אלא רק בסביבה שלהם. אפילו השכנים לא תמיד יודעים, אלא אם זה בבתים פרטיים והאגרנות מגיעה גם לחצר".
הבושה היא עניין קבוע אצל הסובלים מהמחלה, או שזה מקרי שגם אבא שלך וגם אמא של מאיה מסרבים להיחשף?
"כשבאה אליי דוגמנית מדהימה, הלקוח מבקש שאצר לה את הגוף, שאאריך לה את הרגליים, ועדיין, לא תמיד הם מרוצים. כאישה קשה לי לרטש דוגמניות בסטנדרטים של התעשייה, בעוד שאני מניחה שגבר היה עושה את זה בלי סנטימנטים. התעשייה הזאת מנסה ליישר את כולנו לחשוב ולצלם כמו גברים. כצלמת אישה, אני מתנגדת לזה"
"אמא של מאיה לא מוכנה להצטלם, אבל אין לה בעיה שיצלמו את הבית, בעוד שלמאיה אין בכלל בעיה להיחשף, כי מבחינתה זה מגניב. רוב האגרנים מתביישים באגרנות שלהם, חלקם לא מוכנים להודות שהם אגרנים אפילו בפני עצמם. אבל אני רואה גם צדדים אחרים: יש אגרנים שפנו אליי בדרישה להצטלם לפרויקט, כי עבורם זאת תרפיה. יש אגרנית שהיא מקרה קשה שמתחננת שאצלם אותה".
"חשוב להדגיש שגם אני וגם מאיה לא מתביישות במחלה של ההורים שלנו. להפך, אנחנו חושפות את עצמנו, וזה מאוד טבעי בעיניי. כולנו בני אדם שחווים טראומות במהלך החיים, ומתמודדים איתן בצורות שונות. יש כאלה שמתמודדים עם זה בצורה של אגרנות כפייתית. אני מבינה שיש אנשים שמתביישים בזה, אבל לדעתי אין במה להתבייש".
בצילומים של וקסלר, שהתקיימו גם בחדרה של מאיה, הופכת האגרנות ממחלה לדימוי ויזואלי שקשה להפסיק לבהות בו. מאיה מצולמת על רקע ערימות הבגדים בתנוחות של דוגמנית מקצועית, כך שנוצרת כאן הזדהות של הצופה מול הדימוי האסתטי. הצדדים הפחות חיוביים של האגרנות נעלמים כלא היו. וקסלר מסכימה כי הדימוי האסתטי חשוב לה כצלמת, אך היא מתעניינת גם בצד התרפויטי של הצילום.
בימים אלה עוזבת מאיה את בית אמה ועוברת לדירה משלה, מה שמעלה את השאלה האם האגרנות עוברת בתורשה. "מאיה אומרת שהיא סידרה את החדר למופת פעמים רבות, אבל אנשים לא רצו לבוא אליה הביתה בגלל המחלה של האם – ולכן היא הפסיקה לסדר אותו", מספרת וקסלר. "לה באופן אישי אין בעיה עם הבלגן, אבל בדירה החדשה שלה היא מתכוונת לשמור על סדר".
פרויקט האגרנות של וקסלר הוא פרויקט מתמשך, ונכון להיום אין תאריך יעד לסיומו. הוא מסקרן לאור הנושא הנידח שעליו הוא שופך אור, אך גם משום שמאחוריו עומדת צלמת צעירה, שעד לפני שנתיים עבדה כמנהלת שיווק ומכירות באתרי אינטרנט. רק לקראת גיל 30 החליטה וקסלר להתפטר מחייה הקודמים, ונרשמה ללימודי אמנות במנשר וצילום בבית הספר צילום בעם. הפרויקט הראשון שלה היה צילום קולקציית הגמר של בוגרת שנקר משנת 2014 עינב דלבה, שהציגה קולקציית בגדי ילדים שזכתה לביקורות חיוביות. מאז החלה מצלמת הפקות בתחום האופנה והמוזיקה. היא עומדת מאחורי עטיפת הסינגל "ציפור שיר" של אפרת גוש, ופרסומים של מותגים כמו הוניגמן קידס, יורו קלאב, מותג המשקפיים קוואטרוצ'נטו, רשת חנויות סטורי ועוד. אחת ההתמחויות הבולטות שלה היא צילום אמנים וילדים, וכמו בכל עבודותיה, גם כאן ניתן לזהות ממד של מתח.
וקסלר היא חלק מגל חדש של צלמות צעירות בענף האופנה, ביניהן רותם לבל, אלה אוזן, אורית פניני ואחרות. במודע או שלא במודע, פעילותן הערה בתחום הנשלט על ידי צלמים גברים היא חלק ממאבק פמיניסטי. "כולי הערכה לצלמות נשים בעולם האופנה הגברי", אומרת וקסלר. "המילייה של צילום האופנה בישראל הוא גברי, ורוב הצלמים בתחום התחילו כאסיסטנטים של צלמים – עבודה פיזית שנשים מעטות מתקבלות אליה".
את היית שוכרת את שירותיה של אסיסטנטית אישה?
"בתכל'ס, אם אני צריכה לצאת לשטח, אני אביא גבר. נכון, זה דפוק, אבל אני צריכה מישהו עם כוח פיזי שירים ציוד, ומעטות הנשים עם כוח שעובדות כאסיסטנטיות. עם זאת, אני כן משתפת את האסיסטנט באינפורמציה שיש לי, כמו איזו תאורה עשיתי בתמונה מסוימת. צלמים גברים מעולם לא ענו לי כששאלתי אותם. זו לא ביקורת – זה המצב".
את מרגישה שכאישה את מציעה סגנון צילום אחר מגבר?
"הלקוחות שפונים אליי לא יפנו לצלם גבר. לכל ז'אנר יש את הצלמים המתאימים, ואותי לא תמצא מצלמת נשים מרוחות בשמן. מעבר לכך, אני חושבת שלצלמת אישה קשה לרטש נשים. כשבאה אליי דוגמנית מדהימה, הלקוח מבקש שאצר לה את הגוף, שאאריך לה את הרגליים, ועדיין, לא תמיד הם מרוצים. כאישה קשה לי לרטש דוגמניות בסטנדרטים של התעשייה, בעוד שאני מניחה שגבר היה עושה את זה בלי סנטימנטים. התעשייה הזאת מנסה ליישר את כולנו לחשוב ולצלם כמו גברים. כצלמת אישה, אני מתנגדת לזה".
