אני לא מדברת על כך לעתים קרובות. זה עדיין קשה לי, זה לא משהו שחולף. זה קרה מגיל 3 עד 12, לרוב תוך כדי שינה. לפעמים קשה לזכור דברים מגיל 3 או 4, הזיכרון מתעתע. אבל אני זוכרת וסובלת גם כיום מהפרעות שינה קשות. זיכרונות מגיל רך בעיקר קשורים בטראומה, אצלי זה זיכרון של כאב מפלח.
"מתרוצצות לי תמונות בראש מגיל 3. באחת מהן אני ילדה קטנה לבושה בשמלה צהובה עם משבצות. זכרתי את השמלה וזכרתי סיטואציה כלשהי שקשורה בה. לימים ראיתי צילומים שלי עם השמלה, ואז הכתה בי ההכרה. התמונות התחברו לפאזל שלם. אני זוכרת, למשל, שכשהייתי בגן חובה הגננת הושיבה את כל הילדים לאחר חופשת הפסח וביקשה לשמוע מה עשינו בחופש. השבוע ההוא, האחרון לחופשת הפסח, היה מהקשים ביותר".
"כשהגננת הגיעה אליי, סיפרתי שאמא נסעה והשאירה אותי עם בן משפחה קרוב, ובמשך שבוע סיידנו את הבית בסיד שחור. הגננת המופתעת שאלה: 'מה?' ואני אמרתי: 'כן, בסיד שחור'. אני זוכרת שהגננת נזפה בי ואחר כך סיפרה לאמא שלי, שביטלה את מה שאמרתי, וככה זה עבר".
"במקרה אחר נדרשנו לכתוב חיבור על מתנה שקיבלנו ליום הולדת. זה היה בכיתה ג'. כתבתי חיבור, שמי שרצה להבין יכול היה לדעת בדיוק מה קרה לי. המורה נתנה לי ציון עשר, ושוב לא עשו עם זה כלום.
"בגיל 12 נפל לי האסימון. באתי לאמא לספר לה. אני זוכרת שהיא רחצה כלים במטבח. עמדתי לידה וסיפרתי לה שקיבלתי מחזור, ואמרתי שאני חושבת שנפצעתי ממה שעשו לי. אמא קפאה לשנייה על מקומה, אחר כך הסתובבה והעיפה לי סטירה מצלצלת. עפתי לקיר ונפלתי על הרצפה. באותו רגע הבנתי שאני לבד בעולם, ושאם לא אציל את עצמי, אף אחד לא יבוא להציל אותי".
"קמתי, לקחתי כסף מהארנק של אמא והלכתי למרכז המסחרי. קניתי פטיש, מסמרים ושלושה מנעולים, ואחר כך חזרתי הביתה, עליתי על כיסא בחדר שלי והתקנתי את המנעולים. מאותו לילה נהגתי לנעול את עצמי, ויותר הוא לא נגע בי. ועשיתי עוד משהו: לקחתי מספריים, הלכתי לארון שלו וגזרתי את כל החולצות".
"מאז, במשך שנים, הדחקתי. הייתי אנורקטית, ניסיתי להתאבד, ואף אחד לא קישר את זה, כי המבוגרים לא באמת רוצים לשמוע. בגיל 20 ביקשתי להגיש תלונה במשטרה, אבל אמרו שחלה התיישנות על עבירות מין שבוצעו על ידי בן משפחה לפני שנת 1986. התחושה הקשה הובילה אותי להחלטה שאני רוצה ללמוד משפטים, כדי להציל בנות אחרות".
"מאז, עם כל ילדה שאני עוזרת לה להשתקם, אני מרגישה כאילו אני בעצמי ניצחתי. לנפגעות תקיפה מינית יש קושי גדול להתעסק בפיצוי כספי, כאילו למעשה המיני יש מחיר. אבל כשאני מצליחה להשיג עבורן פיצויים גבוהים, אני מרגישה שנעשה צדק פואטי. בכל פעם זה נותן לי כוח מחדש. זה סוגר אצלי מעגל".
"לימים האיש שפגע בי ביקש סליחה, אמר שהוא מצטער. ניסיתי להיות איתו בקשר, ואפילו הזמנתי אותו לחתונה שלי, אבל זה היה קשה מאוד. בשנים האחרונות ניתקתי איתו כל קשר".
"כעורכת דין אני מלווה את הנפגעות משלב הגשת התלונה במשטרה, דרך הפגישות בפרקליטות והמשפט, ולאחר מכן גם בהליך האזרחי שבו אני מגישה בשמן תביעת פיצויים. בנוסף, אני מייצגת נשים הפונות למוסד לביטוח לאומי כדי לקבל הכרה כנפגעות טראומה, וחשוב לי שידעו שגם מי שבחרה שלא להתלונן במשטרה יכולה לעשות זאת".
"אני נלחמת לביטול ההתיישנות על עבירות מין כי אין התיישנות על הכאב. זה אבסורד שעל עבירות קניין יש התיישנות רק אחרי 25 שנה, בעוד על עבירות מין יש התיישנות אחרי עשר שנים. כשמדובר בעבירות מין כלפי קטין, עשר השנים נספרות מגיל 18, וכשזה קורה בתוך המשפחה, זה 20 שנה שנספרות מגיל 18, כלומר, רק עד גיל 38 מותר להגיש תלונה! אנחנו מבקשים לשנות את החוק, כך שעל כל עבירות המין תחול התיישנות של 25 שנה, בדיוק כמו בעבירות קניין. הגוף שלנו הוא הקניין שלנו.
"אני חושבת שכל אחת שהותקפה צריכה להסתכל פנימה לתוך תוכה ולהחליט אם מתאים לה להיחשף או לא. אין מתכון אחד. הכל לגיטימי, אבל דבר אחד ברור - אף נפגעת לא צריכה לחוש אשמה, גם אם הסירוב וחוסר ההסכמה שלה לא נאמרו במילים מפורשות".
