זה קרה באביב. הייתי חיילת בת 19, מדריכה מצטיינת והוא היה הקצין הכי יפה בבסיס. זה התחיל כדייט מושלם. הוא הגיע אליי הביתה ואמא שלי אמרה לי: 'שני, הוא מדהים, תשמרי עליו'".
"לדייט הצטרף זוג חברים שלו. בסוף הערב הוא הציע שנלך אליהם הביתה לשתות כוסית. הם נכנסו לחדר, אנחנו נשארנו בסלון והוא סגר את דלת הכניסה. כשהסתובב אליי משהו השתנה לו בעיניים, פתאום נהיו לו עיני שטן, משהו הזוי לגמרי".
"עברנו ממצב של ג'נטלמן שפותח את הדלת באוטו, למילים כמו 'אני יודע שאת רוצה שאני אזיין אותך חזק, כמו זונה'. הוא הצמיד אותי לספה, הכאיב לי מאוד בבטן ובירכיים, תפס לי עם המרפק את שתי הזרועות וחדר אליי בכוח. נאבקתי, אבל הוא חדר שלוש פעמים ולא הצליח לגמור. הייתי רקדנית ושרירי הרגליים שלי היו חזקים. כל פעם שהוא כמעט גמר, הצלחתי להדוף אותו החוצה. חשבתי שהוא הולך להרוג אותי. בפעם השלישית ששלפתי אותו מתוכי הוא כל כך התעצבן, שכבר דמיינתי איך ההורים שלי מקבלים את הבשורה שהגופה שלי נמצאה במיטה זרה. תוך כדי האונס הוא צרח לי כל הזמן באוזן, 'את הזונה הכי אגואיסטית שפגשתי'. אי אפשר היה לפספס את הצרחות, לא את שלי ולא את שלו. אני בטוחה שהזוג השני, שהיה בחדר, שמע הכל ובחר להתעלם".
"בסוף החלטתי לשנות כיוון. אמרתי לו: 'נכון, אתה צודק'. התשובה שלי היכתה אותו בהלם. אמרתי לו שכואב לי הראש, שאני עייפה ושמחר נמשיך מאותו מקום. קמנו והסעתי אותו לרכב שלו שהיה אצל ההורים שלי. הוא נסע ואני נכנסתי הביתה".
"הייתי מפורקת. סגולה־אדומה בבטן ובירכיים. עוד לא בכיתי, רק רעדתי כולי. התקשרתי לחברה שלי וכשהיא אמרה לי: 'הוא אנס אותך', הייתי בשוק, לא הסכמתי לקבל את זה. למעשה לא אמרתי את המילה 'אונס' במשך שנתיים. אחר כך התקשרתי לחבר הכי טוב שלי, סיפרתי לו הכל והוא האשים אותי. 'עלית איתו מרצונך, אז את אשמה', ניתקתי, לא היו לי כוחות. הכנתי כדורים, רציתי למות. החלטתי שאלך להתקלח ואחר כך אבלע אותם. נמאס לי".
"לפני האונס הזה עברתי כמה הטרדות ותקיפות מיניות: מחבורה של ילדים, מפועל שעבד אצלנו בבית, מבמאי בתוכנית טלוויזיה. למדתי להיות הזייפנית הכי גדולה ביקום. הייתי רקדנית, דוגמנית, מלאת ביטחון לכאורה. עבדתי על כולם ונמאס לי לעבוד על עצמי. כמה חרא בן אדם אחד יכול לאכול לבד? כמה אומללות וחיוכים מזויפים אפשר עוד לחייך לעולם?"
"הייתי במקלחת ארבע שעות, קרצפתי את הגוף ובכיתי. באתי מהבית הכי אתיאיסטי בעולם, אבל אמרתי לאלוהים: 'תן לי סימן שאני לא לבד בעולם ושאני יכולה להמשיך הלאה'. לרגע המים קפאו. יצאתי והכדורים נזרקו לפח".
"למחרת סיפרתי למפקד שלי. הוא בכה ואני כבר לא. עד גיל 33 לא בכיתי. הוא הציע שנלך למי שמטפל בנושא בבסיס, שם אמרו לי שכל מה שהתוקף יקבל זה נזיפה ועדיף לי לשתוק. אז שתקתי".
"יומיים אחרי האונס עזבתי את הבית ועברתי לגור עם חבר טוב שלי, במשך הפכנו לזוג, ולקח לי הרבה מאוד זמן לבטוח בו מבחינה גופנית. התחלתי לטפל בעצמי כשהבנתי שהשתיקה היא כמו גידול סרטני, שאם לא אטפל בפצע שנפער בנשמה, הוא יהפוך לגרורות שמתפשטות בגוף. היה פסיכולוג שעזר לי מאוד".
"לקראת גיל 40 החלטתי שאני מספיק חזקה להתמודד עם העבר. פתאום הוצפתי, בכיתי, התחברתי לעצמי. ב-2014, כשהתפוצצה פרשת הניצבים במשטרה, מישהי כתבה בפייסבוק: 'הגיע הזמן לחנך את בנות ישראל איך מתלבשים, ואז יהיו פחות מקרי אונס'. הרגשתי שאני חייבת להגיב. כתבתי פוסט שנפתח במילים 'הייתי בת 19', ולא יכולתי להפסיק לכתוב. הבן שלי עמית, שהכיר את הסיפור שלי, קרא ואמר: 'אמא, אני גאה בך' והבת ללי אמרה, 'יופי, אמא, את הולכת לעזור להרבה אנשים'. מהפוסט הזה נולד קמפיין האותיות".
"רגע אחרי הפרסום התחלתי לקבל עשרות הודעות. אמרתי שנמאס לי מהאותיות. אני לא ש', אני שני שטלריד. למה העיוות הזה? הפשע היחיד של הקורבנות הוא הבושה. יחצן הציע שאחליף את תמונת הפרופיל שלי לאות ש' ושלידה אכתוב את שמי המלא ואסביר. משם התגלגל קמפיין האותיות. המצב האידיאלי מבחינתי הוא שאנחנו נהיה גלויות והם יתביישו. כי מי שצריך להתבייש זה הם".
