אחותה של עליזה גל נפטרה במפתיע, ובמותה הצילה את חייה

זהו סיפורן הלא ייאמן של שתי אחיות, חברות נפש, שתמכו זו בזו בחיים - וגם במוות. ועוד לא אמרנו מילה על החינה והחתונה המשפחתית שהתקיימו בימי הלוויה והשבעה

"תמיד היא אמרה לי, 'אמן שהשנה תעברי השתלה'". עליזה גל (מימין) וכרמית (רפרודוקציה: עדי אדר)
"תמיד היא אמרה לי, 'אמן שהשנה תעברי השתלה'". עליזה גל (מימין) וכרמית (רפרודוקציה: עדי אדר)
"יש בי נחמה גדולה שהכליות הושתלו אצל עליזה. זו המתנה הכי גדולה שיכולנו לתת לה". עליזה גל ואחייניתה יפית ריימונד   (צילום: עדי אדר)
"יש בי נחמה גדולה שהכליות הושתלו אצל עליזה. זו המתנה הכי גדולה שיכולנו לתת לה". עליזה גל ואחייניתה יפית ריימונד (צילום: עדי אדר)

השעה הייתה 14:35. עליזה גל (53), חולת כליות, ישבה במסדרון של המרכז הרפואי רבין (בילינסון) בפתח תקווה והמתינה בחרדה עצומה. "המתנתי לשמוע אם הכליה של אחותי, כרמית, מתאימה להשתלה בגופי. בדיוק בשעה שהתקבלה תשובה שיש התאמה מלאה, הורידו את גופתה של אחותי אל הקבר", היא מספרת.

 

יפית ריימונד (37), בתה של כרמית, ליוותה באותו זמן את אמה למנוחת עולמים. "כולנו עמדנו סביב הקבר ואז התקבלה ההודעה מעליזה", מספרת יפית, "צעקנו 'יש!' הקברן הסתכל עלינו בהלם. עוד הספקתי להגיד לאמא שעשתה עם אחותה חסד".

 

כרמית, האחות התורמת, נפטרה בחודש נובמבר האחרון אחרי שעברה פעולה פולשנית בלב שהסתיימה במוות מוחי. ילדיה לא היססו - הם תרמו את איבריה של אמם והצילו את דודתם החולה. אם לא די בכל זה, באותו יום ממש התקיימה גם מסיבת החינה של רון (28), בנה של עליזה.

 

מאז חלפו כמה שבועות. עליזה, המתאוששת מההשתלה שעברה, עדיין הופכת בראשה בסיטואציה הסוריאליסטית. "אני חולמת על כרמית כל לילה", היא אומרת. "היא באה אליי, מחבקת אותי, מסתכלת לי בעיניים ומבטיחה לשמור עליי. אני יודעת שהיא תמיד רצתה לעזור לי, אבל הייתי מעדיפה שתהיה כאן עכשיו לצדי".

 

כעת היא מסתכלת בתמונות החינה, ובתמונות החתונה שהתקיימה שבוע לאחריה, וצובטת את עצמה כדי להאמין שכל זה אכן התרחש. "כשאני מספרת לאנשים, הם לא מאמינים שתסריט כזה יכול להיות אמיתי. גם אני עדיין מעכלת שכל זה באמת קרה לי", היא אומרת.

דיאליזה עד הסוף

 

עליזה, תושבת טירת כרמל, נשואה למיקי (55), אמא לשני ילדים וסבתא לשלושה נכדים - התמודדה עם בעיות בדרכי השתן מילדות. "היו לי דלקות חוזרות בשתן, דם בשתן, תמיד נתנו לי אנטיביוטיקה, אבל על בעיה בכליות אף אחד לא דיבר איתי מעולם", היא אומרת.

 

"בהריונות בדקו לי חלבון בשתן כמו לכולן, והוא תמיד היה גבוה, אבל מי חשב על מחלת כליות בכלל? אחרי ההיריון השני הכל חלף ואני שמחתי".

 

אף פעם לא חשבת ללכת להיבדק?

"לא. זה לא היה מוכר וידוע באותן שנים, זו גם מחלה ללא כאב, אז מי מייחס לה חשיבות? רק כשכואב לך אתה ניגש לרופא. בזמן מלחמת לבנון השנייה התחילו לי כאבים בגב התחתון, עשיתי בדיקות, גילו שיש לי חלבון גבוה בשתן והמליצו לי ללכת לנפרולוג - מומחה למחלות כליה. עבדתי אז כסייעת בגן ילדים ומדי חודש הייתי הולכת לביקורת אצל נפרולוג. חמש שנים הוא אמר לי, 'את קרובה לדיאליזה', אבל לא הבנתי מה מצפה לי".

 

מה קרה אחרי חמש שנים?

"אני זוכרת את זה כאילו זה קרה עכשיו. הרופא התקשר, הייתי עם הנכדים והוא אמר, 'מחר את באה לבית החולים, מתחילים דיאליזה'".

 

את זוכרת את הדיאליזה הראשונה?

"ברור. הייתי צעירה, בת 48, כל כך בכיתי שם. ראיתי את כל הדם יוצא מהגוף ולא הפסקתי לבכות. רציתי למות. במשך חמש שנים עשיתי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. היו לי עליות וירידות של לחץ דם, אשפוזים, שלשולים, התייבשתי. מצד אחד הדיאליזה מטפלת בכליות, מצד שני היא גומרת את הגוף. אני חרדתית, נלחצת מכל דבר, וזה הרע את המצב. חייתי על כדורי הרגעה. כל החיים נעו סביב הדיאליזה".

 

מה שמעו ממך בני המשפחה?

"השתדלתי להסתיר מהילדים את הכאב, אבל לבעלי, מיקי, הייתי חוזרת ואומרת, 'יאללה, מיציתי', כל כך רציתי למות. חלחלה בי ההבנה שאני צריכה לעשות דיאליזה כל חיי. בסוף נאלצתי להשלים עם זה".

 

עלתה על הפרק אפשרות להשתלה?

"בהתחלה לא. רק בשנה האחרונה חשבתי על זה המון, זה היה בפנטזיה, אבל לא העזתי לדבר על זה, רק עם האנשים שממש קרובים אליי".

 

למה?

"לפני שלוש שנים ההמוגלובין שלי ירד לשש (ערכי המוגלובין תקינים אצל נשים הם 12־18, שר"א), אולי בגלל הדיאליזה. קיבלתי מנות דם בבית חולים והן היו נגועות בנוגדנים וזיהמו לי את הדם, מה שהפחית את הסיכוי שאוכל לעבור השתלה. אמרו לי שיש לי סיכוי לקבל תרומה רק מבן משפחה".

 

ואת האפשרות הזאת בדקת?

"יש לי שני ילדים ומשפחה גדולה. כולם הציעו את עצמם ואני סירבתי. לא רציתי להכניס אף אחד לסרט הזה, זו תחושה של כובד אחריות. לא רציתי שמישהו ירגיש לא טוב וזה יהיה על המצפון שלי".

 

ובעלך?

"בעלי סובל מסוכרת. ברור שאם היה בריא, הוא היה הראשון לרוץ, אבל לא בטוח שזה היה מצליח, כי הוא לא בן משפחה עם אותם נוגדני דם".

 

מתה מהלכת

 

כרמית צדקה הובר (62), אחותה הבכורה של עליזה, הייתה שותפה לכאבה. הן בנות למשפחה בת ארבעה אחים. כרמית נולדה בעיראק, הגיעה לארץ בגיל צעיר והתגוררה עם הוריה במעברה בטירת כרמל. "היא טיפלה בי המון", אומרת עליזה. במשך השנים נישאה כרמית והביאה לעולם את יפית ואת אחיה, בהמשך התגרשה וילדה שלושה ילדים נוספים, התגרשה שוב ונישאה בשלישית השנה.

 

"כל השנים כרמית עבדה קשה עם קשישים, נתנה את הנשמה", מספרת עליזה. "היא הייתה אישה עם נתינה ללא גבולות, תמיד ידעה לתת מעצמה למשפחה. הייתה מכינה עוגיות שמתאימות רק לי, כי הייתי מוגבלת בתזונה. אם הייתה כאן עכשיו, הייתה בוודאי נכנסת למטבח ומכינה לי אוכל כדי שאתחזק.

 

"היינו בקשר קרוב, כל ערב ניהלנו שיחה ארוכה בטלפון, שיתפנו אחת את השנייה בכל, צחקנו משטויות. לא פעם היא שמעה אותי בוכה ותמיד אמרה, 'אמן שהשנה תעברי השתלה'. החלום שלה היה שאבריא, שאחזור לתפקד, היא ידעה כמה קשה לי".

 

"אלה היו חמש שנים של טירוף", מאשרת יפית, בתה של כרמית. "עליזה הייתה נשברת ובוכה, לא היה לה בשביל מה לחיות. לאדם שעושה דיאליזה אין כלום, היא הייתה מתה מהלכת".

 

את ועליזה קרובות?

"היא כמו אמא בשבילי. אני זוכרת איך בימים שלפני טיפול דיאליזה היא הייתה פורחת, שמחה - ואז היה מגיע הערב. היא ידעה שלמחרת יש דיאליזה והתכנסה בעצמה. זה היה קורע אותי. אמא דיברה על עליזה ללא הפסקה, דאגה לה ושאלה מה יהיה, היא רצתה לתרום לה כליה. היא אמרה, 'אני אתן לך אחת ולי תישאר אחת, אקח כדור כל החיים ולא יקרה שום דבר'. עליזה לא רצתה".

 

בחודשים האחרונים הייתה כרמית שותפה מלאה להכנות לקראת חתונתו של רון. "ההתרגשות הייתה בעיצומה, היינו סביב זה כל היום, מהבוקר עד הערב, השמחה הזו החזיקה אותי ונתנה לי כוח", אומרת עליזה. "החינה נקבעה ל־5.11 והחתונה ל־11.11. ידעתי שאין לי דיאליזה, ידעתי שיהיה לי כוח, שאוכל לשמוח ולרקוד. אבל אנחנו קובעים, ומישהו למעלה צוחק".

 

הספקת לחלק הזמנות?

"שבוע לפני שכרמית נפטרה הלכתי אליה הביתה לחלק הזמנות לחתונה. פתאום, בלי קשר לכלום, כרמית אמרה, 'בארבע אני אלך לקופת חולים ואקנה לך אופטלגין, אני קונה את זה בהנחה'. באותו רגע לא הבנתי מה היא רוצה ממני, אבל אחרי הניתוח השתמשתי בכל האופטלגין שכרמית קנתה לי לשיכוך כאבים. היא גם קנתה לי ממחטות אף. אמרה, 'קחי, שיהיה לך', כאילו ידעה מה מחכה לי".

 

במקביל להכנות לשמחה, נקבע לכרמית תור בבית החולים כרמל בחיפה לביצוע פעולה פולשנית בלב, לאחר שסבלה בחמש השנים האחרונות מהפרעות קצב. "הפעולה נקבעה ליום ראשון, ידענו שהיא אמורה להיות מאושפזת יומיים ולהשתחרר, ולכן היה ברור שתוכל להגיע ביום חמישי לחינה של רון", מספרת יפית. "שבוע לפני שאמא נפטרה היא התקשרה אליי ואמרה שהניתוח מסובך. אמרתי לה, 'אמא, תירגעי, יהיה בסדר, תיכנסי בצורה חיובית, נהיה לצדך, הכל יעבור בשלום'. אמא התעקשה ואמרה, 'אני רוצה להשאיר לכם צוואה'".

 

מאיפה זה הגיע?

"גם לי זה היה ממש לא ברור. אמרתי לה, 'אוקיי, בואי נשמע קודם כל מה יש לך להשאיר לנו. מה את רוצה להשאיר? כליות, לב, ריאות, כבד? אין לך כלום, יש אותך וזה מספיק', ואמא בשלה. השיחה נגמרה, בסיומה היא ביקשה ממני, 'אל תשכחי לדאוג לאחים שלך'. כך תמיד היו מסתיימות השיחות בינינו. זו הייתה שיחה מוזרה. התגנב לי חשש ללב. אמא הייתה אישה שמחה, אופטימית, ומהשיחה נשמע כאילו היא יודעת מה יהיה".

 

"יש בי נחמה גדולה שהכליות הושתלו אצל עליזה. זו המתנה הכי גדולה שיכולנו לתת לה". עליזה ואחייניתה יפית ריימונד (צילום: עדי אדר)
    "יש בי נחמה גדולה שהכליות הושתלו אצל עליזה. זו המתנה הכי גדולה שיכולנו לתת לה". עליזה ואחייניתה יפית ריימונד(צילום: עדי אדר)

     

    אמא ביקשה ולא באתי

     

    הניתוח נמשך כמה שעות. באותו בוקר הגיעה יפית לבית החולים, "אמא אמרה לי, 'את מאוד יפה'. מעולם היא לא אמרה לי את זה בצורה כזו קודם לכן. זה ריגש אותי. אמרתי לה, 'אמא, את יותר יפה ממני', חיבקתי אותה. בערב היא הייתה מותשת, לא יכולנו לדבר. ביום שני היא התאוששה וידעתי שביום שלישי היא אמורה להשתחרר. בערב דיברנו שוב, היא ביקשה שאבוא אליה ולא באתי. אם יש משהו שאני מצטערת עליו וכועסת על עצמי בגללו, זה שלא הלכתי".

     

    עליזה, הספקת לראות אותה?

    "ברור. ביום הניתוח נסענו אליה לבית החולים. כל המשפחה הייתה סביבה, חיזקתי אותה, ולמחרת שוב נסענו אליה. היא ישבה על המיטה, הרופאים אמרו שהכל עבר בשלום, נפרדנו לשלום כשאני יודעת שלמחרת היא אמורה ללכת הביתה".

     

    יפית מספרת כי לפנות בוקר אמה החלה לחוש ברע, היא סבלה מכאבי ראש איומים ולא חדלה להקיא. "בעלה קרא לאחות ונתנו לה משכך כאבים, אבל אף אחד לא בדק למה היא מקיאה, למה כואב הראש, בשלב הזה היא לאט לאט הפכה לאפתית. ניגשו אליה, קראו לה והיא בקושי הגיבה. שעתיים אחרי כן הכניסו אותה לסי־טי והבדיקה הראתה שחצי מצד ימין של המוח כבר לא מתפקד, כי הוא התמלא בדם. כשהתקשרתי באותו בוקר לשאול מה קורה והבנתי שאמא לא מרגישה טוב וכואב לה מאוד הראש, טלפנתי לאחים שלי והזעקתי את כולם לבית החולים".

     

    מצבה של כרמית הלך והידרדר. היא הועברה למחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם בחיפה ושם נקבע מוות מוחי. עליזה, שלא הייתה מודעת לדרמה המתחוללת, סיימה באותה השעה טיפול דיאליזה. "מיקי הגיע אליי לאחר הטיפול כדי לעזור לי, כמו תמיד, וראיתי שהוא לחוץ", משחזרת עליזה. "זמן קצר אחר כך התקשרה אליי הבת שלי ואמרה שכרמית במצב אנוש. התחלתי לבכות ולצרוח, הייתי היסטרית. כשהגעתי לבית החולים חשכו עיניי. כרמית הייתה מחוברת למכשירים, כל כך יפה, שוכבת על המיטה לבנה, הייתי בהלם. רק אתמול ישבנו, דיברנו, צחקנו, התכוננו יחד לחינה ולחתונה. נכנסתי אליה, חיבקתי אותה ונישקתי אותה".

     

    ידעתם שקיים סיכון?

    יפית: "כן, אמרו שקיים סיכון, בכל אופן מדובר בפעולה בלב, אבל שטף דם במוח? עכשיו אנחנו שוקלים להגיש תביעה".

     

    מבית החולים כרמל נמסר בתגובה לפניית "לאשה": "בית החולים משתתף בצערה ובאבלה של המשפחה. בכפוף לחוק זכויות המטופל בית החולים מנוע ואינו יכול להגיב למהלך הרפואי ולפרטי המקרה".

     

    יפית: "עליזה צעקה, 'אני רוצה את אחותי בחזרה, לא רוצה את הכליות שלה'. אמרתי לה, 'היא כבר לא תחזור, אבל משהו ממנה יהיה אצלך. אחותך נותנת לך באהבה'"

    מתי החלטתם לתרום את האיברים של אמא?

    "בבית החולים מישהו צילם תמונה ובה רואים כמה מבני המשפחה יושבים במסדרון ליד החדר של אמא, ודודה שלי עליזה יושבת ובוכה. הסתכלתי על התמונה ואמרתי לעצמי, אם אפשר לתת לה משהו מאמא, זה הזמן. קראתי לאחים שלי ואמרתי להם, 'אני רוצה לתרום את האיברים של אמא, לתת לעליזה את הכליות'. הם הסכימו מיד".

     

    מה היה השלב הבא?

    "דיברתי עם העובד הסוציאלי ושאלתי 'אמא מתה, נכון?' וכשהוא אמר 'כן', הודעתי לו שאנחנו רוצים לתרום את האיברים. מכאן החלה פרוצדורה וכל העניין עבר להילוך גבוה".

     

    מתי אמרת לעליזה?

    "ממש באותו רגע, כשראיתי את התמונה, אמרתי לה, 'אני אתן לך את הכליות של אמא'. עליזה צעקה, 'אני רוצה את אחותי בחזרה, לא רוצה את הכליות שלה'. אמרתי לה, 'היא כבר לא תחזור, אבל משהו ממנה יהיה אצלך. אחותך נותנת לך באהבה'.

     

    "נכנסתי לחדר שבו שכבה אמא, נזכרתי בשיחה שלנו וידעתי שאני עושה את הדבר הנכון, זו הייתה הצוואה שלה. שאלתי אותה למה בגיל 37 אני צריכה להיות יתומה מאם, מה התפקיד שלי בכל הטירוף הזה? לפני כשנה הגרוש של אמא, אבי שלושת אחיי, נפטר. בתוך פחות משנה הם התייתמו מאבא ומאמא".

     

    צרחנו, בכינו, צחקנו

     

    ברגע שבו התקבלה ההחלטה על תרומה, החל מרוץ נגד הזמן. באותו היום הועברו הכליות של כרמית לבית החולים בילינסון. הצוות הרפואי הודיע לעליזה שלא תוכל להשתתף בלוויה של אחותה, מבלי שידעה אם הכליות אכן יתאימו לה. "הייתי כל כך מבולבלת, לא הפסקתי לבכות", היא אומרת. "לא ידעתי על מי לחשוב: על אחותי האהובה שמתה במפתיע, על ההשתלה שתיתן לי חיים במתנה, על הבן שהולך לאירוע המשמעותי בחייו ואני כנראה לא אהיה חלק ממנו?"

     

    עליזה: "לא ידעתי על מי לחשוב: על אחותי האהובה שמתה במפתיע, על ההשתלה שתיתן לי חיים במתנה, על הבן שהולך לאירוע המשמעותי בחייו ואני כנראה לא אהיה חלק ממנו?"

    מי ליווה אותך לבית החולים?

    "אחותי שולה. מיקי היה צריך להיות בלוויה של עליזה ובחינה של רון, וכל שאר בני המשפחה היו בלוויה. הגענו לבית החולים ובצד השני ישבו עוד שתי משפחות שהכליות עשויות להתאים להן, אם לא לי. ואז הגיעה מתאמת ההשתלות רחל ואמרה שיש התאמה מלאה. צרחנו, בכינו, צחקנו, לא ידעתי מה לעשות".

     

    פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת השתלות בבית החולים בילינסון, שביצע את ניתוח ההשתלה, מספר כי תרומה מנפטר לבן משפחה בדרגה ראשונה של החולה היא דבר נדיר. "נשאלה שאלה אתית, האם אפשר לעשות התניה כזו? שהרי בני המשפחה ביקשו שהכליות יושתלו אצל עליזה. התשובה היא כן, כי אם היינו אומרים לא - לא הייתה השתלה ולא היו נתרמים איברים נוספים".

     

    בשבע בערב, בדיוק במועד שבו נקבעה מסיבת החינה של רון, הוכנסה עליזה לחדר הניתוח. "השתלנו בגופה שתי כליות כדי להגביר את הסיכוי לקליטה ולתפקוד לטווח ארוך. הניתוח היה ארוך, כפול סיכונים, אך הוא הסתיים בהצלחה ובינתיים המדדים מלמדים שעליזה מתאוששת יפה", מסכם פרופ' מור.

     

    ריאותיה של כרמית הושתלו בגופה של אישה בת 56 והכבד באישה בת 61. "ביקשתי ממתאמת ההשתלות לפגוש אותן", אומרת יפית. "זה נותן לי תחושה שאמא הצילה חיים, והאיברים שלה חיים בגוף של מישהו אחר. מעל הכל יש בי נחמה גדולה שהכליות הושתלו אצל עליזה. זו המתנה הכי גדולה שיכולנו לתת לה".

     

    עליזה שבה בינתיים לביתה בטירת כרמל. היא עדיין מתאוששת, ומתחילה רק עכשיו לעכל את כל מה שקרה. "עוד לא חזרתי לעצמי, אני מרגישה בחסרונה של כרמית בכל רגע, בכל דקה, שומעת את השירים שהיא אהבה ומתגעגעת אליה", היא אומרת.

     

    "אם היא הייתה פה עכשיו, היא הייתה נכנסת למטבח, הופכת אותו ומכינה לי קובה, קוסקוס ומרק. היינו יושבות בסלון, מדברות, צוחקות. אני מבינה שכרמית לא כאן ואני קוראת לאנשים לתרום איברים, צריך להציל חיים. אם אדם ממילא הלך לעולמו, הוא הרי לא יקום, אז למה לא לתת מעצמך לאחר, לעשות טוב לו ולמשפחה שלו?"

     

    בקבר שלה ביקרת?

    "הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מבית החולים היה ללכת לקבר. התפרקתי. בכיתי כל כך, ואמרתי לה תודה מעומק הלב. אני עדיין לא מעכלת את זה".

     

    "עדיין מעכלת שכל זה באמת קרה". עליזה אחרי ההשתלה (רפרודוקציה: עדי אדר)
      "עדיין מעכלת שכל זה באמת קרה". עליזה אחרי ההשתלה(רפרודוקציה: עדי אדר)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד