עזרה ותרמה לזרים, אהובה ונערצת:
הסיפורים שאיש לא הכיר על ז'קלין

את הסיפור הזה על ז'קלין ליכטנשטיין מכירים רק הקרובים אליה ביותר, ובכל פעם שמישהו מזכיר אותו - הוא מעלה חיוך על פניהם של הנוכחים: הימים הם ימי טרום־מלחמת ששת הימים. ז'קלין פרץ היא נערה בת 16. אביגדור ליכטנשטיין, החבר שלה, הוא חייל צנחנים בן 17 וארבעה חודשים שנשלח לכוננות, מחליף עם חבריו עמדות בכל כמה ימים וממתין במתח נוראי להוראות מגבוה. האווירה אווירת מלחמה, ותחושה שרגעים קשים עומדים בפתח.

עם הבעל אביגדור(צילום: אביגיל עוזי)

יום אחד, בעודו שוכב עם פלוגתו בעמדה בין הפרדסים של לוד, קרא לו אחד מחבריו: "חברה שלך נמצאת פה, והיא מחכה לך על פסי הרכבת". ליכטנשטיין צועק עליו שיעוף לו מהעיניים, משוכנע שזו אחת הבדיחות של החבר'ה. אבל החבר נשבע שהוא לא ממציא שום דבר. ובאמת, לא הרחק משם עמדה נערה, ממתינה לצנחן שלה עם חבילות מלאות בממתקים שהביאה מהבית.

איך היא הגיעה לשם, בזמנים כאלה של כוננות? הסתבר שז'קלין, חדורת מוטיבציה, ניגשה אל יחידת הקישור של אביגדור שהייתה ממוקמת ביפו, הצליחה לחלץ את המידע היכן נמצאת היחידה של החבר שלה ואז יצאה לשטח בטרמפים, כשהיא מלאה בכל טוב. ריח המלחמה באוויר לא עניין אותה, הרי הייתה לה מטרה.

לפני קצת יותר מחודש, ביום שלישי 12 בינואר, הלכה לעולמה אחת הנשים הצבעוניות, הנדיבות ומכתיבות האופנה בישראל. ז'קלין ליכטנשטיין לבית פרץ, בת 67 במותה, הייתה מעצבת שיער מובילה, מי שהתפרסמה כאחראית על ראשיהם של האנשים הכי מפורסמים במדינה, בכירים בצמרת הפוליטית, נשות אלפיון וגם מלכות יופי. היא נפטרה ממחלת לב, שממנה סבלה בשנים האחרונות, והותירה בעל, אביגדור, ושלושה ילדים: מיכה (זכיין של חברת האופנה קסטרו), ענת (מאפרת כלות ומאפרת בטלוויזיה) וירון (מייסד ומנכ"ל קבוצת התוכן והייצוג ADD).

האישה הזו, שהתחככה כל ימיה באנשים הכי ידועים במדינה, ובין לקוחותיה בעבר ובהווה ניתן היה למצוא את מנחם בגין, חיים רמון, גלעד ארדן, בוז'י הרצוג, שרה נתניהו (וגם את בנימין, בעלה, לפני שנבחר לראשות הממשלה), אילנה שושן, סיון קליין, ספיר קופמן־פפושדו, ענת וקסמן, איילה חסון, האלוף (במיל') איתן בן אליהו, ציפי שביט, ג'ודי שלום ניר מוזס, חיים ואורה הרצוג ועוד, הייתה גם מי שהתנדבה ב"בית השאנטי" ובבתי הסוהר, שאימצה בית יתומים בצפון הארץ ובית יתומים ברמת גן, ושהותירה אחריה שובל ארוך של חברים, לקוחות ואנשים שכלל לא הכירה - ובכל זאת הרעיפה עליהם עזרה וחסדים עד יומה האחרון.

שובבה גדולה

ז'קלין עלתה ארצה ממרוקו בגיל שש עם הוריה, אסתר (טיטי), שהייתה תופרת בקזבלנקה, ואברהם, שהיה סוחר בדים והחל לעבוד בישראל בחברה לצביעת בדים. ז'קלין הייתה השלישית מבין ארבעה ילדים: שושנה (שחיה במקסיקו כבר 38 שנה), מריוס (שהתפרסם בשנות ה־80 כספר־צמרת) וחיים (צעיר הילדים, שעבד במשך שנים עם אחיו כשותף במספרה המצליחה, ועדיין ממשיך במקצוע).

מקזבלנקה הגיעה המשפחה תחילה אל מרסיי בצרפת, ומשם הועברו, לאחר קליטה זריזה בישראל, אל מושב גילת בדרום הארץ. הם לא מצאו את עצמם בין החקלאים. "אמא פתחה בבוקר את העיניים ורק ראתה את החקלאים עם ה'שורטים' מבעד לחלון, ומיד קראה לנו, בואו תראו איפה זרקו אותנו", סיפרה ז'קלין בעבר בריאיון ב"ידיעות אחרונות".

מקס בן-דוד

הם ביקשו לעבור מהמושב הדרומי אל מרכז הארץ כדי למצוא פרנסה בעיסוקיהם, וכך היה. תוך שבועות ספורים הועברו למעברה ברמלה. אחרי שנה נשרפה המעברה והם הועברו ליפו. בשכונת ילדותה של ז'קלין גרו ניצולי שואה, רומנים, טריפוליטאים, מרוקאים, הונגרים, בולגרים, רוסים ותימנים. בליל של שפות וטעמים וריחות שפרצו מחלונות הדירות, וילדים שלומדים לשחק יחד למרות הבדלי התרבות.

ז'קלין, שהייתה מוקד חברתי מגיל צעיר, למדה בבית הספר העממי "שבטי ישראל" ביפו. שנים רבות אחר כך למדו באותו בית ספר גם שני ילדיה הגדולים, מיכה וענת. ירון, בנה הצעיר, כבר למד בבית ספר בצפון תל אביב, לשם עקרה המשפחה מיפו.

"ז'קלין הייתה שובבה גדולה", נזכר מקסים (מקס) בן־דוד (67), שלמד איתה מכיתה א' עד כיתה ז'. "ישבנו רוב הזמן כיסא ליד כיסא בכיתה, והיינו כמו אחים. היא הייתה מפריעה בשיעורים, היו לה קוצים. המורה הייתה מבקשת ממנה שקט. שנינו היינו בלגניסטים ולא כל כך אהבנו ללמוד. מצד שני היא הייתה יוזמת דברים, וכל הזמן היו סביבה צחוקים. אותי ההצלחה שלה לא הפתיעה. אני זוכר שפעם ברחתי מבית הספר עם חבר, כי גם אני הייתי פרא אדם. תפסו אותנו, והחזירו אותנו לכיתה עירומים בתור עונש. ז'קלין ראתה אותי, ומיד זרקה לי מגבת.

"כל השנים נשארנו בקשר. אני זוכר שהיינו בבר־מצווה של הבן שלה ירון, והיו שם כל הסלבס מהטלוויזיה. ברור שהלכתי. השתגעתי להפסיד דבר כזה? היא הושיבה אותי בשולחן עם ג'ודי שלום ניר מוזס ועם מפקד חיל האוויר. קראתי לה, וביקשתי שתחליף לי מקום, כי מרוב התרגשות האוכל לא יורד לי בגרון. היא אמרה לי, 'מקס, שב בשקט, אני עסוקה עכשיו'".

גם דליה לוי־כרמון (66), חברת ילדות מבית הספר העממי, זוכרת היטב את הימים ההם. "היינו שובבות", היא צוחקת, "פעם לקחנו אבנים ושברנו חלון בבית הספר, ואחר כך רצנו להתחבא בקיוסק הקטן שמול בית הספר, בין בקבוקי השמן. מעשי קונדס של ילדות".

דלי לוי-כרמון

כאשר סיימה החבורה את בית הספר העממי, רובם לא המשיכו ללמוד, משום שלהוריהם לא היו האמצעים. בתום כיתה ח', פנתה ז'קלין ללמוד את מקצוע הספרות, עבדה במספרה וצברה ניסיון. לצבא לא הלכה, כיוון שהוריה היו דתיים. כאשר השתחררו מהצבא מריוס וחיים, האחים שלה, הם פתחו את מספרת "ביוטי פאלאס" והיא החלה לשגשג. ז'קלין עברה לעבוד איתם.

רוני ברונר, בעבר רינה אברהם, היא עוד חברת ילדות שנשארה איתה בקשר כל השנים, וזוכרת את החוש האופנתי של ז'קלין. "היו לה בגדים יפים והיינו מחליפות בינינו בסופי שבוע", היא מספרת.

"היא הייתה תמיד מודעת לחידושים גם בלבוש וגם בשיער", מאשרת חיה זומר, חברתה מבית הספר העממי. "במשך השבוע, אחרי שסיימה את בית הספר היסודי, היא עבדה בסלון תסרוקות, אבל בשבתות כל השכנות היו מגיעות אליה הביתה והיא הייתה עושה להן תסרוקות".

רוני ברונר

"אני זוכרת אותה בגילאים מאוחרים יותר מתחננת לפניי, 'בואי אספר אותך, יהיה לך יפה, אגזור רק קווצת שיער קצרה'", צוחקת ברונר, "היא תמיד הצליחה לשכנע אותי וגזרה יותר ממה שהבטיחה, אך מעולם לא הצטערתי".

אהבה גדולה ומפעל חיים

בגיל 15 פגשה ז'קלין את אביגדור ליכטנשטיין, בן לניצולי שואה ממוצא פולני שעלה ארצה בגיל עשר. ליכטנשטיין היה חבר של מריוס, אחיה של ז'קלין. ביום שישי אחד הסתכסך עם חברתו, וכאשר מישהו אמר לו שהיא בדרך למסיבה שגם הוא תכנן ללכת אליה, עמד בכיכר של השכונה והחליט שלא ללכת.

"פתאום ניגשת אליי ילדה שלא הכרתי ומפצירה בי לבוא", שיחזר ליכטנשטיין בריאיון ההוא ל"ידיעות אחרונות", "היא פשוט לא יכלה לראות אותי עצוב, נשאר מאחור. מאותו ערב לא נפרדנו". ז'קלין, אגב, שידכה מיד את חברתה דליה לחברו הטוב של אביגדור, חיים. הם נשואים עד היום.

אביגדור נשא את ז'קלין לאישה ב־26 בפברואר בשנת 1969. החתונה התקיימה באולמי אסתר ברחוב המסגר בתל אביב בנוכחות 400 אורחים. אביגדור, אז בן 22, תפר חליפה אצל חייט יפואי. ז'קלין, כמעט בת 20, שכרה שמלה והסתרקה בסלון 'אמבר' ברחוב בן יהודה התל־אביבי, שהיה נחשב במיוחד. הם הצטלמו בפוטו איריס, לא הרחק מהמספרה.

הם התגוררו ביפו, שם נולדו להם שני ילדים. אחרי הצבא נרשם אביגדור לבית ספר לעיצוב שיער, השתלם בלונדון ופתח מספרה ביפו. הוא עיצב את שערם של טריפונס, עוזי מ"עוזי והסגנונות" וכוכבי להקות זמר אחרים. בהמשך מכר את המספרה ופתח את "לורנזו", סלון כלות, עם עיצוביה של פורטונה פרץ, אשתו של מריוס גיסו.

אחרי 16 שנה, החליטה ז'קלין לעזוב את המספרה של שני אחיה, חברה אל בעלה ויחד פתחו מספרה ברחוב אורי היוקרתי בתל אביב. השנה הייתה 1985. נילי אקרשטיין, מראשוני הלקוחות, נזכרת: "מהיום הראשון קיבלתי אצל ז'קלין ואביגדור הרגשה שהגעתי הביתה. השתתפתי בכל השמחות המשפחתיות, וגם כשהם עברו למספרה ברחוב ירמיהו, נותרתי לקוחה נאמנה".

מה הזיכרון הכי מרגש שלך ממנה?

"לפני חמש שנים עברתי ניתוח שלאחריו לא יכולתי לצאת מהבית, הייתי סיעודית לגמרי. ז'קלין ואביגדור, על חשבונם, שלחו במונית את עובד המספרה לעשות לי פן בבית. הם לא רצו תשלום עבור זה ורוחב הלב שלהם הדהים אותי".

גם עם עובדיה נהגה ז'קלין כאילו היו בני משפחה. יפה סבג (51), גרושה ואם לבן 15, עובדת עם ז'קלין עוד מאז ימיה במספרת 'ביוטי פאלאס' של אחיה מריוס, ומשם עברה איתה אל המספרה שפתחה עם אביגדור.

"יש דבר שלא אשכח לז'קלין לעולם", היא משחזרת, "התחתנתי בגיל 28. היו לי הפלות והיא הייתה כל פעם בוכה איתי מחדש. היא לקחה אותי לרופא ואמרה לו, 'אתה רואה את יפה? אתה חייב להוציא אותה מפה עם ילד, אני מפקידה אותה בידיך'. היו לי טיפולי הפריות, ובכל טיפול היא הייתה איתי, לא עזבה אותי לאורך כל הדרך לרגע אחד. כשההפרייה לא הצליחה לי, היא הייתה בוכה איתי. יש לנו במספרה מטבחון קטן והיא הייתה תופסת אותי ומחבקת אותי, ואומרת, 'אני מבטיחה לך שיהיה לך ילד'. היא לקחה אותי לצדיקים ולרבנים ובסוף אמרתי שאני לא רוצה יותר".

יפה סבג.

"אחרי 17 הפריות מבחנה ושש הפלות, הגיעה לקוחה שמתעסקת עם אימוץ ילדים. ז'קלין התחילה לדבר איתה עליי בהקשר של אימוץ ילד, ביקשה ממנה שתביא לי תמונות של ילדים מבתי יתומים. בתוכי התחלתי לחשוב על זה. במקביל היא החליטה אחרי השיחה איתה שנחליף רופא. היא אמרה, 'משנה מקום משנה מזל' והרופא החדש אמר, 'אצלי את תצליחי'. לא ממש האמנתי אחרי שעברתי כל כך הרבה. אבל שם זה הצליח".

יש לך הסבר?

"ז'קלין אמרה, 'אני בכוונה נתתי לך לחשוב על האימוץ כדי להרגיע את הגוף שלך'. היא הסיחה את דעתי מהלחץ של ההפריות וככה זה קרה. יש לי ילד אחד אחרי כל כך הרבה שנים, וזה בזכות ז'קלין, שהלכה איתי יד ביד. הילד שיש לי הוא מזכרת ממנה".

ידעת על מפעל הצדקה הלא רשמי שלה?

"בוודאי. לז'קלין היה ארנק מלא בכסף קטן, שהיה מונח במגירה במספרה. היא תמיד הייתה מבקשת שאפרוט לה כסף ואכניס לארנק כדי שיהיו לה מטבעות לתת צדקה. בכל פעם שהיה מישהו בא לבקש צדקה, בנאדם שנראה טוב, הייתה כועסת עליו - 'למה אתה לא עובד?' ומצד שני, נותנת לו כסף. היה בינינו הסכם, שגם אם היא לא נמצאת במספרה, אם מגיע מישהו לבקש נדבה, תמיד לתת לו".

אתגר מזרחי, מעצב שיער שעובד היום במספרת "קולי" במרכז תל אביב, התחיל את דרכו אצל ז'קלין ואביגדור, שם קיבל הרבה יותר מניסיון מקצועי. "אני גיי, וכילד כל הזמן הייתי רואה מלכות יופי, קראתי ב'לאשה' על המספרה של ז'קלין, ושאפתי להיות ספר אצלה. אבל הייתי נהג משאית בצבא, ולא ידעתי לגעת בשיער", משחזר מזרחי. "כשהשתחררתי מהצבא יצאתי מהארון, והתקבלתי לעבודה אצלה".

אתגר מזרחי

"אחר כך אמא שלי חלתה בסרטן, ועברתי תקופה קשה מאוד. היו ימים שלא הייתי מגיע לעבודה, או כשהגעתי שתוי, ז'קלין הייתה מכסה אותי, נותנת לי לישון, ומתקשרת לאמא שלי ואומרת, 'אל תדאגי, אני אלמד אותו מקצוע שתמיד תהיה לו חכה ביד כדי שהוא יציל את עצמו'. ארבע שנים, לאורך כל המאבק של אמא במחלה, היא לא עזבה אותי".

מה למדת ממנה?

"בתחילת דרכי, הייתי עושה פן במספרה וז'קלין הייתה צועקת, 'אני מריחה את הריח של השיער השרוף, לא להצמיד את הפן'. הלקוחה הייתה קמה בבהלה מהכיסא ולא הסכימה שאעשה לה פן. וז'קלין לא כעסה, היא הייתה אומרת, 'תלמד, עכשיו שרפת אחת, שלא תשרוף את כולן'. בסוף כל יום היא הייתה דוחפת לי עוד כסף לכיס, שהספיק לי לכל מה שהייתי צריך".

מתן בסתר

את יהודית יוסף, כלתו של הרב עובדיה יוסף ומי שניהלה בעבר את לשכתו, הכירה ז'קלין כאשר סירקה אותה לחתונת אחותה. יוסף הייתה אז רק בת 14. "אחותי התחתנה עם הנכד של הבאבא סאלי, ובגלל שז'קלין הייתה מקורבת למשפחת אבו־חצירא, שלחו אותנו לסדר אצלה את השיער", היא נזכרת.

"כשאני נישאתי לבנו של הרב עובדיה יוסף, נוצר ביני לבינה קשר קרוב מאוד. בכל פעם היא התקשרה כדי שנעזור יחד לאנשים נזקקים, ופעם אפילו ביקשה ממני לעזור לזמרת ידועה שירדה מנכסיה. אני הבאתי אליה יתומות שהחלום שלהן היה לעשות החלקה בשיער, והיא הקדישה להן זמן ולקחה אותן כפרויקט. בזכותה, אגב, קבע הרב עובדיה יוסף פסק הלכה בנוגע לאישור כניסה למקווה עם תוספות שיער קבועות".

יהודית יוסף(צילום: איציק סודרי)

איך זה קרה?

"פעם היא התקשרה לשאול אותי אם מותר להיכנס למקווה עם תוספות שיער מולחמות. קבענו אצל הרב עובדיה פגישה, היא הביאה מומחים מטעמה שהסבירו על התהליך, והרב הקשיב לה בסבלנות רבה. דעתן של נשים הייתה חשובה לו מאוד והוא החזיק מהן עולם ומלואו. כשהוא שמע את הדברים, הוא החליט לפסוק כי מותר לאשה לטבול במקווה עם תוספות כאלה - זה היה פסק הלכה שהולך עם הקידמה".

"עדיין קשה לי לדבר עליה בלשון עבר. היא עשתה מעשי חסידות שרבים לא ידעו עליהם, עזרה לנשים עם סלי מזון בימי שישי, בשקט ובאהבה, ולדעתי גם בעלה לא יודע על כל המתן בסתר שלה. אני בעיקר זוכרת איך כל הזמן ביקשה ממני, כשהרב היה בחיים, 'תעשי טובה, תבקשי מהרב שיברך את בעלי'. היא דאגה לו ולכולם - ולא לעצמה".

חיים בן שמעון, גבאי בקבר רבי שמעון בר־יוחאי (רשב"י) בהר מירון, מספר גם הוא על הדאגה של ז'קלין למשפחתה. "בכל ראש חודש היא הייתה מארגנת לנשים חילוניות אוטובוס לטיולים לקברי צדיקים", הוא נזכר, "היא הייתה אומרת לי, 'חיים, תתפלל שהילדים יהיו בריאים ושתהיה פרנסה'. לעצמה היא מעולם לא ביקשה דבר. הייתה לה בעיה עם הלב, והיא אמרה, 'אני רוצה רק בריאות'. היא הייתה אישה מאוד מאמינה, ביום שהיא נפטרה היא הכינה טיול נשים לקבר באבא סאלי. היא הייתה בעלת חסד, עוזרת מכל הלב".

איזו עזרה ביקשת ממנה?

"בכל שנה הייתי פונה אליה בחגים לעזור לנצרכים בכסף, והיא נתנה ביד נדיבה. אני מחתן עוד שבועיים את הבן שלי. פניתי אליה ממש לפני שנפטרה שתעזור לי בצדקה ל'הכנסת כלה' - יש אצלנו מנהג לאסוף כסף לעזרה לחתן וכלה עבור בחורי ישיבה שמתחתנים - הפעם זה היה הבן שלי והיא הפקידה לי כסף לחשבון. היד שלה הייתה פתוחה, היא מעולם לא סירבה לבקשות שלנו.

"סיפרתי על זה לילדים שלה בשבעה והם היו בשוק, הם לא ידעו שהיא עזרה ככה. את הברית של הנכד האחרון שלה היא עשתה בביתה, והיא ביקשה שנביא אליה את הכיסא של אליהו הנביא מבית הכנסת שלנו בהר מירון. דווקא ממירון היא רצתה את הכיסא, והבאנו לה אותו בשמחה עם נהג".

פסיכולוגיה ועיצוב גבות

בכל חג, מספרים מקורביה, נהגה ז'קלין לארח כ־40 חיילים לארוחת חג מפוארת. לעתים הזמינה אותם אל ביתה, פעמים אחרות הזמינה אולם בבית מלון. יוסי עבדו (23), היום גרפולוג, היה חייל על סף שחרור, שז'קלין אהבה במיוחד. הם הכירו באירוע שבו אירחה חיילים לפני שנה וחצי, ומאז נהגו להיפגש לפחות אחת לשבוע.

יוסי עבדו(צילום: עדי שביט)

"זה היה כלל אצלה להיפגש איתי פעם בשבוע, פעם לסרט, או לארוחה", הוא נזכר בבכי, "ז'קלין פגשה אותי בתקופה שבה החיים שלי היו מאוד עמוסים ולא מאורגנים. היא נקשרה אליי, אבל לא הייתי היחיד. היו עוד חיילים שהיא חיבבה, אבל לרובם לא היה אומץ לפנות אליה. אני פשוט ניגשתי אליה, סיפרתי לה שהייתי גרפולוג בצה"ל במצ"ח ואני רוצה לעבוד בזה, והיא אמרה לי שהיא תעזור לי בכל מה שהיא יכולה.

"הייתי בא אליה למספרה פעם בשבוע, היינו מדברים, צוחקים, פעם אחת היא עיצבה לי במשך ארבע שעות את הגבות. היה שם ג'ונגל והיא אמרה, 'אתה לא תקבל לקוחות ככה'. היא המליצה לאנשים לבוא אליי לאבחון בגרפולוגיה. הייתה אוזן קשבת, כמו פסיכולוגית. כשהייתה לי התלבטות גדולה בפן האישי, היא אמרה, 'תגיע אליי עכשיו'. לקחה אותי לבית קפה ואחר כך לאכול פיצה, ועלינו אליה הביתה ועד שהיא לא בדקה את הנושא ועזרה לי לבחור, היא לא עזבה אותי".

מתי דיברת איתה בפעם האחרונה?

"שלושה ימים לפני שנפטרה היא אמרה לי: 'אני רוצה שתעביר קורסים וסדנאות', והתקשרתי לשאול אותה איפה לעשות את זה ולבדוק איתה תאריך פנוי, כי אמרה שהיא תביא את כל העולם ואשתו. היא אמרה 'תדחה את התאריך, כי אתה צריך זמן לשווק את הסדנה'. ואז היא נפטרה. אני מרגיש אובדן גדול. הייתי הרבה יותר מ'ילד מאומץ'. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, ועזרה לי כמו שאיש לא עזר ולעולם לא יעזור".

בשבועות האחרונים המספרה של ז'קלין ואביגדור חזרה להתמלא בקהל הלקוחות הקבוע של המקום. אביגדור שב לנהל את מפעל חייו, למרות הקושי הרב ללא זוגתו לחיים ולעסק, ומתכנן לשמור על המורשת, המוניטין והדאגה לקהל הלקוחות הנאמן. בנוסף, בני המשפחה מתכננים הכנת סרט דוקומנטרי על חייה, ואירוע צדקה ענק שימשיך את הנתינה הענקית של ז'קלין ויגרום לה לחייך אל כולם מלמעלה, בידיעה שהיא אולי איננה - אך המורשת שלה ממשיכה.