הרגע בו פגשתי אותה לראשונה, חרוט בזכרוני לעד. היא שכבה בעריסת בית חולים במחלקת תינוקות, עטופה בחיבוק של כל האחיות במחלקה, אבל בלי חיבוק של אמא. הלב דופק בהתרגשות מטורפת, לקראת המפגש המיוחד. הגעתי לשם, כששלושה ילדים מחכים לי בבית, 7 שנים אחרי שילדתי את בני הצעיר ביותר והפתיעה אותי התחושה שהתפשטה אצלי בגוף כמעט מיד. רגש אמהי נולד לו ומרגע לרגע נפתח עוד חדר חדש בלב, המיכל האנרגטי גדל, ללא קשר לאקט היציאה מתוך בטני. אני מושיטה את ידיי לעבר העריסה ולוקחת אותה בזרועותיי, מצמידה לגופי ולוחשת באוזניה מילים טובות.
ומה אם לא תאהבו אותה?
אם מישהו היה אומר לי שבוע קודם לכן שאני הולכת להרחיב את המשפחה ולהכניס לתוכה תינוקת בת יום, הייתי צוחקת. לא הייתי מאמינה, אך החיים מזמנים לנו הפתעות וחלומות מתגשמים. "יש לנו תינוקת קטנה בבית החולים, שמחפשת משפחת אומנה", אמרה לי העובדת הסוציאלית מעברו השני של הקו. "אולי תרצו להכניס אותה לביתכם? אני צריכה תשובה תוך 24 שעות". ואוו.
אני מנתקת את הטלפון ומכנסת את כל יושבי הבית לשיחה וקבלת החלטה. ההחלטה הקשה ביותר בחיינו. להכניס הביתה תינוקת חדשה, לאהוב אותה ולטפל בה יום יום, כשיש אפשרות שנצטרך יום אחד לוותר עליה ולהיפרד. "מה יהיה אם לא תאהבו אותה כמו שאתם אוהבים אותנו?", בני הגדול משתף בפחדיו. "מגיעה לה אהבה מלאה". אני נפעמת מהרגישות שלו. לרגע הוא לא חשב על עצמו, אלא רק על הקטנה הטהורה שבעוד רגע תגיע הביתה.
בסופו של דבר מי שהיה צריך להכריע הוא בן זוגי. היה ברור שחייבת להיות פה שותפות מלאה ושלמות עם ההחלטה. עבורי זו היתה שליחות משמים ובן זוגי צריך היה להחליט אם עכשיו זה הזמן.
ברור מה הוא החליט. תוך מספר ימים נערך הבית לקבל תינוקת ולהתאים את הצרכים עבורה. כל חברינו התגייסו לעזור, המשפחות שלנו התייצבו מיד ויצאנו למסע האומנה מלאי תמיכה ואופטימיות.
מאיפה האומץ?
כשהיא היתה בת חודשיים החלו מפגשים במרכז הקשר בין התינוקת לאישה שהולידה אותה. המטרה היתה לתת הזדמנות ליצירת קשר ומגע בין השתיים. אנחנו מתייצבים במרכז הקשר, ממלאים את חלקנו. בתפיסת העולם שלי, אני מפתחת סיפור טוב לבתי הקטנה. היא באה מאהבה, המולידה רצתה מאוד לגדל אותה, אך לא היתה מסוגלת, לא התפתחה מסוגלות הורית.
במשך שנה וחצי נמשכו המפגשים ובכל חודשיים היו וועדות, שאמורות להחליט האם האם הביולוגית כשירה לקבל בחזרה את בתה. זו היתה תקופה מלאה בסלט רגשות - בין אהבה וגידוּל תינוקת מתוקה, קסם וטוהר בהתגלמותו, לבין טלטול שלה בכל שבוע למרכז הקשר, כשהיא חוזרת משם בוכה, חסרת מנוחה, מכונסת, מותשת. כשהגיעה לגיל 8 חודשים כבר לא יכולתי לנסוע לבד. החברות שלי עשו סבב ביניהן ובכל שבוע מישהי אחרת היתה מצטרפת אלינו. לעולם אזכור להן את המסירות והתמיכה שהן נתנו לי באותה תקופה.
במהלך השנים שאלו אותי רבים "מאיפה האומץ? איך את עושה את זה לילדים הביולוגים שלך? הרי לא היתה לכם ודאות שהיא תישאר שלכם".
נכון. אומנה, חשוב לומר, היא לקבל ילד בהשאלה, להעניק לו מרחב שיקומי, להעניק לו חום ואהבת בית, עד שהוריו ישתקמו. למען האמת, לא התעסקנו בסוגיה מה יקרה אם, מה יהיה כאשר... חיינו בכאן ועכשיו, בנוכחות ואהבה ללא תנאי. ידענו שיש מישהו למעלה שמקבל את ההחלטות הקשות והטוב ביותר יקרה עבור כולנו. מתחילת המסע ליוו אותנו מלאכים אנושיים בכל צומת. הרגשתי שטובת הילדה שלי עומדת לעיני כל הגורמים המקצועיים ומי שמכיר את התחום, יודע שזה לא ברור מאליו בכלל. אלו חיזקו אצלנו את הוודאות שיש לה מלאך שומר.
חשוב לי לספר על החוויה שלי, כדי לתת אומץ למשפחות ששוקלות להיות משפחות אומנה. לצערי יש כרגע כ-100 ילדים ברחבי הארץ שמחפשים משפחות.
אחרי 3 שנים של אי וודאות, וועדות, פגישות לא קלות עבורי במרכז הקשר עם האם הביולוגית, הודיעו לנו יום אחד שהוחלט סופית לא להחזיר את הילדה לבית האם הביולוגית ושהיא מועמדת לאימוץ. כמובן שאחרי שגידלנו אותה כמעט מיום היוולדה שמחנו מאוד והחלטנו מיד לאמץ אותה. חזרנו הביתה מבית המשפט עם צו האימוץ וחגגנו לה במסיבת אימוץ בחצר ביתנו. היא היתה שותפה לחגיגה, כוכבת המסיבה.
במשך שנים בתי היתה מבקשת ממני, כמעט בכל ערב, לספר לה על היום הזה, שבו פגשנו אותה לראשונה בבית החולים. ריטואל קבוע של סיפור אופטימי, טבעי ושמח – רגע לפני השינה – על המשפחה המיוחדת שלנו.
גליה בן חיים, מחברת הספר "ילדת המשאלות" - המספר את סיפורה של אור-לי, בדרכה אל המשפחה שלה.
