"ברגע שהבנתי שהאפשרות לבחור איך להמשיך הלאה נמצאת בידיים שלי, זה מילא אותי בהמון כוח. זה שתאיר איננה זו עובדה שלא אני בחרתי אותה. זה שזה כואב זה ברור, אבל הבחירה איך אני ממשיך מכאן הלאה היא בידיים שלי, ואני בחרתי בחיים".
את הדברים הכנים האלה אומר רועי ראדה (34), אחיה הבכור של תאיר ראדה. תשע שנים עברו מאז נרצחה ראדה, אז תלמידת כיתה ח' בת 13, בבית ספרה שבקצרין. תשע שנים שבהן מסרבת פרשת הרצח לגווע, ושמה של הנערה ממשיך לעורר רגשות ותגובות ללא הרף.
ערעורו של מי שהורשע ברצח, רומן זדורוב, נדחה בפעם השנייה על ידי בית המשפט העליון לפני פחות מחודשיים, מה שהצית מחדש את גלי השמועות, התיאוריות ואפילו ההפגנות סביב פרשת הרצח שהסעירה את המדינה.
ההליכים המשפטיים עוד לא מוצו עד תום - בית המשפט אישר לזדורוב להגיש בקשה לדיון נוסף בעניינו, אך במשפחת ראדה חוו מאז אובדן גדול נוסף: אביה של תאיר, שמואל, נפטר ממחלת הסרטן יום אחרי שהגיע, באמבולנס משאלות, אל טקס חנוכת בית כנסת בקצרין על שמה של תאיר, לפני 30 יום בדיוק.
בשנים שחלפו מאז הרצח הפכו שמואל ואשתו אילנה לגיבורי תקשורת בעל כורחם - זוג הורים המבקשים לגלות את האמת על רצח בתם הקטנה, שגופתה נמצאה בסופו של יום, לאחר שלא שבה הביתה, נעולה באחד מתאי השירותים בבית הספר, לאחר שנרצחה בסכין.
מעטים יודעים שלתאיר יש שני אחים בוגרים (ולצעיר מביניהם, אוהד, בן הקרוי על שמה). הם בחרו כל השנים להימצא הרחק מאור הזרקורים ומעולם לא פקדו את בית המשפט.
זוהי הפעם הראשונה שבה מסכים רועי להיחשף, והוא מספר בגילוי לב על אביו ומאבקיו, על הקשר המיוחד שקיים עם תאיר הצעירה ממנו ב־11 שנה ועל החלטתו שלא לעסוק ברצח. "מהרגע הראשון שמתי מול העיניים את מבחן התוצאה, ובמבחן התוצאה תאיר איננה", הוא אומר.
"אנשים שבוחרים לעסוק באין שמו את כל החיים שלהם כדי לגלות את האמת, ומה יצא להם מזה בסוף? שלא ידברו איתי על נחמה כי אין בזה נחמה, זה בולשיט. קרה לנו משהו, וגם אם הוא קשה וטרגי, מה שצריך זה לחשב מסלול מחדש. זה לא אומר שלא יהיו כאב, עצבים, געגוע, אבל אני בחרתי לנתב את זה למקום שנכון לי. בחרתי להניח לזה ולהמשיך הלאה".
מותו של אביו לפני חודש, ב־15 בינואר, יום לפני יום הולדתו ה־60, תפס את רועי לא מוכן. אמנם שמואל התמודד במשך שנתיים עם מחלת הסרטן, אבל רועי סבר שאבא שלו עוד ימשיך להילחם.
"בהתחלה, כשאמא סיפרה לנו שלאבא יש סרטן, לא עבר לי בראש לרגע פחד. אמרתי, 'קדימה לעבודה'. זה מגיע גם מתוך תפיסת העולם שלי וגם ממה שלמדתי ממנו, שיש בעיות אבל בעיות פותרים. היה לי ברור שהוא יפתור גם את הבעיה הזאת. אבא בכלל התייחס לזה כמו אל איזה כאב ראש. רק בחצי השנה האחרונה התחלתי להבין מה קורה, עד אז לא רציתי להאמין. ראיתי אותו הולך ודועך לי מול העיניים, יורד במשקל. המצב הנפשי שלו הידרדר מדי יום ופתאום הבנתי שזה הולך לשם".
"אז נכון שזה לא כמו הרצח של תאיר, שתפס אותי במקום הכי לא מוכן. מי חשב שהיא תירצח בכלל, זה לא שהיא הלכה לקרב, אז למה שזה יעבור לי בראש. אצל אבא ידעתי שבסוף זה יקרה וגם ידעתי שאחרי הטקס בבית הכנסת אבא ישחרר, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר".
מצלמות העיתונות תיעדו את שמואל, יושב לצד אילנה בטקס חנוכת בית הכנסת, מחובר לחמצן, חיוור ותשוש. "רק יום למחרת, כשאבא נפטר, הבנתי עד כמה בית הכנסת היה חשוב לו. כמה כוח היה בו להחזיק את עצמו לרגע הזה. אני חושב שאם הטקס היה מתקיים בעוד חודש, הוא היה מחזיק מעמד עד אז".
עד כמה אבא היה מעורב בחייכם?
"רמת המעורבות שלו הייתה טוטאלית. זה אומר שאם אמא הייתה אומרת: 'אני אדבר עם אבא בערב' או 'חכה שאבא יגיע', כבר היית בכוננות. ידעת שאבא מעורב בכל, גם אם הוא לא נמצא. הוא היה מגיע בחמישי ומיד מבקש שאלך ואביא את התיק ושאפתח מחברת: ספר לי מה למדת, למה זה לא מסומן בקו, למה אין כותרת? הוא ידע מה אני לומד, מה קורה בבית הספר.
"ההורים חינכו אותנו שאנחנו חייבים להיות מעורבים בכל מה שקורה בבית, גם אם לא מתחשק לנו. הם תמיד אמרו, 'אתה גר כאן, אתה חלק מהבית לטוב ולרע, לדברים קטנים ולדברים גדולים'. זה אומר למשל שאם צריך להוציא את תאיר מהגן מוציאים, אם צריך לשמור עליה שומרים, ומגיל קטן אני זוכר שהייתי מאכיל אותה ומחליף לה טיטול".
כשהשתחררתי ועברתי לדירה משלי, תאיר הייתה מנקה לי את הבית. היא הייתה עושה את זה מיוזמתה, ואני הייתי מצ'פר אותה. גדלנו בבית שאחד נמצא שם בשביל השני וזה היה טבעי לגמרי".
יש לך חוויות ילדות חזקות במיוחד, מאבא או בכלל?
"אני זוכר שרציתי לעשות עגיל. אני עוד מהתקופה שהיו שואלים את ההורים, ואבא אמר לי, 'אין בעיה, רק תביא איתך פטיש ומסמר'. שאלתי אותו למה צריך פטיש ומסמר, ואבא אמר, 'כי חור איפה לתלות אותך כבר יהיה'. אני בן 34, כבר עשר שנים מחוץ לבית, שלוש פעמים התיישבתי על הכיסא לעשות עגיל ושלוש פעמים קמתי כי אני רואה אותו מולי, אומר לי את זה".
"יום אחד הזמינו אותו לבית הספר נופי גולן כי עשיתי בעיות. בסוף השיחה הוא תפס לי את היד, הסתכל לי בעיניים ואמר, 'אתה לא רוצה ללמוד, אל תלמד. בסוף אתה תחליט להיות מה שתהיה. אבל בבית ספר אל תפריע, תכבד'. הוא היה אדם שכיבד מאוד אנשים, גם אם הדעה שלו הייתה שונה משלהם. הדוגמה הכי טובה לזה היא שאחרי הרצח, הגיע יום אחד מישהו ודפק בדלת. אבא פתח והאיש אמר לו, 'אני רצחתי את הבת שלך'. אבא הסתכל עליו ואמר לו, 'קודם כל תשב. אתה רוצה לשתות משהו? לאכול?' אני לא הייתי בבית כשזה קרה, אבל כשסיפרו לי לא הופתעתי. כזה הוא היה".
היו לך שיחות איתו בשנים האחרונות?
"לא שיחות קרובות, תמיד היו סביבו אנשים, הוא אף פעם לא היה לבד. אני לא זוכר שישבתי איתו לבד".
והיום אתה מרגיש איזו תחושת החמצה?
"לא, כי כל מה שרציתי לדעת יכולתי לקרוא בעיתונים".
למה אתה מתכוון?
"בצורה מסוימת, למדתי על אבא שלי בשנים האלה מהעיתון ומאנשים שהגיעו הביתה והתחילו לדבר איתו. יכולתי לשמוע את דעתו דרך אחרים".
אתה זוכר אבא אחר עד הרצח ואחרי הרצח?
"אני חושב שאחרי הרצח, משהו נשבר בו לגבי עצמו, אבל לא כלפי אחרים. הוא המשיך להיות אבא דואג, מעורב ואכפתי, כזה שיודע מה קורה איתנו. היו רגעים שראיתי אותו נשבר. זה היה יכול לקרות פתאום באמצע הלילה: הייתי קם והולך לשתות משהו ורואה את אבא יושב בוכה במטבח. אני הייתי חופר בור וקובר את עצמי".
למה?
"כי זה לא האבא שהכרתי, אז לא ידעתי איך להתמודד עם זה והעדפתי לא להתמודד".
הרצח של תאיר, בתם הצעירה, הלך ותפס מקום מרכזי בחייהם של אילנה ושמואל. שמואל בילה ימים ארוכים בבית המשפט, הקשיב לכל אחת מהעדויות וכל כותרת בעיתון טלטלה אותו. "לא הצלחתי להבין את ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו. אני די מהר לקחתי על עצמי החלטה לא להתעסק עם זה. אני זוכר שאמרתי לעצמי שכשאתה בתחתית, במיץ של הזבל, הדרך היחידה היא לעלות למעלה. ממש חשבתי על זה והחלטתי שאני לא מתעסק בזה".
אמרת את זה לאמא ואבא?
"לאבא לא הספקתי להגיד, למרות שאני חושב שהוא היה חצוי בעניין. מצד אחד הוא קיבל את זה שזדורוב הרוצח והמשיך הלאה, ומצד שני הוא היה נוכח בכל דיון. אבל הוא לא חפר בזה. לאמא רק עכשיו, בשבוע האחרון, יצא לי להגיד את הדעה שלי לגבי איך אני חושב שצריך להיות. וזה לא שאני לא מכבד את מה שהיא עושה, אני מכבד כל בחירה שלה וכל דרך, אבל אני מאמין שהיה נכון יותר להניח לזה ולהמשיך הלאה".
אגב, מה אוהד חושב בעניין? יצא לכם לדבר על זה?
"אף פעם לא, מאז הרצח מעולם לא דיברנו בינינו על תאיר".
אז עם מי אתה כן יכול לדבר עליה?
"כל מי ששואל. אני אדם פתוח ואין לי בעיה לענות, לספר ולשתף".
ועדיין, תשע שנים בחרת לשתוק לא להתראיין?
"בכדי להגיב על שטות כזו או אחרת בחדשות, והרי כל יום היו אצלנו כלי תקשורת בבית, לא חשבתי שזה נכון להפריע לעצמי בשגרה ולהגיב על נושאים שממילא לא העסיקו אותי".
ההורים ביקשו פעם שתבוא לדיונים?
"אף פעם לא. הם יכלו לפעמים לשאול: 'מצלמים פה, אתם רוצים להשתתף או לומר מילה?' ואנחנו תמיד אמרנו לא, ובזה זה הסתכם".
מה אתה חושב על כל התיאוריות שמועלות בנושא מי רצח את תאיר?
"מעולם זה לא עבר לי בראש. המציאות שלי הרי לא תשתנה בגלל זה, תאיר איננה וזו עובדה, אז זה יעזור לי אם אדע מי עשה את זה? אותי לא מעניין מי הרוצח, ולכן בחרתי לא להגיע למשפט. זה לא עניין אותי".
זה לא מסקרן אותך? לא רצית שמי שעשה את זה ישלם מחיר?
"זה לא מעניין אותי. אנחנו, שמשלמים מסים והולכים לעבודה, אנחנו בעונש. אלו שבכלא לא בעונש, הם מקבלים שלוש ארוחות ביום, חימום, קירור, תקציב. זה נקרא עונש? זה באמת ממש לא מעניין אותי".
יצא לך להיתקל באולגה, אשתו של זדורוב?
"כן, יצא. אני חושב שהיא יודעת מי אני לפי המבטים. אם היא הייתה פונה אליי, לא הייתי מתייחס".
תאיר נרצחה ב־6 בדצמבר 2006. רועי עבד אז באותו המקום שבו הוא עובד כיום, כצבע רכב במוסך בקצרין. "ישנם חלקים שלמים שנמחקו לי מהזיכרון מהיום הזה ומהלוויה. אני זוכר שהגעתי הביתה אחרי יום עבודה, הלכתי לנוח וכשקמתי היו לי שלוש שיחות שלא נענו מאמא שלי".
כשהבין שלא מוצאים את תאיר, מיהר להגיע לבית הוריו ומאוחר יותר פגש את אביו ואחיו בסמוך לבית הספר נופי גולן שבו נרצחה. "כשהגעתי כבר היו משטרה ואמבולנס ומלא אנשים, לא אפשרו לי להיכנס וגם אבא לא ראה אותה שם, ואתה לאט לאט מתחיל לקלוט".
"בשבעה הרגשתי כמו ניצב בסרט שאתה עוד לא ממש מעכל מה הוא. מיליון אנשים, ההורים בוכים, מלא כלי תקשורת, ואני לא מבין מה כל האנשים האלו עושים אצלנו בבית".
אז מתי מתחילים לעכל?
"אחרי הרבה זמן. לקח לי לפחות שנתיים לעכל, כי במשך שנתיים לא הפסיקו להגיע אלינו אנשים הביתה ולא היה לי זמן להתעסק בכאב. נכון שהייתה לי את הדירה שלי, אבל פתאום מגיעים דודים ומתקשרים ומבקשים שתבוא, ועד שאתה מגיע הביתה אתה עייף. אלה היו בעיקר שנתיים שחייתי בהן על אוטומט: קמתי, עבדתי, אכלתי, הלכתי להורים ונפלתי למיטה".
ואז אחרי שנתיים, מה קורה?
"מתחילות המחשבות. זיכרונות, כאב, כעס. זה מגיע בדקירות שמזכירות לך ואתה אפילו לרגע לא יכול לשכוח. קיבלתי החלטה ששום דבר לא ישתנה. גם האמת לא תשנה את המציאות. ידעתי בשלב הזה שתאיר לא נמצאת. עוד לא עיבדתי את זה, עוד לא עיכלתי את זה, אבל הבנתי שאני במציאות החדשה שנוצרה לא נוטל חלק, לא מתעסק במה שמת. זו הייתה החלטה ואיתה רצתי לטוב לרע כדי לא להקשות על עצמי. גם לא מילאתי את הבית בתמונות שלה ולא עליתי לקבר שלוש פעמים בשבוע".
איזה קשר היה בינך לבין תאיר?
"אני זוכר את היום שתאיר נולדה, ידענו שהולכת להיוולד לנו אחות ואני שמחתי. אני זוכר את אמא צועקת בבוקר מהקומה השלישית לאחת החברות שלה, שנראה לה שהיא הולכת ללדת היום, ועד שחזרתי מבית הספר היא נולדה. היא הייתה מרכז הבית, בת אחרי שני בנים, אבל לא מפונקת, למרות שההורים פינקו מצד אחד ואני ואוהד שמרנו עליה מצד שני. היא הייתה אדם שמח מאוד, היו הרבה צחוקים בבית. הרצנו איתה הרבה צחוקים למרות פער הגילים. היא הייתה חכמה ובוגרת, אז זה זרם".
ובהמשך הפער ביניכם הלך והצטמצם?
"הפכתי להיות סוג של שומר שלה. אני זוכר שלא הסכמתי שיקללו אותה. גם עם אוהד זה היה ככה. ידענו לאן היא הולכת, מי החברות שלה. אני זוכר מקרה שהיא הייתה בת ארבע ונשכו אותה בגן, ואוהד הלך לבית של אותו ילד ואמר שאם הילד ינשוך שוב את תאיר, זה לא ייגמר טוב. אני ממש זוכר את המקרה הזה. היא ידעה שאנחנו שומרים עליה".
"בבת המצווה שלה, את כל הכוריאוגרפיה לקליפ היא עשתה לבד, והיא רצתה שנעמוד לצדה כמו שני שומרי ראש שלה, וככה גם נכנסנו לבת המצווה. בהמשך היא עשתה ריקוד שרק היום אני מבין את המשמעות שלו, כאילו 'תשחררו אותי, תנו לי לרקוד. זה יפה שאתם שומרי ראש שלי, אבל שחררו אותי קצת'".
היא כבר רצתה ללכת בנתיב משלה?
"אני יכול להגיד לך שאם תאיר הייתה חיה היום, היא הייתה אישה חזקה, אישה של קריירה. היום אני יודע לזהות את זה. באופי היא הייתה מאוד חזקה, היא לא פחדה להגיד את מה שיש לה. גם כילדה היא הייתה מאוד דעתנית, לא חששה לדבר ולהביע דעה. ראית מגיל צעיר שיש לה דרך משלה".
איפה היא חסרה לך?
"במקום הזה של להרגיש באמת אח בכור. אני רואה במשפחות אחרות שיש את הילדה או הילד הקטנים, שנוסעים לבקר את האח בתל אביב, ושהאח הגדול עוזר ומכוון, אני חושב שזה חסר לי להרגיש אח בכור בגיל משמעותי יותר. כשתאיר נולדה הייתי בן 11. בהמשך הלכתי לצבא ולא מצליחים בשלב כזה ליצור יחד זיכרונות ממשיים, ואחר כך עברתי לגור לבד".
"אז לא פספסתי אותה, אבל גם לא צברתי איתה הרבה נקודות משיקות, כי היא לא הגיעה לגיל הזה שזה יוכל לקרות בינינו. על מה כבר אפשר לדבר עם ילדה בת 12 או 13? איזו חוויה מכוננת אפשר ליצור? אני לא מרשה לעצמי לחשוב מה יכולנו להיות יחד היום, כי היא נשארה ילדה בת 13 עבורי".
מה קרה לחיים שלך אחרי שהיא נרצחה?
"אני חושב שאחרי הרצח הבנתי שהחיים הרבה יותר חזקים ומפתיעים מאיתנו. זה אומר שאתה קם בבוקר ולא יודע מה מצפה לך, אז חיים בכוננות".
איך חיים ככה?
"צריך לדעת שיקרו דברים בדרך, שתיפול, דברים שהם נגדך, מעליך, דברים רעים ולא טובים, ולבחור להסתכל על הצד הטוב".
ולהרגיש את הכאב?
"זה מקומות שאני משאיר לי עם עצמי וזהו. זה קורה בלילה. אתה לוקח איתך את המחשבות למיטה. שם אני נשבר ומהר מאוד מתאפס. אני לא יכול להרשות לעצמי ליפול לתוך זה, בטח ובטח לא מול אנשים".
למה?
"כי זה לא אני. יש לי אמא בולדוזר. היא תמשיך הלאה עם הרבה יותר כוח. אם עד עכשיו אבא מיתן ועצר אותה, מעכשיו זה יהיה עם פטישים של עשרה קילו. היא תמשיך להכות בסיפור של תאיר במלוא הכוח, הרבה יותר ממה שעשתה עד עכשיו".
ואתה?
"אני איש של טבע ולמדתי לנצל את הדברים שיש לחיים להציע. אז אני הולך עם הכלבים לטייל במרחבים של הגולן וזה מנקה לי את הראש, וכשמגיעות מחשבות שלא מתאימות לדרך שבחרתי, אין לי זמן לזה, והטבע נותן אוויר, תרתי משמע".
- הראיון המלא עם רועי ראדה בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
