בגיל 35 היה למשוררת והסופרת ננו שבתאי חבר רציני. היא הייתה מאוהבת, וחשבה שמצאה את הזוגיות שחיכתה לה רוב חייה הבוגרים. אחרי חצי שנה ביחד, היא החליטה לאזור אומץ ולשאול אותו מה דעתו לעבור לגור ביחד. בחדר השתררה שתיקה.
בסוף הוא אמר לה, "זה גדול עליי". ואז קרה משהו ששבתאי בהחלט לא ציפתה לו. "הוא פשוט נעלם", היא מחייכת עכשיו, מדליקה לעצמה סיגריה, ומביטה על הנוף העירוני שנשקף ממרפסת הבית שלה בתל אביב. הזיכרון הזה משעשע אותה היום, אבל לפני חמש שנים היא ממש לא צחקה.
מה זה נעלם? בדקת שלא דרסה אותו משאית?
"לא, הוא היה בחיים", היא צוחקת. "שמעתי עדויות. וזה היה רגע לא קל. הייתי במשבר נוראי כמה שבועות, והרגשתי שהגוף שלי החליט בשבילי. הגוף שלי אמר לי בפשטות, 'די'".
כלומר?
"שלפתי את עצמי מהעולם הזה של הגברים והנשים. החלטתי שאם זה ככה, אני לא רוצה יותר. שלום. ומהרגע שאמרתי את זה, חזרה אליי שמחת החיים הפשוטה. התעוררתי בבוקר וחשבתי, איזה יום יפה, השמש זורחת, החיים יפים, אני בנאדם חמוד, יש לי חברים וחברות, אני עושה יוגה, ויש אנשים חמודים שאפשר סתם לשתות איתם קפה".
לא הצלחת למצוא אושר לפני ההחלטה לחיות בפרישות?
"עד ההחלטה ההיא, שמתי המון משקל על מציאת אהבה. זה נבע מחוסר ביטחון, אולי תלות. לא לכל אישה יש את זה. יש נשים שהקריירה שלהן קודמת. אני בזבזתי שנים על למצוא גבר, ויכולתי בשביל דייט לבטל דברים אחרים. את יודעת, יש את כל העצות האלה, 'אל תיעלמי לחברות שלך כשאת מוצאת גבר'. אני עשיתי בדיוק ההפך. באמת בזבזתי את הכישרון והזמן שלי על חיפוש אהבה. יכולתי לעשות דברים הרבה יותר חשובים".
כסף תמורת מין
גיבורת "ספר הגברים" (הוצאת כתר), ספרה החדש של שבתאי (40), אם המגדלת בהורות משותפת עם ידיד ילדה בת שלוש, מבזבזת גם היא את מיטב שנותיה על הגברים הלא נכונים. אבל יש הבדל גדול בין שתיהן: גיבורת הספר היא אמנם אבודה ונואשת בחיפוש אחר אהבה, אך לא נושאת על כתפיה את הייחוס המשפחתי של שבתאי, בתו של המשורר והמתרגם אהרון שבתאי, מי שעזב את אמה וששת ילדיהם המשותפים כשהייתה בת 12 - משבר שגרם לה, אם ליפול לפסיכולוגיה בגרוש, לחפש אהבה שתפצה אותה על האובדן ההוא.
על יחסיהם המורכבים של הבת ואביה נכתבו בשנות ה־90 עמודים רבים ומסקרנים של כביסה מלוכלכת שיצאה החוצה ונצבעה בצהוב. היום שבתאי קצת מתחרטת על הפומביות ההיא, ועוד נדבר על זה. בינתיים היא מנסה להסביר לכל מי ששואל, שגיבורת "ספר הגברים" היא דמות פיקטיבית, שאינה מבוססת רק על חייה. "זו לא בעיה להמציא דברים. זה לא יומן שלי, למרות שיש דברים משותפים ביני לבין הגיבורה, אחרת זה לא היה מעניין אותי".
הגיבורה שלה היא צעירה רגישה בשנות ה־20 לחייה, נשמה חופשית שמבקשת להתנסות ולהתרגש, ונופלת, בשל שיקול דעת שגוי, על שרשרת גברים שהם כולם כמו אסונות קטנים. רובם נכים רגשית במקרה הטוב, חדלי אישים במקרה הרע, והם שוברים לה את הלב פעם אחר פעם.
"המון נשים כותבות לי שהן קראו את הספר במכה, בלי להפסיק, ושגם הן עברו דברים כאלה. זה מאוד מרגש. בשבילי זה תיקון לדבר אל נשים, כי בתקופה מסוימת הוצאתי את עצמי מעם הנשים ורציתי להתחבב על גברים, ועכשיו אני מוצאת לי המון אחיות ברחבי הארץ, וזה מרגש".
איך גברים מגיבים לספר?
"קיבלתי כמה מכתבים מאוד יפים מגברים. יחד עם זאת, היה גבר שהציע לי כסף תמורת מין מתמשך. הוא טען, 'אני חושב שאת צריכה גבר דומיננטי'. רציתי לשאול אותו אם הוא עומד עם השוט ומחכה להצליף. אמרתי לו, 'תודה, לא מתאים לי'. אין מה לעשות, תמיד יש דפוקים שרואים בכתבה את המילה 'סקס' ולא שמים לב לניואנסים ולכך שאמרתי 'אני לא רוצה סקס'".
הביוגרפיה שלה, על רגל אחת: ננו (על שם אהובתו של המשורר היווני מימנרמוס) עשתה שירות צבאי בנח"ל שהסתיים טרם זמנו, עברה לתל אביב, פנתה ללימודי משחק ("ושם עד שאתה לא בוכה ומתפרק, לא עוזבים אותך"), פרשה אחרי שנה לטובת לימודי בימוי בסמינר הקיבוצים ("הבנתי שאני לא רוצה להיות שחקנית. אני מתבוננת מהצד על דברים"), ומשם ללימודי תסריטאות ב"סם שפיגל". "קולנוע לא עשיתי כי היה לי פחד מאנשים בעמדות סמכות, שאני אצטרך לשכב איתם. בחיי, זה היה פחד לא רציונלי. זה הרי לא שכולם מנצלים את כולם כל הזמן, יש גם אנשים טובים. אולי אני גם לא בנאדם כל כך שאפתני. אני כל הזמן גם בנאדם שרוצה פשטות ובית".
מופסדת או נבגדת
את "ספר הגברים", אסופת סיפורים קצרים על גברים עם שמות פרקים דוגמת "המאונן", התחילה לכתוב בלי להתכוון. בתה הייתה בת שנתיים כשהחליטה לרשום אותה לגן ופתאום התפנה לה קצת זמן. היא קראה ערימת דפים שהצטברה על שולחנה, שכללה סיפורים קצרים וכמה שירים, לא ידעה לאן פניה ושלחה את הניירת אל עמרי הרצוג, שהיה מורה שלה בקורס כתיבה, ואחר כך לעודד וולקשטיין, שהפך לעורך הספר.
שניהם אהבו את הסיפור הקצר שלה "הגבר האחרון", וחשבו שהיא צריכה לכתוב על הגברים בחייה. "זה ספר שבעצם הייתי צריכה לכתוב מזמן, אבל היה דרוש מרחק. במשך שלושה חודשים לא הפסקתי לכתוב, במצב רוח טוב, למרות שאומרים לי שהוא קשה וכואב. אמנם עברתי חוויות דומות, אבל זה לא אחד לאחד, וזה לא הכאיב לי עכשיו".
לא חששת שגברים יזהו את עצמם בספר ויתקשרו זועמים?
"אם כתבתי על דמות שמבוססת על דמות אמיתית, עשיתי בה כאלה שינויים שאין מצב שמישהו יזהה, כי זה כבר לא הוא".
רוב הגברים בספר מוצגים כקריקטורות נלעגות. לא הכרת אף גבר טוב ושווה?
"ברור שפגשתי גם גברים טובים, אבל הגברים בספר דומים לגברים שפגשתי במציאות. הם סובבים אותנו מכל כיוון, ואני מצטערת בשבילם שזה יוצא ככה. בגיל 20 עד גיל 30, כשחברות שלי התחילו להתחתן, זה היה דבר מאוד יומיומי, שגבר יוצא איתך כמה חודשים ואז נעלם. לא מתאים לו, והוא פשוט לא מתקשר יותר. אבל כן, יש לי כמה חברות שהתחתנו עם גברים נפלאים, וגם בספר יש דמויות חיוביות, כמו 'הנסיך הקטן' או 'המורה היחיד'".
לפחות לפי הספר, נראה שתפקדת בשנות ה־20 שלך כמגנט לחלאות.
"זה לא רק אני. זה כל החברות שלי, והחברות של אחותי, ואחותי, וכל הנשים שהיו סביבי, לא רק בתל אביב. יש משהו באתיקה בסיסית בין גברים לנשים שהלכה לאיבוד. אולי בחורות שבאו מבית מסורתי או מהבתים היותר פשוטים שבהם דיברו איתן על כבוד ו'אל תיכנסי איתו למיטה', למדו יותר לשמור על עצמן. אבל בנות שבאו מבתים ליברליים, ורצו להתנסות בשם הקידמה שכחו להגן על עצמן, ולצערנו יש ממה להתגונן. כהכללה, גברים הם לא עם חומל, ויש ממה להיזהר".
לגברים אין ממה להתגונן?
"מה נשים כבר עושות לגברים?"
שוברות להם את הלב, למשל.
"נכון, אבל חברות שלי לא היו נעלמות או מנצלות ככה. גם אני, כמו הרבה בחורות, שלא רוצות להיות מופסדות או נבגדות, רציתי להיות האישה המרגשת והסקסית. נשים כאלה נהיות קצת כמו גברים, כובשות, שמתחילות ויוזמות, ואז אוכלות אותה כפול בחשבון הסופי. הגוף והנפש מחוברים, ואם את נותנת לכל הלך לחדור אלייך, זה שורט ופוגע. זו בעיה של הרבה בחורות בתקופה שלנו. ואין לזה פתרון".
מייאש מה שאת אומרת.
"כן. הספר שלי, יותר מאשר הוא על גברים, הוא על נשים ומעורר את השאלות האלה".
הפתרון שלך הוא לעזוב את זה. אם אני לא יודעת לשמור על עצמי, עדיף לא להיות שם בכלל.
"לכל אישה יש המנגנונים שלה לשמירה עצמית. אני, בדומה לבנות הדור שלי, לא שמרתי על עצמי והגעתי למצב לא טוב. היו לי שני דייטים בשנים האחרונות וזהו. לא חיפשתי אהבה. אני שמחה שהתרחקתי לתקופה מעולם הגברים ואפילו שמחה שהשמנתי ואני פחות אטרקטיבית במונחים הרגילים. הייתי בטיפולי פוריות ואני כבר לא הבחורה שנראית טוב כמו שהייתי, וזה משמח אותי, כמו נשים שעוברות חוויות מיניות קשות ומשמינות כמגננה".
המאהב ששחט אותי
שבתאי לא אוהבת להיזכר בזה, אבל מאחר שכתבה ספר שעושה לה את כל התיקונים ומרפא את הלב שלה, היא מוכנה לגלות שהייתה אהבה שכמעט ריסקה אותה. "ואם אני לא הייתי שמה לזה סוף, זה היה שם סוף לי", היא אומרת בחיוך עצוב, ומציתה עוד סיגריה. כן, ניחשתם נכון, גבר נשוי.
"הסיפור המרכזי על 'הזקן הצולע' הוא סיפור של גבר נשוי ומבוגר והמאהבת שלו, והוא די דומה לרומן שהיה לי בשנות ה־20 שלי עם גבר נשוי מבוגר ממני בהרבה שנים. היינו כמה שנים יחד, והקשר הרחיק אותי מהמציאות, מחברות ומאנשים שלא יכלו להחזיר אותי לדרך הישר. זה יכול לקרות לבחורה צעירה שקוראת 'אהבה' לקשר שמבוסס בעיקר על תשוקה. וזה דבר מאוד חזק, לגלות תשוקה בגיל 20".
ומה באמת היה שם, ממרחק השנים?
"היום ממרום שנותיי הקשר הזה נראה לי פשוט בדיחה, למרות שהיו בו גם דברים אמיתיים. לא סתם המציאו חוקים למנוע קשר שיש בו יחסים של מרות בעבודה, למשל, כי בנאדם בן 50 עם בחורה בת 20 זה קשר לא שוויוני. ואם הוא אדם חסר מוסר לחלוטין, אז מה אכפת לו. יש לו את האישה שלו בבית, ויש לו בחורה צעירה, יפה, אינטליגנטית, מקסימה, שמנעימה לו את שעות הפנאי. למה לא? ברור שבנאדם כזה אין לו קרניים. הוא נראה כמו כל אחד והוא יכול לדמוע ולהגיד שאכפת לו ממך, אבל בשורה התחתונה אכפת לו רק מעצמו".
איך זה נגמר?
"כל השנים היו לי חברים וחברות שאמרו 'צאי מזה' ולא הבינו מה אני מוצאת בו, בנאדם שנראה מבוגר, לא מבריק, יפה או כריזמטי. ואז בא מישהו חכם שאמר לי משהו בצורה בוטה וזה דיבר אל לבי, והיה לי רגע של הארה שהקשר הזה הורג אותי. שפשוט שוחטים אותי. מנצלים לי את הנשמה ואת הגוף. עשור שלם לקח עד שהתגברתי עליו, לכן לא מצאתי אהבה. בעצם אולי לא יצאתי מזה
מעולם".
זיכרון דברים
אי אפשר לראיין את ננו שבתאי, מצחיקה ומרגשת בפני עצמה, מבלי לחזור איתה אל הבית שבו גדלה בשכונת בקעה בירושלים, בתם של אהרון שבתאי וקולין ברוצקוס (בתם של האדריכל הירושלמי והפסיכולוגית דוד ואיטה ברוצקוס), ואחייניתו של הסופר יעקב שבתאי שנפטר כשהייתה בת שלוש ("אני מרגישה קרובה אליו. אני קוראת את הספרים שלו, והדיבור הזה שם הוא משפחתי, חשיבה שבתאית כזו").
היא גדלה בבית היפי וחריג, שילדיו (שישה, כאמור), חונכו על ערכים של מיחזור, טבעונות, שיחות פתוחות אחת לשבוע סביב שולחן, ושאר רעיונות שנתפסו בשנות ה־70 כמוזרים. זה הלקסיקון המשפחתי שלה. אבא שכותב שירים על אוננות במטבח, וילדים שצריכים ללכת לבית ספר ולהתמודד עם חברים שעושים להם את המוות בגלל זה. "השירים האלה בטח לא נוכחים היום כמשהו שמפריע לי. זה הפריע בעבר", היא מודה.
היא זוכרת את עצמה ילדה שקטה, ביישנית, שרוקדת בלט ומסייעת לאמא בבית. "אני נהייתי אינדיבידואליסטית כבוגרת, כי הייתי מאוד לא אינדיבידואליסטית כילדה. הייתי כמו הילדות הדוסיות שלוקחות את העגלה עם התינוק, שתקנית, מוצלחת, מרצה. עד גיל 20 לא התחלתי למרוד".
הייתם משפחה לא שגרתית.
"היה לנו, למשל, משטר של אוכל בריא וכמעט הכל היה אסור לנו. בית מלא אידיאולוגיות, יותר מדי. שכחו קצת את העניין הזה של נוחות וכיף. היום חשוב לי שהבת שלי תאכל ממתקים, שלא יהיה לה חסך כמו שלי היה. בואי נגיד שאחד האחים שלי ביקש ליום הולדת קוטג' (צוחקת), כי בבית אמרו שמוצרי חלב זה מאוד לא בריא. כמובן שבשנות ה־70 אף אחד לא דיבר על זה חוץ מאמא שלי שגילתה את הכל 20 שנה לפני כולם. פח אורגני, פח לפסולת לא מתכלה, קומפוסט. אמא גם דיברה נגד ברית מילה".
כמה תשומת לב משכה החריגות שלכם?
"סבלנו מהחריגות הזאת. היום ילד טבעוני לא ממש יסבול. אז יעשו לו עוגת שוקולד משוקולד חרובים, לא נורא. עלינו היו צוחקים, כי היינו מתלבשים בבגדים מטולאים, האחים שלי היו עם שיער ארוך. אמרו שאנחנו עניים, למרות שלא היינו, אבל נראינו כאלה. תחשבי, שנות ה־80, כולם נראו אותו הדבר ולכולם היה אותו סלון. היו לי חברות בקטמונים שהיו יותר עניות והיו לי חברות בבבקעה שהיו יותר עשירות, והכל היה אצלן נקי ומסודר. אצלנו היה בלגן, וההורים שלי היו צוחקים על המורים, והיו אנטי כל דבר ממסדי, אז גם אני לא כל כך כיבדתי שום דבר כזה".
בגיל 12 אביה עזב את הבית לטובת הקולנוענית זיוה פוסטק. שם החל השבר הגדול של חייה, שכבר טופל ונחבש היטב. אבל המשפחה, לפחות בחוויה שלה, נשברה לרסיסים. אחר כך הייתה לו זוגיות נוספת, עם הבלשנית וחוקרת הספרות, פרופ' טניה ריינהרט ז"ל.
"היו לנו שנים קשות, כי הייתה גם תאונת דרכים במשפחה של אחות של אמא ובעלה. אחי עבר תאונה שיצא ממנה עם כוויות. אמא התעוורה. היינו מקרה לא קל, משפחה די במצוקה. לא יודעת איך החזקתי את הראש מעל המים. הייתי ילדה אילמת כזאת. לא ידעתי להביע רגשות. אבל את יודעת, ילדים חיו גם בשואה".
אמרת פעם על משפחתך: "היינו כמו כת, וכשאתה יוצא מכת, קשה להשתלב בעולם". כמה היה קשה לצאת לחיים שמחוץ לבית?
"זה משפיע עליך לכל החיים. בגלל שספגתי הכל והייתי כל הזמן בעמדה של מקשיבה, המרד היצירתי שלי היה כשהלכתי על היצר. הייתי הרפתקנית ורציתי ללכת עד הסוף עם החוויה המינית, האקסטזה. מקום של מין הוא מקום שבו העולם נעלם, וזאת הייתה הבריחה שלי, כמו שאנשים בורחים לסמים. לא שהייתי מכורה לסקס, אבל חיפשתי מקום של 'היי'".
להשלים עם אבא
לפני שלוש שנים הפכה שבתאי לאמא של טמינה (בערבית: בעלת ערך), ומאז כל הקלישאות נכונות. היא מפויסת עם הוריה, עם שם המשפחה שפעם שקלה ברצינות להחליף ("אין לי אישיו עם השם ולא קיבלתי פרוטקציות בגללו"), ויש בה שקט פנימי. היא מגדלת את הילדה עם האב של הילדה, ידיד טוב שלה. "היא אצלי אבל הוא מגיע פעמיים בשבוע, ולוקח אותה לסופי שבוע", היא מסבירה. עכשיו היא רוצה עוד תינוק. "אבל עוד אין לי תוכניות קונקרטיות", היא צוחקת.
"מגיל 30 התחלתי לרצות משפחה אבל החברים שלי היו כל כך רחוקים מזה, זה היה משהו שממש לא מנומס לדבר על זה, זה מה שהבחורים שידרו ולכן לא דיברתי על זה. לפעמים מישהו היה אומר לי משהו על ילדים, אני הייתי אומרת, 'לאאא, זה לא דחוף'".
מתי זה כן נהיה דחוף?
"ברגע שהחבר האחרון עף מהחיים שלי ונשארתי לבד, תוך שנייה כל יהבי היה על להביא ילד. הייתי בת 35 ופניתי לידיד טוב שלי, לשאול אם הוא בעניין איתי, והוא החליט שכן. לקח לי שנה להיכנס להיריון, הייתי בטיפולי פוריות, וההיריון היה מהגיהינום, כל תופעת לוואי שאת רוצה, סוכרת, רעלת, סיוט־סיוט, אחד הקשים בהיסטוריה. אבל מהרגע שהיא יצאה, הייתי כל כך מאושרת וב'היי' שלא הייתי בשום מצב בחיים שלי. זיקוקים".
מה האימהות עשתה לקשר המורכב שהיה לך עם הורייך?
"רק שלא תצטטי לי מכתבות ישנות דברים שאמרתי על אבא שלי. תעזבי. אבא שלי הוא חמוד. הריב עם אבא שלי לא היה קשור לספרות, אבל יכול להיות שאם לא הייתי שבתאי, לא היו מפרסמים את זה בעיתון, ולא הייתי צריכה לסבול מזה עכשיו", היא צוחקת.
איזה יחסים יש לך עם אמא שלך?
"כילדה הייתי אמא־משנה. האימהות שלי שוב חיברה אותנו למקום של שתי אמהות, רק שהפעם אני האמא הראשית והיא המשנית. היא מתקשרת נפלא עם תינוקות, וסלחתי לה על כל מה שהיה".
איך יסתיים הסיפור האמיתי של ננו שבתאי? את זה עוד מוקדם לדעת, אבל נראה כי היא עשתה את התיקונים והסליחות שלה. עובדה: אפילו לכתבה הזו יש סוף טוב ומפתיע. שבועיים לאחר הריאיון, שבו דיברה בכנות על אכזבותיה, שבתאי מצאה אהבה. את שמו היא מסרבת לחשוף. את המסקנות דווקא כן.
"הכרתי מישהו מאוד מיוחד", היא מודה, "אני מאמינה בכל לבי שזה בזכות העובדה שניקיתי את העבר טוטלית ב'ספר הגברים', ושיש התחלה חדשה ואמיתית בזכות זה. ספרות אמיתית משפיעה על המציאות, וזה כמו נס.
הספר נגמר במשפט, 'והחיים התחילו מהתחלה', ואני מרגישה שגם אם סיפור האהבה הזה לא יצליח, החיים שלי אשכרה מתחילים מהתחלה. עכשיו אני אוהבת את עצמי מספיק כדי לאהוב גבר ולהיות אהובה".
